אין ספק כי הקמת המשכן וַעֲשׂיַּת כליו, הם הצעד הבא המיידי והחשוב אחרי היציאה ממצרים. הראיה לכך כי הוקדשו למשכן חמש פרשות החל מתרומה ועד ויקהל פקודי החותמים את חֻמַּש שמות. למעט פרשת חטא עגל הזהב הנכנסת באמצע מהלך הקמת המשכן, על חריג זה נסתפק באמירה "אין מוקדם ואין מאוחר בתורה". כאמור חמש הפרשות האלה עוסקות בהקמת המשכן החל ממימון הקמתו בפרשות "שקלים" ו"תרומה", ועד לִקְרָשָׁיו ול"עצי שיטים עומדים" (כ"ו, ט"ו).

הקמת המשכן עצמו והכנת כליו שֶׁשִּׁמְשׁוּ למטרה לשמה הוקם והותאם לקדושה שנתן לו הקב"ה וקדשו בעיני העם. על מקור העצים שמהם הוקם המשכן כי העם רק יצא ממצרים ומנין היו עצים לכלונסאות המשכן מיוחס הדבר ליעקב אבינו עוד ברדתו למצרים. אך השאלה החשובה הנוספת היא מדוע הוחל בהקמת המשכן מייד אחרי סיום פרק היציאה ממצרים, אחרי שחרור העם מעבדות ולאחר שקיבל את התורה.

וגם לאחר שמשה קִּבֵּל עֲצַת חָתְנו יתרו והקים את מוסדות המכוננים של מדינה בדרך. התשובה לשאלה זו מוסברת בהגדה של פסח: מִתְּחִלָּה "עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים". והיו שקועים בעבודה זרה כמו המצרים שחיו בקרבם, לכן היה צריך לעקור מנהג זה מקרבם ולקרבם לעבודת האלוהים כפי שנצטוו בשני הַדְּבָרִים או הַדִּבְּרוֹת ששמע העם מפי הקב"ה עצמו אנכי ה' אלוהיך וגו'... ולא יהיה לך אלוהים אחרים על-פני.

המטרה היא לעקור את האלילות מקרב העם שהיה עובד אותם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. המטרה היא לרכז את הפולחן במקום אחד שייועד לכך. ואפילו אם יהיה במבנה עראי - בצריף עץ מכוסה ביריעות עזים. כי לא הפאר חשוב אצל הקב"ה אלא והצנע לכת עם אלוהיך. (מיכה פרק ו) המשכן למרות היותו מבנה צנוע הפך להיות מקום מקודש וחשוב כי בו נעשה הפולחן לאלוהים על-ידי הקרבת קורבנות ותפילה. לפולחן דרושים היו כלים במשכן והעיקרים שבהם: ארון העדות שם ימוקמו לוחות הברית. מנורת הזהב של שמונת הקנים, שולחן הַפָּנִים ומזבח הזהב לקטורת. ובחצר המשכן יהיה שם מזבח וכיור נחושת ועוד כלים שהיו דרושים להקרבת הקורבנות.

למבנה העץ והבד הארעי הזה, יוחסה חשיבות רבה על-ידי חז"ל שבעיניהם עולה על חשיבות בריאת העולם. כי במשכן יגובשו דפוסי ההתנהגות של עם ישראל וחיזוק אמונתו באלוהים. כי זה מקרוב בני ישראל נהיו לעם. אמירה זו של חז"ל על חשיבות המשכן אל מול חשיבות בריאת העולם, מוסברת בכך: להקמת המשכן וכליו נדרשו חמש פרשות בספר שמות, דהיינו כ-450 פסוקים ואילו לבריאת העולם פרשה אחת בספר בראשית ובסך-הכל 34 פסוקים.

ועוד סיבה יש כאן כי בריאת העולם נועדה לספק צורכי האדם שברא הקב"ה וצריך לספק את צרכיו, לכן נאמר לאדם ולחווה: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א / כח) ובכך יסופקו לכם צרכיכם החומריים. אולם המשכן נועד לספק צרכיו הרוחניים של האדם כפי שמתברר מהכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה / ח) המשכן, כאמור, נועד לעבודת ה' ופעילותו הרוחנית ולא הגופנית.

זה שנתן לחז"ל ליחס חשיבות יותר ממעשה הבריאה של העולם. ויש עוד מבט לדבר ההשוואה בין הבריאה לבין המשכן. בעוד הבריאה היא מעשה הקב"ה בעצמו: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. (בראשית א / א) הרי הקמת המשכן היא יצירת האדם עצמו. ואילו רצה הקב"ה היה בְּדִבּוּר אחד יוצר את המשכן לעמו ישראל, ברם כיוון שמדובר בעבודת האלוהים, בפולחן, היה על האדם עצמו להקימו. מצד שני, כאשר האדם איננו חייב לדעת את סוד הבריאה ואיננו יכול גם לדעת זאת, למרות כל האמירות והניסיונות שנעשו לפענוח סוד הבריאה, היצירה על-ידי אלוהים נשארה בבחינת נעלם ואין האדם צריך לגעת מה הוא סוד הבריאה. מכאן חז"ל מרבים במשכן וממעטים בבריאה. הקב"ה נתן בידי האדם את החומר וְצִוָּהוּ להקים משכן. למשכן יש חשיבות ערכית לעם ישראל, למרות שאלוהים אינו שוכן במשכן, אלא שוכן בתוך עם ישראל: שנאמר: ועשו מקדש ושכנתי בתוכם (כה / ח) או כפי שנאמר בסוף פרשת תצווה: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים. (תצוה כט / מה) המשכן הארעי או המקדש הקבוע בהר הימוריה, מהווים בעבור העם שאיפה בלתי פוסקת לחדש בנינו על-ידי העם כשיחפץ בכף הקב"ה, ובכל מקרה בנינו יחודש על-ידי ישראל בעצמם.

