הסיפור על בני העיירה הנידחת ידוובנה, שביזמת עצמם, ושלא בהוראת הכובשים הנאצים, כינסו בקיץ 1941 את כל 1600 יהודי הכפר לאסם שנידב נגר הכפר, ושרפו בו את כולם, לא נראה על הבמה. הוא רק ברקע, וכמו בכל טרגדיה קלאסית, נשמר הכלל שלא להראות רצח על הבמה. הכל רק מסופר על-ידי 10 החברים שעלילותיהם מגיל 6 ועד למותם נחשפות לעינינו.
תיאטרוני הבימה והקאמרי, הזמינו את כתיבת המחזה מהמחזאי הפולני טדיאוש סלובודז'אנק (יליד 1955), ושיתפו פעולה בהפקתו. קבוצת 10 השחקנים חלקם מהבימה וחלקם מהתיאטרון הקאמרי, מפליאים ביכולת משחקם במלאם תפקידים של החל מגיל 6, והמשך לשלבים שונים של כל חייהם. וזאת, מבלי להזדקק להחלפת איפור או אביזרים. עצם הכנסם לתוך הדמויות בכל מאודם, וכשרונו המיוחד של הבימאי חנן שניר לחדור לנפש האדם, ובכך יצק מהם אחדות כמו גוף אחד – אלה מעניקים ליצירה את העוצמה המטלטלת, שאי-אפשר לשכוח אותה בכלל.
ההצגה פורשת בפנינו ילדות תמימה ורגילה החל מ-1925, של כיתה בה 10 תלמידים, 5 יהודים וחמשת האחרים – גויים. הכל חמוד וזורם. המחזה מחולק ל"שיעורים". כל שיעור שייך לשנה אחרת, ומתקדם לעבר הנורא מכל: תחילה – השלטון הקומוניסטי מ-1939 עד 1941 שחל על פולין המזרחית עפ”י הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, וכיום בלארוס, שם שוכנת העיירה ידוובנה. ובהמשך – הכיבוש הנאצי. הרקע השחור של כל הבמה, הכולל את הלוח, מזכיר את פסליה של לואיז נוולסון האמריקנית- יהודיה, כשהקדרות המשתקפת מעצם בחירת הצבע, מרמזת כמו אקדח מעשן בתחילת סרט בלשי על העתיד לבוא.
השחקנים - כולם פשוט מבריקים, ודמות כל אחד מהם נחרטת עמוק בלב הצופים, גם של היהודים וגם של הגויים. התהליך הנפשי המתחולל באופיים בגלל הלחץ של הכיבוש הקומוניסטי תחילה והכיבוש הנאצי בהמשך, השינויים האלה הופכים את החברים הטובים והמקסימים לאויבים ולרוצחים (מהצד הגויי). הלחץ העצום מצד הקומוניסטים על התושבים לאחר המלחמה, הופך אליבא דעתו של המחבר, גם את היהודים לקומוניסטים ומשתפי פעולה, תוך איזכור חלקם של היהודים ותרומתם לעלית הקומוניזם ברוסיה. במחזה, ממחיש זאת מנחם/ערן מור המקסים, שהופך לפעיל בשירותי הביטחון הפולנים אז, ומסגיר לשלטונות את מבצעי הרצח ושריפת כל יהודי העיירה ביוזמתם הפרטית - אקציה שבעטיה נחשף הפן האכזרי ביותר הקיים בקרב ההומוסאפיינס: קטילת בני מינו.
בתיאור מעשיו של מנחם היהודי מנסה המחזאי לאזן בין הרשע והזדון הקיימים לכאורה בקרב היהודים אך בעצם קיומם בקרב הפולנים הגויים והקתולים בכלל, כלפי היהודים במשך אלפיים השנים מאז צליבתו של ישו. שנאה שעמדה בליבת הפוגרומים, גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, החוקים המדירים אותם מעיסוק במקצועת אקדמיים ולימודים גבוהים, והמותירים להם להיות אך ורק תגרנים ומלווי בריבית, וכל יתר הגזירות. אך לשווא. כש"הנייק"/ Heniek (רוי מילר הנפלא) מתאר כיצד הוציאו לאחר השריפה באסם את גוויות הנשרפים, שהיו מחובקים במותם, ואי-אפשר היה להפרידם ולכן חתכו אותם בגרזן לחתיכות, הוא לא יכול היה לעשות זאת לחברתו מימי בית הספר, וקבר אותה יחד עם תינוקה – הקטע המצמרר הזה לא נראה, אלא רק נשמע, אבל חודר לך לורידים וללב.
