בקרוב צפוי מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי להציג לממשלת ישראל ולרשות הפלשתינית את הסכם המסגרת להסדר העתידי. סביר להניח שהמתווה יוצג ברוח פתרון "שתי מדינות לשני עמים", מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינית, תוך שמירה על גושי ההתיישבות. אפשר להניח שהימין המובהק יתנגד, ומבחינות רבות בצדק, לכל הסדר שיוצע, הן מסיבות רעיוניות (שעיקרן "חיוביות": ארץ ישראל לעם ישראל) והן מסיבות פרגמטיות (שעיקרן "שליליות": האיום שבמדינה פלשתינית).
יש להכיר בכך שמופעל לחץ בינלאומי אגרסיבי על ממשלת ישראל, שיקשה מאוד על קברניטי המדינה לדחות את המתווה, רע ככל שיהיה. על כן, חשוב שממשלת ישראל תאמץ בהקדם האפשרי גישה נכוחה על בסיס "כן, אבל", מתוך שאיפה לקדם את הסיכוי של המתווה המוצע להסדר באזורנו. מתוך התבססות על המטרות המוצהרות של המתווה, יש לדרוש את השגת מטרותיו באופן חד וברור. על כך צריכה להישען התשובה הישראלית.
לא עוד טריקים הסברתיים. מדובר בדרישות אותנטיות שיש כוונה שימומשו במלואן - בניגוד לרעיונות אחרים, שיש הרואים בהם תחבולות להצגת סרבנותם של הפלשתינים, דוגמת השארת מתיישבים יהודים בריבונות פלשתינית או חילופי שטחים במשולש. בהתאם לכך, על "התשובה הישראלית" לכלול את הרכיבים הבאים:
1. דרישה למשאל עם - קבלת מתווה קרי היא הכרעה היסטורית, ודורשת הסכמה לאומית. משאל עם הוא הכרחי. יש הטוענים כי סבירות גבוהה שהימין יפסיד במשאל עם מסוג זה. ייתכן שכך, במיוחד לאור ההנחה שחלקים נכבדים יתמכו בהסכם בלי קשר לתוכנו על-מנת להימנע ממצב שבו ישראל נתפסת כסרבנית. עוד ראוי לזכור כי החלופה מסוכנת עוד יותר: על-פי חוק משאל העם (שגם הוא חל רק במקרה של נסיגות משטחים בריבונות ישראלית, דהיינו מזרח ירושלים והגולן), רוב של 80 ח"כים מייתר משאל עם. בכנסת הנוכחית ובקואליציה בראשותו של נתניהו, יש סיכוי גבוה להשגת רוב כזה. דרישה למשאל עם היא הדבר המוסרי, הנכון והמשתלם לעשותו, יהיו תוצאותיו אשר יהיו.
2. החלת ריבונות על גושי ההתיישבות - במשך שנים יש המנסים לטעון כי מהלכים מסוימים (הסכמי ביניים, נסיגות חד-צדדיות, הקפאת בנייה, שחרור מחבלים וכו') נועדו להגן על גושי ההתיישבות. בפועל, לא נעשה דבר כדי להבטיח את עתיד הגושים. בקבלת מתווה קרי חייב להיות אלמנט של החלת ריבונות מידית על לפחות חלק מגושי ההתיישבות, וקביעת לוחות זמנים ברורים לסיפוח עתידי של יתר הגושים, עם התקדמות המתווה.
3. עיגון חוקתי למדינה היהודית - נכון לעכשיו, לא נראה שהרשות הפלשתינית תסכים להכיר במדינה יהודית. אלא שהכרה כזו ממילא אינה הכרחית (אם כי במקרה של שלום, אין כל סיבה שהכרה כזו תפריע למדינה הפלשתינית החדשה) וגם לא תשיג את מטרתה. במוקד הדיון צריכה להיות ההתנגדות המגיעה מתוך הנהגת החברה הערבית בישראל (להרחבה ראו ניירות העמדה השונים של ערביי ישראל וכן התבטאויות פומביות של חברי כנסת ערבים נגד המדינה היהודית), מתוך הבנה שהם אלה שימשיכו לקרוא תיגר על רעיון המדינה היהודית ביום שאחרי ההסכם. על כן, על ישראל לקדם באופן מידי את יוזמתו של חבר הכנסת לשעבר
אבי דיכטר לקידום חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
4. דרישה למשאל עם ברשות הפלשתינית - קבלת מתווה קרי אמורה להתבצע באופן הדדי עם הרשות הפלשתינית, אלא שלא ברור שיש לה מנהיגות מייצגת. מאז בחירתו של אבו-מאזן לתפקיד יו"ר הרשות בשנת 2005 לא נערכו בחירות לתפקיד. לכך יש להוסיף את השתלטות חמאס על עזה, לאחר הבחירות לפרלמנט ב-2006, שלוותה בעימותים מזוינים ובהוצאות להורג. יש חשש כבד שחתימתו של אבו-מאזן על הסדר כזה או אחר לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא מופיעה ולא תייצג את האוכלוסייה הפלשתינית. לישראל יש אינטרס לדרוש שהרשות הפלשתינית תקיים משאל עם על כל הסכם עתידי עם ישראל. בנוסף, ישראל יכולה להציע לאזורים מסוימים ברשות הפלשתינית (בקעת הירדן לדוגמה) להסתפח לשטחה בכפוף למשאל עם שייערך בקרב התושבים הערבים באותם אזורים.
אלה הם ארבעת התנאים שישראל צריכה להציב בדרכה לקבלת המתווה. לא תנאים מוקדמים, כי אם תנאים להצלחתו בהבאת הסדר בר-קיימא. זו התשובה הישראלית.
