אדם הוא פקעת של סתירות <br>

גם אם בעצמו לא היה סופר פעיל, זכאי מוציא לאור להיחשב לסופר, אם במכתב לסופר מתחיל היה מסוגל לייעץ לו את העצה הבאה: "בקסת של דיו נמצאת כל החוכמה שבעולם, צריך רק להיזהר שלא לשפוך דיו רבה מדי במקום שדי בטיפה אחת" (ע' 212). נתן שחם, שכתב משפט ציורי זה וייחס אותו לגיבור ספרו החדש, המו"ל אהרון צבי מורגנשטרן, הפריז הפעם, בסיפור על חייו ופועלו, בהתזת מיותרת של דיו, במקומות אחדים בעלילה שבהם היה עליו לחסוך בה.

כמו בספריו הקודמים, כגון: "סדרה" (1993), "צילו של רוזנדורף" (2001) ו"קרן אקסודוס" (2006), בנה שחם גם את עלילת ספרו הנוכחי, "חשבון רדום" (זמורה-ביתן 2013) על-פי תבנית סיפורתית החביבה עליו ביותר - תבנית הבילוש והחקירה. תבנית זו מתמקדת בקבוצה חוקרת (הכוללת בדרך כלל סופר ותחקירנים) שנשכרה על-ידי בעל עניין, כדי לאסוף מידע על אדם שבזכות פעילותו בתקופה היסטורית קודמת היה מפורסם ומשפיע, ותשלים ספר על חייו. מניעיו החיוביים של היזם והמממן של הספר אינם מתיישבים תמיד עם מסקנותיו של הסופר שנשכר למלאכה זו, כי מסמכים ועדותם של בני דורו של הנחקר חושפים עליו מידע נסתר, ומעמיקים את ספקותיו אם ראוי לכתוב עליו ביוגרפיה שתנציח אותו ואת תרומתו בתחום שבו פעל והתפרסם.

תבנית סיפורתית זו מאפשרת פיתוח עלילה שהמתח נשמר בה בהתמדה, בזכות המידע המפתיע על הנחקר שנוסף בכל פרק חדש, ובזכות דמויות המשנה המצטרפות לעלילה בתפקיד מוסרי העדות עליו. שחם נוהג להתפיח מאפה ספרותי וריאליסטי מוצלח זה שהתמחה בו על-ידי שילוב מסמכים בדויים בו. מסמכים אלה הם מסוגים שונים (יומנים, מכתבים, פרקי סיפור, טיוטות וגם פרקים גמורים מהביוגרפיה בשלבים השונים של השלמתה) והם נדפסים באותיות חריגות המבליטות אותם בתוך היריעה של "המספר". שחם הוא רב-אמן ביכולת ליצור אשליה משכנעת שהמסמכים האלה הינם אותנטיים על-ידי חיקוי לשוני וסגנוני של שפת מחבריהם השונים.

סוחר ומו"ל

גיבור עלילת "חשבון רדום" הוא מוציא לאור שפעל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, ה-20, שהמחקר הספרותי מגדירם כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית. אף שהעניק למו"ל הזה את השם אהרון צבי מורגנשטרן, בדה אותו שחם על-פי דמותו של מו"ל נודע אמיתי, אברהם יוסף שטיבל (1946-1885), שלמזלה של הספרות העברית פעל לתחייתה של השפה העברית וספרותה בשנים שבהן כמעט הוכרעה על-ידי שפת היידיש וספרותה, אחרי שרוב סופרי התקופה העדיפו לכתוב בה, מאחר שהבטיחה קהל גדול יותר לספריהם. שחם לא כתב כמובן ספר על שטיבל, אלא השתמש בעובדות הידועות מפעילותו המו"לית של שטיבל כבסיס לרומן עלילתי על הגיבור הבדוי שלו.

