בטרם ניגש לשוחח על אביך, אנא ספר לנו משהו על עצמך, על רפי קישון אני שילוב של אמי ואבי - לא רק במובן הגנטי, אלא גם בהווייתי. מאמי קיבלתי את האהבה לטבע ולבעלי-החיים כולל בני-האדם - זה משתקף בעבודתי כווטרינר במרפאה שלי שבה אני מטפל בחיות מחמד רבות, ובפעולותיי למען זכויות בעלי-החיים כולל בני-האדם.
אני אוהב מאוד את העבודה במרפאה והיא העיסוק העיקרי שלי בחיים, אני אוהב את האינטראקציה בין בעלי החיות לבעלי-החיים.
אני מתמחה ברפואה פנימית, רפואת עור ורפואה טבעית וגריאטריה, אוהב מאוד לעבוד עם גורים שהם נורא חמודים ומצד שני עם חיות מזדקנות שחשוב להשיב להם את איכות החיים. אני משתדל להביא תרופות מיוחדות מחו"ל בעלות השפעה מוכחת.
מאבי קיבלתי את היכולת שהייתי מכנה "יכולת-ראיה-קישונית", דהיינו, להסתכל על המציאות בצורה עצמאית משלי ולהגדיר אותה בצורה מדויקת בלי להיות מושפע מהפרעות ומדעות מקובלות. זה משתקף בעבודתי כמרצה וכאיש תקשורת וכן בספרים שכתבתי ובעיקר בספר "אנשים על ארבע".
בוא נשוחח על אביך, נתחיל מהסרט סאלח שבתי שצולם ב-1963 והקרנתו החלה שנה אחר-כך. הסרט עדיין מהדהד אצלנו הישראלים. איך אתה מסביר זאת? אני שמח שאתה מתחיל עם סאלח שבתי - כי סאלח שבתי מהווה אבן דרכים חשובה ביותר בחייו של אבי, שליוותה אותו כל חייו - מהרגע שהגיע כפליט הונגרי לנמל חיפה על האונייה גלילה - "אניית-העבדים" (כפי שהוא כינה אותה) ובעצם עד יום מותו.
באיזו מידה משקף סאלח שבתי את חייו של אפרים קישון?
זה בדיוק סיפור חייו - מייד כשהגיע לארץ בן 24, עם אמא, הלו היא חוה. כפליט שואה ופליט המשטר הקומוניסטי ועגן בנמל חיפה - הוא פקח את עיניו ואוזניו וקלט ורשם בזיכרונו כל אירוע וכל רמז מהסביבה - כבר הפגישה הראשונה שלו עם פקיד ההגירה בנמל שינתה משהו בחייו - אבי נולד בשם פרנץ הופמן, אבל הוא רצה שם הונגרי יותר, לכן שינה אותו להונט (ע"ש חבל ארץ בהונגריה), אבל בגלל שהיה עוד סופר ויוצר ידוע בשם פרנץ הונט, אז חבריו כינו אותו פרנץ הונט הקטן - קטן בהונגרית זה קיש, לכן כינו אותו קיש-הונט.
לימים הוא אימץ את הכינוי כשם רשמי איתו הגיע לארץ עד שפקיד ההגירה שינה את שמו במקום - פרנץ יהיה אפרים וקיש-הונט יהיה קישוני. לימים הוא השמיט את הי' והפך לאחד מראשוני הקישונים. בימיו הראשונים בארץ הגיע למעברת "שער העלייה" במערב חיפה והחל מייד לספוג ולקלוט את הרשמים והתרחישים סביבו, כאן כבר החל להירקם סיפורו של סאלח, סיפור המבוסס על המפגש עם משפחה מארצות ערב שגרה עם אפרים ואישתו, אמי, חווה, בצריף.
בהמשך אבי ואמי עברו להתגורר בקיבוץ "כפר החורש" ושם למד להכיר את הקיבוץ על אופן החיים המיוחד הבנוי על התורה הקומוניסטית אותה הוא הגדיר כך "הקומוניזם הוא תיאוריה נפלאה - הבעיה היא שניתן להגשים אותה". בסרט מציג אבי את הקונפליקט בין אנשי המעברה לחברי הקיבוץ ולממסד הפוליטי בדמוקרטיה הישראלית הצעירה המתהווה.
