האישה האחרת היא ציור. האישה האחרת היא גם שיר. גם הציור וגם כותרת השיר מעטרים את עטיפת הספר. ומה קדם למה? אך השאלה הנשאלת מאליה במקרה שלנו, היא האם האישה האחרת היא מי שיושבת בתוכה. כי מתשומת הלב שניתנה לה, נראה לכאורה, שזה לב יצירתה ואולי מה שבורא בה את הגוונים כמו גם את המילים. עֵט ומכחול המצויים באותה היד עצמה, אותה היד הקשורה לנפש האחרת ההיא שבתוכה. ואני יכול להעיד כי כשם שיש בתוכנו את האני האחר, הרי האישה האחרת המתוארת אינה אלא כפילת עצמה. היא ההתעלות שבה כמו שהיא יכולה להיות מצוקתה.
הַלְּבָד שֶׁלִּי הוּא לִפְעָמִים,
הַמָּקוֹם הֲכִי קָטָן שֶׁיֵּשׁ לִי בַּלֵּב.
שֶׁבּוֹ אֲנִי מוֹצֵאת אֶת הַכֹּחַ
לִהְיוֹת בֶּאֱמֶת הֲכִי אֲנִי.
("הלבד", עמ' 8)
האחרת ההיא, היא אותה אחת בלתי נראית ששבה אתה לביתה לאחר יום עבודתה ומוצאת עצמה מתבודדת עם יצירתה. היא האחרת באותה שעה של התלבטות, שְבָּה היא בוודאי שואלת מה לקחת לידה, את העט או את המכחול. ושואלת האם לצייר את המילים או שמא לכתוב את הצבעים. כי זה בא מכאן ואלה באים מכאן, העט ממתין והבד מזמין. כך הם, ושניהם זורמים בה. ואם לחשוב היטב, הרי האישה האחרת מחולקת לשני תתי ישויות, כאמור גם היא, המשוררת וזו הציירת. פיצול על פיצול. ואז, בהתבודדות שלה, בהיותה לבדה, מתאפשר לה והיא מניחה לזו שבתוכה להגיע לביטויה. כי בבואה אל החוץ, אל הרחוב, ואולי לא פעם גם בתוך ביתה, בהיפרדה מתכניה, יש בה התחושה שהיא עוטה מסכה על פניה כדי להביא את הדמות המוכרת לאחרים, שאינם מצפים שתבוא אליהם עם עט או עם מכחול, אלא כסתם אדם, כרעיה לאיש שלה וכאם לילדיה.
נֵעוֹרָה לִקְרַאת יוֹמֵךְ
מְסִירָה אַתְּ קוּרֵי הַשֵּׁנָה.
קוֹלֶפֶת מֵעָלַיִךְ,
בַּעֲדִינוּת
אֶת פָּנַיִךְ אֶת עוֹרֵךְ.
אוֹחֶזֶת בָּהּ,
בָּשָׂר מִבְּשָׂרֶךָ.
עוֹטָה אוֹתָהּ
עַל פָּנַיִךְ.
(מתוך "עוטה אותה", עמ' 12)
ברגישותה היא חשה את בן-זוגה. אולי לעתים היא רואה איך הוא מביט בה במעורפל. אבל ייתכן שהיא מדמה זאת לעצמה, בשל תשומת לבה אליו. אולם היא מנסה להרגיש ולבטא את התוך שלו, את מה שהוא חש, ואת הרצון שלה לבוא אליו עם האמת שלה. להיות מסוגלת להיות היא עצמה, בלי המסכות שעטויות עליה בשעות היום בהיותה בין האנשים. הוא אינו ככלל האנשים, הוא המיוחד לה והיא רוצה לבוא אליו אמתית ומיוחדת לו. האם אכן הוא חש שלא תמיד מי שאתו, היא עצמה? שמא יש בה תחושה כלשהי של אשמה עצמית על כפל דמויותיה? שמא היא חשה כי אינה מקולפת דיה בבואה אליו?
היא אומרת, אפוא, במקומו, אולי מתוך גרונה שלה ואולי מגרונו:
אֲנִי רוֹצֶה, שֶׁכְּשֶׁתָּבוֹאִי אֵלַי, תִּלְבְּשִׁי אֶת עַצְמֵךְ
לְלֹא מִלִּים, תָּבוֹאִי אֵלַי
בְּלִי הַסְתָּרַת פָּנִים.
בְּלִי קוֹל
תִּכָּנְסִי אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר,
תִּתְקָרְבִי אֵלַי
וְהַכֹּל
יִהְיֶה בְּסֵדֶר.
(מתוך "משחק מקדים", עמ' 17)
הוא מצטייר כאיש מבין. נראה שהוא יודע כי האמתית שלו מצויה ליד המכחול, ליד שולחן הכתיבה. לפי כך הוא מבקש שתתלבש בלבושה האמתי כאשר היא באה אליו. בַאָני הפנימי שלה. באָני החבוי בה.
וכשקורה ברגע נדיר של חסד, לאור היום, והיא חשה את עצמה משוחררת וללא עכבות, בתחושה של רגע בו נשרו מעליה המסכות - היא מבקשת להנציח את הרגע למען עצמה. כדי לראות לאחר מכן איך היא נראית בהיותה גלויה ובַמערומים של נפשה. שאולי תוכל לצייר בשעת רצון את תוכה. את האמת של עיניה. את הגוון של עורה. את השקיפות של שערה.