הרבה לפני שהעלילה מגשימה את אחד מכללי היסוד של תבנית החקירה והבילוש, ומגישה לקורא נתח עסיסי מחייו הנסתרים של מורגנשטרן, היא מציגה ניגוד מעניין על חייו: אף שקיבל חינוך תורני והוסמך לרבנות, הבין שלא יפיק ממנה פרנסה למשפחתו, ופנה למסחר. עד מהרה הפך ל"אחד מגדולי הסוחרים של ורשה, וסחר בקפה, בתבואות, בעצים, בעורות, בבשר קפוא ובכל סחורה שבה ההיצע נמוך מהביקוש" (213). לכן, עורר השתוממות כאשר ייסד בוורשה ב-1905 את בית ההוצאה "כל קורא" והשקיע בה חלק ניכר מרווחיו בחברת "אוריון", החברה המסחרית שהניבה לו את עושרו הגדול. מאחר שהדפיס בהוצאה זו רק ספרים בעברית, תחילה תרגומים ממיטב הספרות האירופית ואחר כך גם ספרות מקור, היה ברור שלא למטרות רווח ייסד אותה.

סוחר אינו משקיע כספים בעסקים שלא יניבו תוספת לנכסיו, אלא אם כן חבוי בנשמתו חזון אנושי או לאומי בעל ערך המצדיק הפסד לעושרו. הדפסת ספרים בשפה העברית, ועוד במהדורות יפות ומוקפדות ובתשלום הוגן למתרגמים ולכותבים, שעליהם הקפיד מורגנשטרן כל ימיו, סתרו כל שיקול מסחרי, שהרי מדובר בשנים שבהן לא היה ביקוש רב ל"סחורה" כזו. לכן עמיתיו במסחר וגם הסופרים שהתפרנסו ממפעלו המו"לי חשדו במניעיו, דווקא משום שחזונו של מורגנשטרן לא התיישב עם הפתרונות המעשיים יותר שהוצעו בתקופתו לרעיון התחייה בתקופת המעבר מתנועת "חיבת ציון" הצנועה לתנועה הציונית המסועפת - המדינית של הרצל, הרוחנית של אחד-העם והמעשית של מנהיגי שלוש העליות הראשונות לארץ ישראל.

בעוד שמנהיגי התקופה ביססו את השקפתם הציונית על "שלילת הגלות" וזיהו את התחייה הלאומית עם השיבה אל הטריטוריה הלאומית בציון, הניח מורגנשטרן, בניגוד להם, שהיהודים ימשיכו לחיות בגלות ושקיומם בעת החדשה, החילונית, יובטח במדינות השונות של אירופה ואמריקה רק אם תהיה שגורה בפיהם הלשון הלאומית. בעזרת ההוצאה שייסד, כדי "להביא מיפייפותו של יפת לאוהלי שֵׁם", קיווה "שהלשון העברית תהיה הטריטוריה הניידת של העם היהודי, מעין מולדת רוחנית שהיהודי נושא על גבו מארץ לארץ כמו את ספר הספרים ואת השקפה ההומאנית" (19). מטרה זו תכנן להגשים באמצעות הספרות, כי "האמין בלב שלם שהספרים החדשים יכולים לעבוד את השֵׁם טוב יותר מהספרים הישנים" (195).

מניעיו של הנכד

מנשה שחר, "המספר" של הרומן "חשבון רדום", החליט לסיים את הפעלתו של הסניף הכושל של בית ההוצאה "כל קורא" בארץ ישראל, בפרסום ביוגרפיה על חיי סבו המיתולוגי. סבא מורגנשטרן הקים סניף זה במיוחד למען בנו חסר הכישרון למסחר, ש"לא הביא תועלת בשום מקום אחר" (98) ולמען אשתו הגיורת מרתה, שהצטרפה מאהבה אליו לארץ הנוכרייה ומוכת החמסינים. מנשה, בנם היחיד, גייס לכתיבת הביוגרפיה על סבו את חברו מילדות, הסופר גד נבו, שהקדיש עשור שלם להשלמתה. הביוגרפיה הופיעה ב-2002. במהלך העשור הזה זכה מנשה לא רק להכיר פרטים שלא ידע על חיי סבו, אלא גם לגלות פרטים על הוריו שמהם התייתם בטרם מלאו לו שנתיים, כי ב-1938 נסעו שניהם מהארץ לפרנקפורט, כדי למכור במועד את מלאי הנייר של ההוצאה לפני שרכושה הולאם, אך השתהו שם יום אחד יותר מדי. הבריונים של היטלר לכדו אותם, הפרידו ביניהם, והם נרצחו בשני מחנות השמדה שונים (217).

