זה כבר זמן רב שמכשיר הטלוויזיה שלי משמש מדף לנעליים, לשקית של בגדים שמחכים לביקור אצל החייט, ואפילו נשאר מקום למברשת של הכלבים. הזגוגית התכסתה נשורת של זמן, אך לפלא שאבק זה אינו מתעטש מחמת עצמו. מן האבק מוגנים רק המתים ודודתי חולת הניקיון, הסבורה שהדרך היחידה לחטא את ביתי היא לשרוף אותו (היא לא אמרה זאת, אך מהותה הפנימית צרחה זאת).
"למה את ממשיכה לשלם להוט כמעט 400 שקלים בחודש על הסרקופג הזה?", תמה ידיד.
"כי במדינה שאין בה פראיירים, להיות פראייר זה סוג של דיסידנטיות", עניתי לו. "וחוץ מזה, פעם באיזו יציקת זמן אני פותחת טלוויזיה בכל זאת, לראות מה חדש בבּוּרְגָנוֹסְפֵרָה".
הידיד: "נו, ומה חדש?"
אני: "גלית גוטמן רוצה להיות
רפי גינת, והטֶלוֹמֶרִים של
שמעון פרס הולכים ומתארכים. המדע חסר אונים מול שתי התופעות". על נעוריו המחודשים של שמעון פרס, המצטלם ברוח הזמן ל'סֶלְפִי', למדתי אצל השִעתוק של גיא זוהר בערוץ שתיים. אינני זוכרת את שמו של המשועתק אז אקרא לו כאן, ברשותכם הסלחנית, גיא זוהר 2. והרי שניהם מריצים קטעי חדשות בידוריים וסרטוני רשת. אצל שניהם המציאות היא רק עוגה - קצת תמהונית, קצת מופרעת וקצת חמודה - שיש לתלוש ממנה צימוקים למען הצופה, שהרי דעתו המצומקת אינה סובלת יותר מכך.
מה רע בקצת בידור חדשותי לפני השינה? העניין הוא ששני הגיא-זוהרים, המגישים לנו שטויות כאילו היו מעדן אנין, מסיחים את הדעת מהמאבק המתחולל בעולם הממשוּת בין כוחות ההרס והרוע - פוליטיקאים סכלים וחמדנים, מדענים נטולי מצפון המענים מיליארדי נפשות חפות מפשע, אנשי עסקים ערלי נשמה, ובין קומץ של אנשים וגופים אכפתיים, ערכיים. הן אצל גיא זוהר 1 והן אצל גיא זוהר 2 אין שיקוף של המאבק בין המחנות הבלתי שקולים הללו. כי בבלנדר התודעתי של הגיא-זוהרים אין טוב ורע, אמת ושקר, רחמים והתאכזרות - ההוויה כולה היא עיסה אחידה של פיצ'פקעס.
הפילוסוף דניאל שליט כתב ב'ספר הקניון' שלו: "אם המודרניזם היה טוטליטרי בהשתלטות שלו על כל מרחבי המציאות - הרי הפוסט-מודרניזם נוטה לטוטליטריות לא פחותה, בכך שאין הוא מרשה שום דעה מוצקת, שום מִדרך כף רגל בידיעת המציאות". שני הגיא-זוהרים הם ייצוג בלהות של הפוסט-מודרניזם, משום שהמציאות היא אצלם בליל של קטעי ליצנות - בליל המסיח את דעתו של ההמון מהאמת. זוהי הסחה שהיא סחי, משום שהיא מרדימה את חוש המוסר הציבורי. בהנחה שיש ישות כזו.
הרי שום גיא זוהר, לא 1 ולא 2, לא יישב על השרפרף שלו באולפן, ימחק את החיוך האווילי-מתחכם ויאמר למצלמה: "את רבבות התאילנדים בארץ, שטומנים אלפי מלכודות לחיות, יש לכלוא בדחיפות במתקני שהייה ולשגר אותם קיבינימטה. ובעצם, קיבינימעלה - אל המטוסים".
כבו את הטלוויזיה. הניחו עליה נעליים. צאו אל הרחוב - וחֵשבו אם נתניהו, לפיד או ליברמן נראים לכם כמו אנשים שגורלה של הארץ הזו מוטל בחיק לבם. ראו איך חברות הבנייה כורתות דונמים של עצים. איך גם העירייה שלכם, "האגף לשיפור פני העיר", מותירה רק גדמי עצים בשם קדושת ה"גיזום". איך המשאיות של זוגלובק ותנובה ממשיכות לפרוק סחורה במכולת שליד ביתכם כאילו שום תחקיר לא שודר מעולם על המשחטות שלהן.
