הסיפורים בספר "אפיקי הלב" מאת כרמית רינצלר מבטאים געגועים כואבים לדמויות ולמקומות מתקופה אחרת. זהו קובץ סנטימנטלי שכתבה הסופרת לפני שנים רבות. כרמית כותבת מגיל צעיר שירים, יומני חיים ופרוזה.
כוחה של צוואה רוחנית/ כרמית רינצלר
ליחזקאל היו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. הוא היה בעליה של חנות לממכר זהב, ופרנס את ילדיו בכבוד. כולם התחנכו בבתי ספר 'אליאנס'. הוא השקיע את כל כספו בילדיו. כאשר בגרו דאג להעמיד להם חתונות. עזר לכל אחד מהם לרכוש דירה, סייע לגדל את הנכדים המתוקים והעניק להם מתנות רבות.
הנכדים התחברו לסבא וכמובן, לאשתו סעידה. אלא שכעבור שנים האישה חלתה מאד ולא זכתה ליהנות מהפירות המתוקים שהביאו ילדיה אל ביתם. יחזקאל היה שרוי בצער עמוק על אבדן אשתו היקרה, ולא נישא בשנית. הוא המשיך לפנק את ילדיו ולא החסיר מהם כלום, אם זה עוגיות תמרים משובחות, זנגולה או לוקום מתוק שנקנה מרוכלים שעברו ברחוב. הילדים היו כל עולמו.
האב שמע סיפורים רבים מחבריו על הפתגם: "אבא יפרנס וייתן כסף בשמחה גדולה לעשרה ילדים, אלא שעשרה ילדים ביחד לא יתנו אגורה לאבא אחד, כשאבא נותן - שמח האב ושמח גם הבן. אך כשהבן צריך לתת - אויה לאבא המסכן, הרי בוכים שניהם." היה זה סיפור שאמי סיפרה לי בילדותי. הקשבתי אל הסיפור והחרשתי. הייתי מרותקת לעלילה ומתוחה לקראת המשך הסיפור מפיה של אימא.
והנה היא המשיכה לספר. יום אחד תקפה גם את האב מחלה. הילדים ביקרו בתורנות וניסו לעזור לו בעבודות הבית. כל עוד המשיכו לקבל ממנו כסף הם הזמינו רופא. אלא שחלפו השנים ומחלתו של האב מנעה ממנו לעבוד ולא נותר לו כסף. הוא מכר את החנות שלו, כי לא היה מסוגל לעבוד יותר. הילדים הבחינו שאין כסף לאב לתת להם והם הפסיקו לבוא לבקר אותו. כל החמימות שקיבל האב מהילדים הצטמצמה מאד וכאשר יחזקאל האב חלה מצבו הנפשי הדרדר. וכשראה כך התחיל מהרהר בתבונה איך לנהוג, ואז ביקש מילדיו שיבואו לבקרו כי החליט להשאיר צוואה. כולם הגיעו!
יחזקאל פתח ואמר: "תראו, אני מכרתי את חנות הזהב, אך השארתי מזוודה מלאה יהלומים וזהב, מי שיטפל בי וימשיך לבקר אותי וקצת יסתכל עליי, אותו ילד טוב לב יקבל מזוודה מלאה זהב, ובתוכה הצוואה!"
מיום זה הילדים חזרו לאהוב את יחזקאל כבימי גדולתו. הם באו לבקרו בתורנות והתחרו ביניהם מי מטפל במסירות רבה באב החולה. כולם טיפלו בו מצוין. אותה חמימות ולבביות שהייתה קודם חזרה לשכון בין האב לבניו. לפתע הרגיש בתוכו שכולם אוהבים אותו. הרגיש שכולם מטפלים בו ואז חשב בחוכמה שילדים אוהבים את ההורים שלהם רק למען כסף. בשעה שאין כסף הם שוכחים את האהבה ואת המסירות שבה ההורים גידלו אותם.
והנה הגיע זמנו להסתלק מן העולם. בימי השבעה אורחים רבים הגיעו לנחם, אכלו והתכבדו. הבנים הכינו לאביהם מצבה מפוארת עם כד פרחים מעליה בתום חודש ימי האבל.
חודש שלם באו רבנים והתפללו תפילות לעילוי נשמתו. כשחלפה שנת האבל למות יחזקאל נזכרו הבנים בצוואה. המזוודה נשמרה אצל מר ששון שר האוצר בבגדד, בבנק. הילדים הלכו לבנק לפתוח את הצוואה. הרי צוואה פותחים לאחר מות האדם. הם פתחו את המזוודה כשפקידי הבנק מסתכלים וצוחקים.
לא היה בה דבר. לא כסף, לא זהב ולא יהלומים. יחזקאל השאיר איגרת עשויה קלף ובה כתובות מילים באותיות של קידוש הלבנה.
יחזקאל כתב בצבע שחור אותיות בולטות וגדולות: "ילדיי היקרים, אל תבכו שלא השארתי לכם כלום. השארתי לכם צוואה רוחנית. אנו ההורים תמיד נותנים לילדינו את הנשמה, את כל מה שאין לנו. כדי שתטפלו באבא חולה הייתי צריך לטכס עצה ולהבטיח לכם את הכסף שלא היה ולא נברא. אני הייתי שרוי בעצב עמוק כשגיליתי שילדים מטפלים בהוריהם רק למען בצע כסף. הרי לא זורקים אדם בזקנתו.
כיבוד אב ואם בזמן חולשתם ומחלתם היא המצווה הגדולה ביותר שנתן השם לאדם. אל תבכו ילדים שלי, אני בכל זאת אוהב אתכם. הרי אתם הילדים שלי. תתנחמו שהשארתי לכם צוואה רוחנית ותלמדו לחנך את הילדים שלכם בדרך הצוואה הזו. לא קונים בכסף שום דבר. הורים צריכים לקבל אהבה גם ללא הכסף שישאירו אחריהם."
נרדמתי והפנמתי את הסיפור של אימא רחל זצ"ל באמת ו
בתום לב. לאחר שאבא שלי נפטר והשאיר את אמי אלמנה, בודדה בביתה טיפלתי בה בשמחה גדולה. אהבתי לפנק אותה במתנות, ולא כדי לקבל תמורה. משהו פעפע למעמקי נשמתי. הסיפור הזה גרם לי לבכות ולהזדהות עם דמויות ההורים הנזנחות בסוף ימיהן. הצטערתי על יחזקאל החולה שקיבל טיפול מילדיו רק למען צוואה חומרית.