המיוחד בסרט זה שזכה בפרסים המכובדים ביותר ונחשב לאחד הסרטים הישראלים הנצפים ביותר בכל הזמנים, הוא בכך שמלבד היותו קומדיה משעשעת הוא מכיל מסרים אקטואליים ורלוונטיים עד היום. ברגישותו הרבה קלט אבי את האפליה, העוול ואפילו ההשפלה שזכו לה חלק מהעולים מארצות ערב על-ידי הממסד הוותיק. הוא נתן בימה לתחושות אלה בסרט הזה ולכן הפך הסרט להיות סרט - קאלט. יש אנשים שצפו בסרט ארבע-חמש פעמים בקולנוע בכרטיסים שקנו בכספם, כי הם חשו הזדהות אדירה עם הסרט אשר היה להם לפה.
אני שמח שאבי הצליח להעביר לנו, לילדיו, מסרים ברורים וחד-משמעיים נגד אי-צדק, עוול, צביעות וגזענות, כולל האנטישמיות העולמית, בכל מקום שבו הם מתרחשים.
אני רואה באבי, אפרים קישון, את היוצר בתחום התרבות הגדול ביותר שקם לעם היהודי בארץ ישראל, אחרי התנ"ך. זה נשמע כמו הצהרה מוגזמת של ילד המתלהב מאבא שהוא "הכי-גיבור" בשכונה, אבל אם נמדוד את ההישגים שלו בפרמטרים מספריים מתמטיים-טהורים, יתברר שצדקתי: אם נחשב את כמות האנשים שקראו את ספריו, ראו את סרטיו והצגותיו בארץ ובעולם, ובמקביל נכניס למשוואה את כל הפרסים שזכה בהם בעולם ובארץ ונבין שהוא עשה את זה בלפחות שלוש קטגוריות שונות: ספרות, תיאטרון, קולנוע - הרי אין אח ורע להישגים שלו על-ידי יוצר ישראלי ולדעתי אפילו בעולם כולו, במיוחד אם ניקח בחשבון שהוא למד את השפה שבה יצר רק בגיל 24.
למעשה קיימות יותר משלוש קטגוריות, כי אלה ממשיכות להתחלק, למשל את הספרות אפשר לחלק לעיתונאות וספרות. את הקולנוע אפשר לחלק לתסריטאות בימאות ואפילו הפקה, את התיאטרון אפשר לחלק למחזאות בימאות-תיאטרון ואופרה. כמו-כן, כתב וביים לטלוויזיה בארץ ובאירופה, מלבד זאת הוא היה סטנדאפיסט, ממציא משחקים ואפילו שחקן ביליארד חובב.
מה אתה מחשיב כהישג בולט של אביך?
אחד מהישגיו הוא ספר משפחתי - הוא הספר העברי הנמכר והמתורגם ביותר בעולם. הוא היה מועמד לפרס נובל בספרות, אבל לא זכה, לטענתו, רק בגלל שלהומור יש תדמית שטחית, אבל בתחום הספרות הוא זכה כמעט בכל פרס אפשרי בארץ כולל פרס ישראל על מפעל חיים והרבה פרסים חשובים מאוד בעיקר באירופה. הוא היה פעמיים עם סרטיו, סלאח שבתי והשוטר אזולאי בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר - סרטיו אלה היו בין חמישה הסרטים הטובים בכל העולם מבחינת האוסקר. הוא זכה עם סרטיו שלוש פעמים בגלובוס הזהב, יותר מכל איש קולנוע ישראלי אחר.