למזלו של הסופר גד נבו, יכול היה להסתייע במקורות מהימנים להשלמת הביוגרפיה על מורגנשטרן. החשוב בהם היה אוצר המסמכים של הסב ומייסד ההוצאה, אוצר שהועבר במועד לסניף הארץ ישראלי של הוצאת "כל קורא". אך לרשותו עמדו מקורות חשובים נוספים: פרקי הזכרונות שפירסם הסב בעיתוני יידיש שונים, מֶמוּאָרים שכתבו על הסב סופרים שזכו לתמיכתו או לדחיית כתביהם ופרקים שנדפסו בספריהם של אנשים שונים שהיו בקשר איתו בגרמניה (מועילים מכולם היו הפרקים של המומר ד"ר הופמן - רופא-נפש שטיפל במורגנשטרן). ממקורות אלה שאב נבו את מסקנותיו על הסיבות שהביאו את הסב להעביר את עסקיו לגרמניה.

גרמניה נחשבה בעיני מורגנשטרן כנאורה שבמדינות (82), ולכן בחר בה להיות "הבסיס הקדמי של עסקיו" (84). בכך העצים את עסקיו המסחריים, אך גם הגשים את המטרה שלמענה ייסד את הוצאת "כל קורא": כדי ש"תוציא את הספרות העברית מבית המדרש...ותפתח בפניה את השער לאירופה" (198). אומנם קיומה של האנטישמיות בגרמניה לא נעלמה מעיניו, אך זו לא הרתיעה אותו, כי הוא סבר שהיהודים עצמם מעודדים אותה על-ידי הבלטת עצמם והישגיהם בחברה הגרמנית "בכל תחומי החיים - ספרות, שירה, תיאטרון, בנקאות, תעשיה ומסחר" (223). תחילה התכוון מורגנשטרן להעביר את עסקיו לברלין (192), אך כדי להסתיר מעיני בניו הבוגרים את קשריו בברלין עם זמרת קברט צעירה ממנו בשנים שהכיר בעיר זו, העדיף על פניה את פרנקפורט (89).

אף שהגשים את החלק המרכזי בחזונו, זה שגאל את הספרות בשפה העברית ממעמדה השפל מול הספרות ביידיש בתחילת המאה ה-20, לא שיער מורגנשטרן שיסיים את חייו באחד ממחנות המוות שהקימו הנאצים בפולין. הללו לכדו אותו בוורשה המופגזת, שאליה נסע משוויץ בסוף אוגוסט 1939 כדי לחלץ משם ארגזים של מסמכים ו"את כל התלויים בו לקיומם, בני משפחה וסגל העובדים בחברה שבבעלותו, ושתיים-שלוש ידידות" (230). דאגתו זו לעובדיו ולבני משפחתו חרצה את גורלו. כי גם הוא "נשאר בוורשה יום אחד יותר מדי" (203).

אדם בסתירותיו

כמו ברומנים הקודמים שלו, הציב שחם גם בפתח הרומן הנוכחי בפני הסופר שנבחר לכתוב את הביוגרפיה על מורגנשטרן, את השאלה החשובה מכולם - האם ראוי היה הגיבור שלו שתיכתב ביוגרפיה המספרת על חייו ועל פועלו? על כך עונה גד נבו בחיוב: "אם קודם לכן חשד בעצמו שמטעמי ידידות (עם חברו מנשה שחר) קיבל עליו מלאכה שאינה לרוחו, שמח להיווכח שהסבא, גם אלמלא הצליח בעסקים ומילא תפקיד מעניין בתולדות המו"לות העברית, הוא דמות ראויה לביוגרפיה" (93). וכך נימק את דעתו זו באוזני מנשה: "דמות כל כך מורכבת ורבת-סתירות כמו סבא שלך לא הייתי יכול לברוא מהדמיון" (94).

