דעה מקובלת בציבור קובעת שהאנשים המשפיעים ביותר על דעת הקהל הם ראש הממשלה, שרים, אלופי צה"ל, שופטי בג"ץ, רבנים, משפטנים, עיתונאים, זמרים, סופרים ועוד.
ואולם, בניגוד לדעה מוטעית זו, האנשים המשפיעים ביותר על דעת הקהל הם שלשת המנכ"לים שמפעילים את שידורי הטלוויזיה של הערוץ השני.
אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות,
אבי ניר, מנכ"ל שידורי קשת, אבי צבי, מנכ"ל שידורי רשת.
הם שולטים על התמונות ועל המילים. הם קובעים את תכני האקטואליה, הפוליטיקה, הבידור, התרבות, את התכנים של התחקירים (ובעיקר את אלה לא). הם אלה שבידם השיקול וההחלטה מה לשדר ומה לא. בידם הפרוז'קטור המעצב את הלכי הרוח בציבור. תמונה אחת כידוע חזקה יותר מאלף מילים. הם שולטים על התמונות ועל המילים.
על מה אנחנו משוחחים, מגיבים ומתווכחים?
בעיקר על מה שמשודר ומוקרן על המסך הטלוויזיוני של הערוץ השני, הערוץ שיש לו את אחוזי הצפייה (רייטינג) הגבוהים ביותר.
מדי ערב נצמדים למסך של הערוץ בין 600 - 700 צופים.
כל מהלך ציבורי חייב לעבור דרך הערוץ ה-2 כדי שיהיה נושא בשיח הציבורי. זהו הערוץ המשפיע ביותר שתכניו נקבעים על-פי דעתם וטעמם של "שלישיית אבי".
הם קובעים מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, בפוליטיקה ובבידור.
בידם עוצמה וכוח רב יותר מחלק מהמחוקקים בכנסת והשרים בממשלה.
אין עליהם מורא הציבור. הם אינם עומדים לבחירות. הם מחוסנים מביקורת.
הם לא עומדים לביקורת
מבקר המדינה. הפיקוח היחידי עליהם על-פי החוק הוא בסמכות "
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו". פיקוח מאוד אנמי וצמחוני. רוב תוכניות הריאליטי הם רעלטיווי (רעל TV) משדרים המון תוכניות שבהגדרה הם יריד ההבלים.
נכונה העובדה שגם ערוצי הטלוויזיה הנוספים ערוץ 1, ערוץ 10 משדרים ומתחרים עם הערוץ השני. גם להם יש תוכניות איכותיות ופחות איכותיות, אבל אחוזי הצפייה שלהם פחותים בהרבה. אי-לכך, גם השפעתם על דעת הקהל פחותה.
כדי לשרוד הפוליטיקאים תלויים בתקשורת ובמיוחד בערוצי הטלוויזיה, ולכן הם לא מוכנים לבקר ולהתעמת איתם.
לציבור אין כלים, אין יכולת ואין תקשורת כדי לנסות לארגן מחאה חברתית נגד התקשורת. התוצאה היא שהמנכ"לים של הערוץ ה-2 והערוצים הנוספים ממשיכים לחגוג.