גם קטע האונס הברוטלי שביצעו הנערים הגויים ב"דורה" (נטע גרטי המרגשת, שמאז "אופליה" בהמלט מבשילה מתפקיד לתפקיד בקאמרי) - חברתם לכיתה לשעבר, מבוצע בשים לב ובמירב ההקפדה שלא לעשותו זול וחושפני. מה שחורט את הסצינה בלב הצופים הוא עצם העמדת השחקנים ואימרותיהם.דן שפירא כמתעלל מופלג ונהנה מהאירוע, בעצם מחזיר אותנו לאירועים על כל הרוע והזדון, וחוסר הכבוד האנושי ששררו שם אז – שמעלים צמרמורת וגורמים לנו לחשוב על מהות הטבע האנושי לאמיתו.
מה שכל כך מופלא בהצגה, הוא היות כל אחד משחקני ההצגה כוכב. אין תפקיד ראשי. כולם, (כשלעצמם כוכבים עם קבלות), כמו יבגניה דודינה מהבימה, שלא אשכח אותה בתפקידה כילד בהצגת "עיר" בתיאטרון "גשר"- עושה כאן כה בטבעיות את תפקידה כילדה בלי שום צורך בעזרים. המשחק שלה, כמו של כולם, כה משכנע, שאתה חש כמו היית שם, בגופך, באירועים של הסיפור, שכולו מבוסס על מעשה אמיתי שהיה, אך לא קיבל כותרות, כי טושטש בכוונה כדי להעלים את הזוועות של הפולנים עצמם.
היחידי שניצל מהשואה הוא הנער אברם (אלון דהן, שחוזר ומופיע על הבמה עם כל מכתב שהוא שולח לחבריו מהם נאלץ להיפרד עת נשלח לאמריקה. החביבות שלו ומשפטי ההומור ששזורים הן בטקסט שלו והן של אחרים, מפיגים את המסר הכואב. כך גם מעניקה נגינת דן שפירא, אלכס קרול, דיויד בילנקה מיקי פלג וערן מור צבעים נוספים לתמונה השחורה, ומעשירה את המתרחש. סידרת השירים המושמעים ברקע בפולנית וברוסית מהדקת את הקשר של ההתרחשויות למקום ולזמן בו ארעו.
חובה לציין את משחקם הנפלא גם של דיויד בילנקה, כיעקב שנרצח בברוטליות ע"י חבריו לכיתה; את רותם קינן המרשים כ"ולאדק" שהסכים להינשא לרחל היהודיה בתנאי שתתנצר, אלכס קרול כ"רישק", גוי טיפוסי על כל המשתמע, ומיקי פלג הנהדרת כ"זוחה" שהסתירה את מנחם– כולם כה מושלמים ומתפקדים כיחידה אחת תחת שרביטו של חנן שניר, שיצר מהספור הקשה הצגה בעיבוד מסוגנן ומעודן, הודות לרגישותו וכשרונו.
הצגה המיועדת לכל הקהל – מבוגרים ונוער בחטיבת הביניים, שרצוי מאד שילמדו על נפש האדם ועל מה שעלול להתפתח ממשחקים מסוכנים והחלקה למדרון האנושי הנמוך ביותר, שכבר אינו אנושי כלל.
כי את כל שאירע אי-אפשר אפילו לדמיין. אבל המחזה הזה בביצוע הכה משובח - אותו ראוי שכולם יראו. הן בתיאטרון הקאמרי והן בתיאטרון הבימה, ששיתפו כאן פעולה מבורכת.
באיחולים לכל הקהל לחוות את החוויה המזוככת, בעלת המסר שלא תשכח.