האם כל אלה נראים שונים, מזוקקים, בשעות ההן שלה? והיא חשה בזאת ומפצירה:
צַלָּם / צַלֵּם אוֹתִי / אֲנִי כָּאן. / אַתָּה רוֹאֶה, / מְנַפְנֶפֶת אֲנִי לְךָ. / מְעַפְעֶפֶת לְרֶגַע / וְעוֹמֶדֶת. /
לֹא מְמַצְמֶצֶת. / תַּקְפִּיא אוֹתִי / בַּתְּמוּנָה. / אֲנִי קְפוּאָה / בְּצַלְמִי וּבִדְמוּתִי / אֲנִי כֹּ(ה)
גְּלוּיָה.
("צלם", עמ' 27)
גלויה מצולמת היא מוכנה להיות. גלויה שמשתמרת. כי השנִיוּת שבה היא חיה מוסיפה תמיד להתעמר בה. מַתַת האֵל של הכישרון, למי שניתנה, כדי שיהיו אמנית או אמן אינה מקלה על חייה. דומה שהאמנות ניתנה כדי שאמן יזין בה את נפשם של אחרים. לא ניתנה לו למען עצמו. זוהי מתת דורשת, תובעת, מחייבת, ומטבעה היא גם בלתי מסופקת. תמיד דורשת עוד, תמיד שואפת ליותר גבוה, שואפת לצאת מהאמן החוצה. זו הדילמה של האמנות - משא פנימי ששואף להיות חיצוני, נראֶה, נשמע, מוחשי, והרצון שמנקר באמן הוא לאפשר איכשהו לדחף שבו להתנתק מכבליו ולזכות בטוטליות ממכרת.
לוֹ הָיִיתִי יוֹצֵאת מִגּוּפִי,
הָיִיתִי נִשְׁאֶבֶת אֶל תּוֹךְ הַחֹר.
מַנִּיחָה לְכֹחוֹת הִמְשִׁיכָה עָלַי לִפְעֹל
לֹא מִתְנַגֶּדֶת, לֹא נֶאֱבֶקֶת נוֹתֶנֶת הַכֹּל.
מִתְרַחֶקֶת מִיּוֹם הַמָּחָר מִיּוֹם הָאֶתְמוֹל.
_ _ _ _ _ _ _ _ _
לוֹ הָיִיתִי יוֹצֵאת מִגּוּפִי,
הָיִיתִי נֶעֱלֶמֶת וּמִתְעוֹרֶרֶת אוּלַי
בִּדְמוּת אַחֶרֶת
וְאָז, אוּלַי
אֲנִי לֹא הָיִיתִי אֲנִי -
(מתוך "לו הייתי", עמ' 52)
אביא לכאן אלו אמירות שאהבתי, כלקט כמעט מקרי מן השירים: "זכרונות, הם האור שמדליק את הגעגוע." (עמ' 8); "תְכול עיניים / שַט בַאוקינוס עולם הדממה." (עמ' 30); "אתה כל כך קרוב אלַי / בַריחוק ההזוי הזה." (עמ' 36); "אתה מציֵר בי את זמַמְךָ / צובע אותי בצבְעי מלחמה. (עמ' 42); "אני מציֵרת בשביל לדעת / את נפשי ההומה." (עמ' 60); "התפשטי מתוך מציאות / ולבשי כסוּת חלום / ביום בו אבוא אל פִתחֵךְ." (עמ' 72); "בְגן המשחקים של אלוהים / יש פרפרים / מבעד לשער הגן הנעול." (עמ' 109);
נותרים לאחר כל זאת השאיפה, הדימויים, השבי בעולמה של האמנות שיונקת את האמן, הרצון להשתפר ולהתעלות - כי כל אשר יושג לא יהיה מספיק. ומתוך שהיא שואלת את עצמה איך תוכל להתעלות עוד ועוד, היא נוהגת דמיון של חומרים מוחשיים כדי לתאר את רצונותיה הפנימיים.
בְּתוֹךְ הַחֲדָרִים שֶׁל לִבִּי
הֶחְלַטְתִּי לַעֲשׂוֹת שִׁפּוּצִים.
לֹא כָּל כָּךְ הָיִיתִי צְרִיכָה
אֲבָל אַתֶּם יוֹדְעִים, מִתְחַדְּשִׁים.
אֶת כָּל הָרָהִיטִים הַיְּשָׁנִים, זָרַקְתִּי
בָּעֲלִיָּה, שָׁבַרְתִּי תַּ'רִיצוּף
הֶחְלַפְתִּי עוֹרָקִים
וְלַמְרוֹת שֶׁלֹּא דָלַפְתִּי, תִּקַּנְתִּי
גַּם צִנּוֹרוֹת בַּפְּרוֹזְדוֹרִים.
(מתוך "שפוצים", עמ' 118)
יש שירים לא מעטים בספר, אך התעכבתי כמובן רק על מקצתם: רק על אלה שמצאתי בם את המשוררת-הציירת עצמה. שירים אחרים, בחלקם הם כאלה שנכתבו ברוח הציור בדף שמולם, ובחלקם המועט שירים ארוטיים מובהקים. אני נותן שוב דעתי לכך שמירב הכתיבה הארוטית, ביחס, מצויה דווקא אצל כותבות נשים, ומשהן כותבות הן אף נועזות יותר מן הכותבים הגברים. שמא זו תעוזה של הכותבות מצד אחד, מול זהירותם של הכותבים מצד שני. ואולי אני טועה ולא נחשפתי דיי.
ולבסוף איני יכול שלא לומר מילים אחדות על הפקת הספר הזה: הספר יפהפה ואפילו יש לו אחיזה נעימה ביד, אינו אלבומי בממדיו ונוח שכך, וכולו מודפס, למען הציורים שבו, על נייר כרומו משובח. הציורים היפים, המצולמים, חלקם ארוטיים, שיַד עדינה ציירה אותם במכחול רך ובצבעים חמים ואפלים מעט, מעוררי אינטימיות. ואכן מגיעות מחמאות לכל אלה שנתנו ידם במלאכת ההפקה.
