מאון ועד אוף

מבחינת אמצעי התקשורת, וגם מבחינתו של הציבור, זו תמיד המתכונת המועדפת. ספר ההנחיות של ה"ניו-יורק טיימס", שמשמש גם תנ"ך מקצועי לעיתונאים בארגונים אחרים, קובע חד-משמעית: "מקור החדשות הטוב ביותר - טוב לעיתון וטוב לקוראים - הוא המקור המזוהה בשמו". כתבים נדרשים לעשות כל מאמץ לאתר מקורות מידע שיהיו מוכנים להזדהות.

כל דרגות הייחוס הבאות, הנמוכות יותר, שבהן אין זיהוי ברור של המקור, מוצדקות על-פי ה"טיימס" רק כאשר לא ניתן להשיגו ממקור שמדבר און דה-רקורד. יתר על כן: מידע המובא תחת מעטה מעורפל, ללא זיהוי מפורש, חייב להיות גם עובדתי - וגם בעל חשיבות. "עובדתי" במקרה זה משמעותו שמדובר במידע - ולא בהבעת דעה. ה"טיימס", בצדק, סבור כי אם מדובר במידע רגיש החיוני לתחקיר, אין ברירה אלא להשתמש במידע ללא ייחוס. אבל כאשר פוליטיקאי רוצה לחוות את דעתו על תפקודו של שר אחר או על הנשיא - יתכבד ויעשה זאת בשמו, לא בלחישה אנונימית או בחסות ייחוס בנוסח "שר בכיר בממשלה מאשים". משמע: אסור שחסיון זהותו של המקור ינוצל לרעה כאפוד מגן לחורצי לשון.

יש, כמובן, מקרים שבהם לא ניתן לקבל מידע און דה-רקורד. במקרה כזה יורדים בוושינגטון שלב לרמת שימוש וייחוס המכונה "רקע" (Background), או בלשון הצבאית אצלנו, "לציטוט ולא לייחוס". אפשר לצטט, אבל צריך להביא את הדברים בייחוס מעורפל בנוסח "קצין בכיר בפיקוד הצפון אמר כי...". דרך הייחוס החלקית הזו אמורה להיות מוסכמת מראש בין הדובר לבין הכתב, כדי לחסוך תקלות ואי-נעימויות.

אחד מאלופי העולם בשימוש במעטה כזה היה הנרי קיסינג'ר, שכיהן בין 1973 ל-1977 כשר החוץ של ארצות-הברית בממשלי ניקסון ופורד. במרבית מסעותיו בעולם נלוו אליו הכתבים הדיפלומטיים של ארגוני התקשורת המרכזיים באמריקה. במהלך הטיסות היו זוכים הכתבים לתדרוך שתוכנו הותר לפרסום בייחוס ל"פקיד בכיר במטוסו של שר החוץ האמריקני". בספרו "מסעותי עם הנרי" הסביר כתב רשת הטלוויזיה NBC, ריצ'רד וולריאני, כי הייחוס לפקיד הבכיר נועד לשמש עבור קיסינג'ר מעין עלה תאנה, שיבטיח שדברים שנאמרו בתדרוכים לא יוצגו אחר-כך כעמדות רשמיות של הממשל. לא פחות מכך היה זה עוד נשק מניפולטיבי בארגז הכלים הדיפלומטי של קיסינג'ר, שבאמצעותו שיגר בלוני ניסוי או ספינים שנועדו להשפיע על בני-שיחו במדינות שונות או על דעת הקהל בארצותיהם.

הדרגה השלישית מכונה בארצות-הברית "Deep Background", ובעברית "רקע עמוק". מידע הנמסר תחת הגדרה זו ניתן לפרסום - אך ללא כל ייחוס למקור. ההנחיה לעיתונאים במקרה זה היא בעצם כך: תעשו עם המידע שנתתי לכם מה שאתם רוצים, אבל טשטשו באופן מוחלט את העקבות למקור. במקרים כאלה נדרש הכתב להביא את העובדה ללא כל ייחוס או לעשות שימוש במונחים כ"נודע ש..." או "על-פי מידע שהגיע לידינו". ההגדרה "רקע עמוק" הייתה הבסיס לכינוי שהוענק למקור המפורסם ביותר בעולם, "גרון עמוק" - בכיר ה-FBI מארק פלט, שתידרך את כתב ה"וושינגטון פוסט" בוב וודוורד על בסיס הבטחה על שמירה מוחלטת של אלמוניותו.

בעברית, בעגה המקצועית של דובר צה"ל, זהו מידע "בשם הכתב". כך, לדוגמה, בעת הריגה של מחבלים - ע"ע "סיכול ממוקד" - ניתן לשמוע כתבים צבאיים קוראים ברדיו ובטלוויזיה או מביאים בעיתונים את קורות חייו ומעלליו של המחבל כאילו הם עצמם ערכו תחקיר עליו. למעשה הם מצטטים ללא ייחוס את הפרטים שנכללו ב"מסמך ההפללה" שהכין השב"כ והפיץ דובר צה"ל.

