ספרו של השגריר צבי גבאי "מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה" ("אגודת האקדמאים יוצאי עירק בישראל", 2013) הוא אומנם סיפור אישי, אך גם גדוש לקחים ותובנות מן השירות הדיפלומטי שמילא האיש במשך למעלה משלושה עשורים.
המחבר הוא מזרחן בהכשרתו האקדמית וחובב שירה. ספרו הראשון - "השירה - האימפריאליזם היפה" - שמאגד בתוכו אוסף של תרגומים משלו למיטב השירה הערבית המודרנית - הוא ביטוי לאמונה כי כדי ללמוד את שכנינו הערבים, אין להסתפק בלימוד נאומי-מנהיגיהם ובהתמצאות ביכולתם הצבאית. לדעתו, עלינו לתהות על קנקנם, לנבור בחוויותיהם, מאווייהם, שאיפותיהם ותסכוליהם דרך הספרות והשירה שלהם, המהווים מדיום אמיתי ונכון שדרכם הללו משתקפים.
בספרו החדש, מגולל המחבר את תולדותיו משחר נעוריו בבגדד, דרך עלייתו ארצה ועד לפועלו כדיפלומט בשירות החוץ של מדינת ישראל. גולת הכותרת בפעילותו הדיפלומטית הייתה נטילת חלק בהקמתם ובביסוסם של היחסים בין ישראל למצרים בעקבות החתימה על הסכם השלום. על התרגשותו מן המשימה כותב גבאי:
"ד"ר הדס (מומחה למזרח התיכון ולאירופה, שלימים התמנה כמנכ"ל משרד החוץ) החל בארגון היחידה, והייתי בין ראשוני העובדים שנקראו להצטרף אליה. שמחתי על שחזרתי לעסוק בענייני המזרח התיכון, והפעם בתחום אופרטיבי וקונקרטי. הייתי סקרן לבקר במצרים, 'אום אל דוניה' (תפארת העולם - כפי שהמצרים אוהבים לכנות אותה). מצרים זו אודותיה שמעתי עוד בבגדד, שהייתה לאויבת הגדולה, שנלחמה בנו באכזריות רבה במשך כ-30 שנה. לפתע, ארץ אויב זו נמצאת בהישג יד, וניתן לבקר בה באין מפריע!
הלא ייאמן אכן התרחש" (ע' 122).
גבאי מתעד בספרו את חוויותיו ורשמיו משהותו במצרים כיועץ מדיני ראשון לשגרירות ישראל בקהיר. בקרב העם לא נתקל בהתנגדות לשלום עם ישראל. במצרים דיברו על יתרונות השלום לעומת זוועות המלחמה. אפילו אלה שהשתתפו בקרבות הביעו תמיכה נלהבת ביוזמת סאדאת ותקפו בשצף קצף את הפלשתינים ומנהיגיהן של מדינות ערב שהתנגדו לשלום.
עם זאת, המחבר מתייחס לעמדותיהם של מנהיגי האופוזיציה במצרים שהתנגדו לנורמליזציה עם ישראל, וגם של סופרים ועיתונאים שמצאו שווקים לפרי עטם במדינות ערב, ובמיוחד במדינות העשירות.
המסקנה מנסיונו של המחבר היא כי מבחינתה של מצרים, השלום נחתם מחוסר ברירה ומאי-יכולת להכריע את ישראל בשדה הקרב. מדובר בכורח המציאות. עדות להערכה זו היא דבריו של מי שהיה ראש ממשלת מצרים בשנים הראשונות לכינון השלום - ד"ר מוסטפא ח'ליל. כשביקר נשיא המדינה יצחק נבון במצרים ב-1980, הוזמן לנאום במטה מפלגת השלטון ולא בפרלמנט. את נאומו השמיע בערבית ועורר התפעלות אצל הנוכחים בשל שפתו הרהוטה ותכניו הקוראים לדו-קיום בשלום.
אחריו הגיב ח'ליל בנאום מאולתר ומאוד פולמוסי שבו אמר:
"אינכם יכולים לנופף בתנ"ך ולטעון לקושאן, בטענה ש'אלוהים נתן לנו את הארץ הזאת'. מאז עברו אלפי שנים ואין לקושאן זה כל תוקף משפטי או מוסרי. לא, אדוני הנשיא, אתם עם זר באזור ואין לכם זכויות היסטוריות. אנחנו, בלית ברירה, מוכנים לקבל אתכם באזור, שהוא כולו ערבי, לחיות עמכם בשלום, ואף לקיים עמכם יחסי שכנות טובה. אולם לא מעבר לכך!" (ע' 156).
אם נדרשים להסיק מדברים אלה מסקנה אחת, הלא היא ששלום קר ומנוכר עדיף על מלחמה חמה. מאז, עברה מצרים תהפוכות, התחלפו בה משטרים, אך יחסי השלום נותרו בעינם.
צבי גבאי הוא מטבעו אדם אופטימי, ואופטימיות זו לגבי עתידה היציב של ישראל במזרח התיכון משתקפת היטב בספרו.