אף שגם בספריו הקודמים הסביר שחם מדוע הוא מעדיף כמעט תמיד להעניק את תפקיד הגיבור המרכזי ל"דמות מורכבת ורבת-סתירות", מצא שחם דרך מיוחדת להסביר זאת שוב בספר הנוכחי. באחד המסמכים הבדויים משיא הסב את העצה הבאה לסופר מתחיל: "עליך לאהוב או לתעב את הנפש הפועלת. אם אתה אדיש כלפיה דע כי האדישות היא מחלה מדבקת. הקורא ייטוש את הזירה שבה לא משתתפים יצרים...האדם הוא אגד של סתירות שאינן מתיישבות זו עם זו" (211). הסבר זה מתיישב היטב עם אמירה דומה של כותב הביוגרפיה ברומן "קרן אקסודוס": "ברומן חייב להיות קשר בין אופייה, התנהגותה, השקפותיה וצורת הדיבור של הדמות. הביוגרף פטור מזה, לדמות מותר להיות פקעת של סתירות" (שם, 354). ואכן שחם לא הסתפק בחשיפת הסתירות הפסיכולוגיות בין תכונות האופי של גיבוריו בעלילות הספרים שחיבר על-פי תבנית החקירה והבילוש, אלא שקד להבליט בהן גם את הסתירה החברתית בין דמותו הציבורית הגלויה של הגיבור לבין דמותו הפרטית הנסתרת מעיני הציבור.

אשר לסתירות הפסיכולוגיות - אותן קל יותר להציג לקורא, אם בעזרת בידוי אירועים בסצינות סמוכות שבהן התנהג הגיבור באופן מנוגד ואם על-ידי סיכומן ברשימה. למען הקיצור נסתפק בהדגמת רשימה כזו שכלל נבו בביוגרפיה הנוכחית, כדי לנמק בעזרתה את החלטתו לכלול בספר כל מסמך שמורגנשטרן גנז, גם כאלה שדיברו בגנותו: "אספנות כפייתית זו של כל ניירת מכל-סוג-שהוא מקילה על הביוגרף לצייר בפרוטרוט את דמותו ההפכפכה של האיש התקיף, טוב המזג, הערמומי, התמים, הנדיב, הקמצן, העקשן, הוותרן, הנלהב, האדיש, אוהב הכבוד ושונא החנופה, המסור למשפחתו וליריביו" (204). שבע סתירות פסיכולוגיות פורטו ברשימה זו, והן מוכיחות שמורגנשטרן היה אדם בלתי צפוי לרבים מסופרי תחילת-המאה העבריים, שהחלטותיו קבעו את קיומם הכלכלי ואת גורלם הספרותי.

לעומת הקלות היחסית שבה ניתן להבליט סתירות פסיכולוגיות, דורשת הצגתה של הסתירה החברתית פיתוח מדורג שלה לאורך העלילה השלמה. משום כך, בעוד שהעניין בסתירה הפסיכולוגית מתפוגג אחרי שהקורא מאתר אותה, מרתקת הסתירה החברתית את הקורא לחידתיות של הגיבור עד לסיום העלילה. זאת משום שהקורא ממתין לרמזים נוספים על הכפילות בחייו של הגיבור, ואת הרמזים אלה ניתן לפזר ממש עד לפרק הסיום של הספר. שחם חוזר ומוכיח זאת גם ברומן הנוכחי. אומנם הרבה קודם לסיום כבר גילה שגיבורו הסוחר, שהוכשר בבחרותו להיות רב, התאהב בזמרת פרועה ופרובוקטיבית שהכיר בקברט בברלין, אך את זהותה ואת הזיקה אליה של מריאן, התחקירנית שגד נבו תחילה הסתייע בה בכתיבת הביוגרפיה ואחר כך גם נשא אותה לאישה, שמר שחם ממש עד לפרקים האחרונים של הרומן.