ולבסוף, הדרגה הנמוכה, וגם הבעייתית ביותר, בשימוש וייחוס - Off The Record. מידע הנמסר לעיתונאי תחת כלל זה - לאחר הסכמה מראש - אסור לפרסום. חד וחלק. הפרת הבטחה כזו עלולה לפגוע ביחסי הכתב והמקור, והיא גם עבירה בוטה על כללי האתיקה. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל קובע בפרק "יושר והגינות": "הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו - לא יימסרו אלה לציבור אף אם יש בהם עניין לציבור" (סעיף 3ב).

מדוע מקורות מוסרים מידע האסור בפרסום? לעתים כדי להעניק לעיתונאי רקע והבנה בנושא שהוא מסקר, לפעמים כדי להדק את שיתוף הפעולה בינם לעיתונאי. אבל במקרים רבים זו טקטיקה שמיועדת לסכור את פיו של העיתונאי ולמנוע ממנו לפרסם מידע. משום כך ממליצים ספרי הוראה בעיתונות בארצות-הברית ובמדינות אחרות לאנשי תקשורת: לעולם אל תסכימו לקבל מידע אוף דה-רקורד. תפקידו החברתי של עיתונאי הוא לפרסם מידע, לא לגנוז אותו.

מי שהיטיב לנצל את האוף דה-רקורד באופן מוסדי היה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, במגעיו עם ועדת העורכים של העיתונים היומיים. בפגישות תדרוך עימם - שלא נערכו באופן סדיר או קבוע - מסר להם לעתים מידע מסווג והפך אותם כך לשותפי סוד, לאחר שהבטיחו כי ימנעו כל פרסום בעיתוניהם כדי לא לפגוע בנושאי ביטחון או עליית יהודים מארצות מצוקה. בן-גוריון עצמו הודה יותר מפעם שהייתה זו תחבולה: "אמרתי - אקח את הגנב ואעשה אותו שומר". כמה מהעורכים הודו שחטאו לתפקידם, אבל לא חדלו משיתוף פעולה בעייתי זה. "הפיתוי על-ידי קרבה", כפי שכינה מהלכים כאלה סוציולוג התקשורת האמריקני מייקל שאדסון, המשיך לעבוד בהצלחה עד שהוועדה החלה להתפורר.

ההגדרות האמריקניות והצה"ליות שהובאו כאן כמעט זהות, אבל יש הבדל תהומי בין שיטות העבודה של אמצעי תקשורת אמריקניים מרכזיים, כמו גם סוכנויות ידיעות בינלאומיות, לבין התקשורת הישראלית. אצל הראשונים ייחוס למקור הוא עניין שבקדושה: כל עובדה, ציטוט או הערכה מובאים עם ייחוס, עדיף מלא. בידיעה פלילית יצוין שמו של דובר המשטרה או הקצין שמסר את המידע, וכך גם בכתבה כלכלית עתירת נתונים - לצד כל פרט יובא מקורו. כל כתב מתחיל יודע שכאשר הוא מגיע לזירת תאונה או אסון ומלקט עדויות ראייה עליו לרשום בדקדקנות את שמו המלא של כל מרואיין.

בישראל, לעומת זאת, יכול הקורא לעבור על עמודים שלמים עמוסי ידיעות בלי לגלות שמץ של ייחוס למקור. כאילו העובדות צנחו משמים למחשבו של העיתונאי. האם זו אסטרטגיה שמיועדת להגן באופן גורף על המקורות, לחזק את מעמדו של איש התקשורת כ"עיתונאי יודע כל", או אולי סתם רשלנות מקצועית?

בכל מקרה, הזלזול בייחוס למקורות מידע הוא אחת הרעות החולות של העיתונות הישראלית. זיהוי המקור מסייע לקורא לשקול את משמעותה של הידיעה, וגם תורם לאמינות העיתונאי ואמצעי התקשורת.

כמו בעניינים מקצועיים רבים אחרים, כדאי ללמוד מדפוסי העבודה של סוכנויות הידיעות הבינלאומיות המרכזיות. באירועי שגרה, וגם ברגעים הדרמטיים ביותר, אין מפיצים מידע ללא ייחוס כלשהו. כך היה בשעת לילה ב-5 בנובמבר 1995, כאשר הגיעה מבית-החולים איכילוב הידיעה שיצחק רבין מת מפצעי הירי בעצרת השלום. סוכנות AP מיהרה לשגר לעולם מבזק בהול בן ארבע מלים. רק מחצית המבזק, שתי המלים הראשונות, הוקדשו למידע "רבין מת". המחצית השנייה הוקדשה למרכיב חיוני אחר, לייחוס למקור: "מסר עוזרו".