בזמנו, כאשר מרציאנו עלה, לראשונה, על כל מה שמתרחש בדירת-המסתור, הוא ניסה להבין לשם מה צריכים הגברים הללו, ובהם דני בן-אור, עורך-דין מוכשר במיוחד, את הבילויים מן הסוג הזה; הוא שאל את אשתו אולם זו, בתשובה, רק הנידה בראשה. היא דווקא כן הבינה. היא גם יכולה הייתה לספר לבעלה כיצד היא יודעת את מה שהיא יודעת אולם היא העדיפה שלא לעשות זאת.
השעה לכך טרם בשלה.
היא גם לא ראתה טעם בהעמסת הזיכרונות הקשים שלה על בעלה. החלקים האפלים בילדותה היו שלה בלבד. רק היא ידעה על קיומם.
ביום מן הימים, היא סיכמה לעצמה, היא תפרוס, אולי, חלקים מהם; ואולי - לא.
אבל הרצל מרציאנו לא חדל מלגלות עניין במה שנפרס לנגד עיניו.
הוא התבונן ארוכות בתמונות שהביאו לו העוקבים מטעמו וניסה, בינו לבינו, לנחש מה באמת מתרחש באותה דירה. התמונה של דני הלבוש בקימונו דווקא לא הציתה את דמיונו - אבל היו אחרות. מרציאנו, הגבר הקשוח, גדול-המימדים, שב והתבונן בסקרנות רבה בתמונות בניסיון לפענח לעצמו מה מרגיש גבר בשעה שהוא נתון לחסדיה-כביכול של אישה למשך פרק זמן מוגבל.
מרציאנו אהב נשים חזקות; גם באופיין וגם בגופן. שתי תכונות אלה הוא מצא ביעלה - וגם באחותו. יעלה הייתה כזאת. גם ברכה, אחותו, הייתה מאותו הזן.
ותוך שהוא חוזר ומתבונן בתמונות בסקרנות לא-מעטה, מרציאנו שב ונזכר בלילות שבהם אחותו נשכבה לידו כדי להרגיע אותו לאחר מות אביהם. הוא זכר את ידיה האמיצות שלא הרפו ממנו עד שהוא נרדם.
לימים, הוא הבטיח לעצמו, הוא ינסה לברר עם אחותו מה קרה באותם לילות שבהם היא שכבה לידו כדי להרגיע את בכיו.