"פרשת מרטין"

בפתיחת המאמר הזה כבר נרמז ששחם הפריז פה ושם בספר הנוכחי, במקומות שבהן רופף את ההיצמדות שלו לליבת העלילה, בהתזה מיותרת של דיו מהקסת שלו. חבל שבהגיעו לגבורות לא התמיד לפעול גם בספר זה כפי שפעל במרבית השנים הקודמות, שבהן כבש לעצמו מעמד כה מרכזי בסיפורת של שנות המדינה. גם ברומן הנוכחי היה עליו להדק את העלילה סביב גיבור הביוגרפיה ולהתמקד בשני הנושאים שביקש להעלות באמצעותו: תחיית השפה העברית ופריחת הספרות העברית כספרות חילונית בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. במקום זאת גלש בשלושה פרקים, המקיפים ביחד כ-100 עמודים (157-55), לבירור היחסים בין יהודים וגרמנים כיום, עשרות שנים אחרי שנת הירצחו של גיבור הביוגרפיה, המו"ל מורגנשטרן, באחד ממחנות ההשמדה בפולין.

הפרה כה בולטת של החשוב בכללי עלילה הנכתבת בתבנית החקירה והבילוש, התחילה ברומן הזה בהכנסה מאולצת של דמות נשית חדשה לעלילה, אליזבת, אחרי שקצת קודם לכן נכנסה לעלילה באופן דומה גם הדמות נשית הקודמת, מריאן. אך בעוד שלשילובה של מריאן בעלילה ניתנה לפחות הצדקה בפרקי העלילה המאוחרים, שבהם התבררה סוף סוף זיקתה לגיבור הביוגרפיה, לא נמצאה הצדקה דומה להכנסתה של אליזבת לזירת הסיפור, שנועדה אך ורק כדי לאפשר את הסטייה מהביוגרפיה של מורגנשטרן אל "פרשת מרטין". לכן גם התאדתה אליזבת מהסיפור מיד אחרי שהשלימה את תפקידה זה בעלילת הרומן.

אליזבת היא גרמניה ובתו של מו"ל גרמני, והיא הגיעה אל מנשה שחר, נכדו של מורגנשטרן, בשליחות אביה מרטין. זה הטיל על בתו למצוא מו"ל ישראלי כדי להפיק ביחד סדרת כרכים דו-לשונית על תרומתם של ענקי הרוח היהודיים לתרבות הגרמנית (136). מנשה התאהב בבת הארית של מרטין, ולפיכך נענה להזמנת אביה, טס לגרמניה וגם התארח באחד מאגפי טירתו. במלחמת העולם השנייה שירת מרטין בוורמאכט בתפקיד מנהלי באחד ממחנות ההשמדה בפולין. באמצעות השותפות עם בית ההוצאה הישראלי "כל קורא", ביקש מרטין לטהר את גרמניה "מהאשמה שהרייך השלישי היה הביטוי הנאמן ביותר של הטבע הגרמני" (131). ואכן, במשך ימים אחדים התאמץ מרטין לשכנע את הנכד של מורגנשטרן, שאת תעשיית הרצח "ניהלה חבורה קטנה של מטורפים...הפיהרר ועושי דברו" (135) והם שהמיטו את האסון על העם הגרמני. לכן טועים אלה המדברים על "גרמניה האחרת"; גרמניה אינה חייבת להיות אחרת, הסביר מרטין, די לה שתחזור להיות כבעבר: הנאורה במדינות והמולדת של גדולי המוזיקאים, הפילוסופים, הסופרים ואנשי המדע - רבים מהם יהודים או בניהם של מומרים ממוצא יהודי.