חובת התרומה או במלים אחרות הנתינה על-ידי הפרט לטובת הכלל, מהווה נדבך חיוני ביותר בקיומה של חברה ובייחוד אצל עם ישראל, שהיה מפוזר בין העמים וחלק ניכר ממנו עדיין מפוזר, או שהוא מתפזר מרצון, בין העמים בארצות שונות.

מצב זה של העם מחייב סולידריות ועזרה הדדית, לכן כל אחד מבני עמנו, היושב בנכר צריך לדאוג לעצמו כי הוא ניתק עצמו מרצונו או שהיה מנותק שלא מרצונו. כאשר קורה אסון לעמנו (והשבוע מתקיים יום הזכרון לשואה שהתרחשה בדורנו), מצבו של כל אחד דומה למצבם של בני אדם הנמצאים בספינה השטה על-פני הים והיא טובעת בודאות, אזי הקברניט אוטמר לנוסעים: "כל אחד יציל את עצמו" אמרה זו ידועה בצרפתית: Sauve qui peut. אלא שהתרומה והעזרה שנותן כל אחד מאיתנו, מיועדת להציל את האדם מן הטביעה.

על-ידי התרומה שאדם תורם לזולתו מקים בכך דברי חז"ל שאמרו: שכל ישראל ערבים זה לזה ולא חשוב היכן ימצאו בני עמנו, ועל כן תרומתו של אחד מהעם חשובה לאין ערוך, יהא הֶקֶּפָה אשר יהא. דבר זה קבל ביטוי בפרשת תרומה: יִתֵּן תְּרוּמָה אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ.

התרומה כאן איננה אמורה להיות לפי יכולתו הכלכלית של התורם, כי כאן אנו עוסקים בתרומה להקמת המשכן והיא תרומה של חומרים הדרושים להקמתו: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וצמר ופשתן ועורות עזים ותחשים (התחש הוא סוג של חיה שהייתה ססגונית בצבעיה והייתה קיימת רק בתקופה ההיא ואיננה מוכרת כיום) ועצי שטים, שהוציאו בני ישראל איתם בצאתם ממצרים כפי שציווה יעקב אבינו לעשות שראה בעיני רוחו את הקמת המשכן והצורך בעצי שטים כפי שפרש זאת רבי תנחומא) ושמן למאור, הוא שמן זית זך, גם בשמים לשמן המשחה. אלה חומרים שהוציאו בני ישראל עמם בצאתם ממצרים. הם נצטוו לתרום ממה שנטלו עמם, לכן נאמר: "כל איש אשר ידבנו לבו".

כשמדובר ב"תרומה", אין הכוונה למעשה חד-פעמי. דבר הנתינה מוכר לנו בחובת נתינת חלק מהכנסותיו של אדם לטובת הכלל וזה לא לפי "כל איש אשר ידבנו לבו", אלא לפי הכנסותיו אלה אולי ה"מעשרות" שבתורה הם כמו מס שמשלם אדם למדינה באחוזים מהכנסתו, וזה כדי לקיים את המדינה ואת צורכי העם היושב בה.

מכאן יוצא שמי שמעלים הכנסותיו ואיננו משלם מהם את האחוז שחייב בו כמס, הוא עבריין על-פי החוק המודרני וחוטא באי קיום מצוות עשה. לית מאן דפליג שפועל יוצא מהאמור שכל אדם חייב לעבוד למחייתו ולתת חלקו מהכנסתו לרשות שתדאג היא לתת למי שידו אינה משגת לספק צורכיו וצרכי משפחתו.

הרשות נוטלת לעצמה את סיפוק צורכי העם. לכן מי שאיננו דואג להכנסה מעבודה, הוא גם איננו יכול לקיים את מצוות התרומה, קרי תשלום המס בימינו, אז אל ינסה להצדיק מעשהו או אי-מעשהו בלימוד התורה. התורה מלמדת שאם אין קמח אין תורה, וקמח לא בא לבד, צריך לעמול להבאתו.

אֵין תְּרוּמָה עַל לֹא מְאוּמָה (דבר מה) וְאֵין מְאוּמָה בְּלִי תְּרוּמָה
וְאַל תָּבֹא עַל עֵינֵינוּ תְּנוּמָה כֹּל עוֹד תִּמָּצֵא נֶפֶשׁ עֲגוּמָה
תְּרוֹם מְהוֹנְךָ וְאַל נָא תֶּחְדַּל לַיָּתוֹם לָאַלְמָנָה לָעָנִי וְלַדַּל
זֶה דְּבַר תּוֹרָה הֶחָשׁוּב מִכֹּל בַּל תֶּרֶף כְּשֶׁיֶּש דַּל חֲסַר כֹּל
כֹּל שֶׁצָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן נֶאֱמַן לְעַם יִשְׂרָאֵל עַם לֹא אַלְמָן
לָשִׂים עַצְמְךָ כְּבוֹנֶה הַמִּשְׁכָּן וּלְהוֹשִׁיט כָּתֶף בָּעֵת וַּבַזְמַן
זֶה הָעִקָּרוֹן בִּפְרָשַׁת תְּרוּמָה חוּשׁ שֻׁתַּף בְּבִּנְיָן וּתְקוּמָה
וּבְחִדּושׁ יָמֵינוּ בְּלִי מְהוּמָה בִּזְרוּעַ נְטוּיָה וּבְיָד עֲלוּמָה
לְשׁכֵּן עַמֶּנוּ בַּשֶׁטַח וּלְהוֹשִׁיבוֹ שָׁם בֶּטַח