לא רק שלא סביר שמו"ל גרמני, המחפש שותף לפרויקט גדול בין המו"לים בישראל, יבחר את הכושל מכולם מביניהם, אלא שפרקי "פרשת מרטין" גם קוטעים את העלילה המרכזית - עלילת חייו הדינמית של מורגנשטרן - על-ידי סצינות שיחה סטטיות מהסוג שיזם מרטין עם אורחו מישראל. ולכן לא היה צריך לצרף את פרקי "פרשת מרטין" להשקפתו המעניינת של מורגנשטרן על יחסי יהודים וגרמנים, ששיקפה את תקוותו של יהודי בעל חזון ממזרח אירופה בתחילת המאה לפריצת התרבות הלאומית מסגירותה במשך דורות. ואילו מאמצי הגרמנים כיום, שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, למחות את כתם הנאציזם מעצמם כבר אינה נוגעת בסב ובחזונו הלאומי. אלמלא גלש שחם ל"פרשת מרטין", לא היה צריך כה להאריך גם במחלוקת שהתלקחה בין מנשה ובין נבו בנושא היחסים שיהודים אמורים לקיים עם הגרמנים כיום - ועוד להעמיס על מחלוקת זו את הפסקת יחסי-החברות שהיו ביניהם מילדות. אין ספק שכאן התיז שחם הרבה דיו מהקסת החכמה שלו שלא לצורך.

עוד נמשכת השושלת

פרשה רופפת למדי בעלילת הרומן קשורה גם בדמותה של מריאן. היא הגיחה לחייו של מנשה שחר בלי מסמכים המעידים על סיבת התקשרותה אליו, ואף על-פי כן אסף מנשה אותה לדירתו, תחילה כמזכירתו ואחר כך גם כאהובתו. אחרי כניסתה של אליזבת לעלילה, הפסיק מנשה את יחסיו עם מריאן, אך חיבר אותה אל חברו גדי, כדי שתעזור לו כתחקירנית להשלמת הביוגרפיה על סבא מורגנשטרן. עד מהרה הפכה מריאן לאהובתו של גדי. בשלב הזה נדחקה מריאן מבימת הסיפור על-ידי פרקי "פרשת מרטין", אך הוחזרה אליה, והפעם כדמות מרכזית בעלילה, אחרי שהתברר כי בחשבון הרדום של מורגנשטרן בבנק בשוויץ נותר סכום גדול שניתן להורישו לצאצאיו.

איתור הצאצאים מדור הנכדים והנינים נקטע כשנמצאו פתאום במשרדי עליית הנוער המסמכים שאבדו למריאן בעלותה לארץ כיתומה. מסמכים אלה הם "השפן" ששלף שחם מכובעו בפרקים האחרונים של הרומן כדי לפענח את טיב הקירבה המשפחתית של מדלן לסבא מורגנשטרן - מריאן היא פרי אהבת הסתרים שהייתה למורגנשטרן עם איזידורה מגנוס, זמרת קברט פרובוקטיבית ממוצא יהודי, שאותה הכיר בביקורו הראשון בגרמניה ב-1921. ולכן מוכרזת מריאן כיורשת היחידה לכספי הפיקדון שהיו בחשבון הרדום של אביה. מאחר שמריאן וגדי נבו החליטו עוד קודם לכן להינשא, זכה סבא מורגנשטרן לא רק לכך שגם אחרי מותו סייע כספו לביסוסו הכלכלי של סופר עברי, אלא גם לכך שהסניף הארץ ישראלי של בית ההוצאה שלו ימשיך להתקיים על-ידי בתו. מריאן וגדי רכשו את בית ההוצאה מידי מנשה שחר וימשיכו להגשים את חזונו של המו"ל העברי אהרון צבי מורגנשטרן - לתרום להתפתחותה של הספרות העברית. ולכן, לפחות מנקודת ראות זו העניק שחם בצדק לסיום הזה של עלילת הספר את הכותרת "צדק פיוטי".