הוא זכה עם סרטיו בפרסים בפסטיבלים חשובים ורבים מאוד: מצלמת הזהב בברלין, פעמיים פרס פסטיבל ברצלונה, פרס פסטיבל סאן - פרנסיסקו, אטלנטה, וינה, קטלוניה, מונטה קרלו. וכמובן עוד מועמדויות רבות לאין ספור. המדהים הוא שהוא לא למד קולנוע או כתיבה מימיו - רק למד לבד מתוך התבוננות והבנה עמוקה. הוא היה מצלם את המשפחה עם מצלמת השמונה מ"מ שלו וכל מוצ"ש היינו רואים את פירות עבודתו. הוא ערך את הסרטים הללו והם היו מעבדת הניסויים שלו.
מה הייתה גישת אביך לגבי ביקורות שספג לאורך הקריירה? מה אתה למד לגבי הגישה הראויה לביקורת? לאבי לא הייתה כל בעיה עם ביקורת הוגנת, שקולה, מדודה ומבוססת. הוא סבל מאוד, אבל מביקורות מוטות, שקריות ושפלות, שחלקן נבעו מקנאה בהצלחתו המטאורית במקומות שאחרים דשדשו במקום - לכן הוא כינה לעיתים את ישראל במקום ארץ כנען - ארץ קנאן.
תן לי דוגמה לביקורת לא הוגנת
הינה אנו חוזרים שוב לסאלח שבתי - הסרט זכה לקיתונות של ביקורות רעות. למשל מבקר הקולנוע זאב רב נוף כתב על הסרט שזה הוא אוסף מערכונים גרועים התפור ברשלנות, תסריט דל גרוע ורופף ועוד ועוד. כך הוא המשיך עד לרגע שסלאח חזר מחו"ל עטור בכל-כך הרבה פרסים בינלאומיים שאף סרט ישראלי עוד לא זכה בהם עד היום (אולי השוטר אזולאי סרטו הרביעי של אבי) למשל פרס גלובוס הזהב שבו זכה אומר שכל מבקרי הקולנוע בארה"ב, המעניקים פרס זה מצאו דווקא שזה הסרט הטוב ביותר בכל העולם כולו!
אבי ציפה שהמבקר הנכבד ימצא לנכון לכתוב איזו התנצלות קלה או תיקון דעת, אבל דממה. אבי ציפה שעורך העיתון שבו מועסק המבקר חסר הכישרון הזה יכריז בראש חוצות כי הוא נוכח לדעת שמר זאב רב נוף אין לו כל הבנה בקולנוע והוא מועבר מייד למחלקת החקלאות בעיתון - אבל גם זה לא קרה. הוא חש עלבון רב כי הוא ידע בוודאות שהוא יוצר דגול ואם היה ספק בכך אז בארצות אירופה דאגו להזכיר לו זאת עת קנו 40 מיליון ספרים שלו ואנשים עמדו שעות בתור כדי לקבל חתימה שלו על ספר והצגות שלו רצו לפעמים ב-10 ערים שונות במקביל באירופה.
אני עצמי לא כל-כך הבנתי בהתחלה למה זה בכלל נוגע לו כל-כך הביקורת - הוא הרי הצליח כל-כך והקהל אהב אותו כל-כך - אבל אם הזמן הבנתי שאי-הצדק המשווע הוא שמייאש אותו.
עוד אנקדוטה: כשהסרט סאלח נתקל בהתחלה בביקורת - רצתה ראש הממשלה גולדה לאסור את הוצאתו לחו"ל לפסטיבלים - מזל שזה לא עלה בידה. כשהסרט חזר עטור תהילת עולם לארץ, גולדה ידעה להתנצל ובהמשך אף הציעה לאבי את תפקיד שר ההסברה של מדינת ישראל.
האם הוא שקל לקבל את התפקיד?
אפילו לא לרגע, הוא פחד ממנגנונים פוליטיים כמו מאש - הוא רצה להישאר עצמאי. הוא האמין שככה יוכל לעזור לישראל הרבה יותר. אכן הוא היה שר הסברה לא רשמי של המדינה והוא הקריב נתחים מהקריירה שלו בגלל תמיכתו המלאה בישראל.
מה היה היחס שלו למדינת ישראל?
אנו מכירים ביצירותיו את הביקורת על הביורוקרטיה והמנגנונים המפלגתיים ועל טיפשותם ונלעגותם של המנהיגים, אבל הכל נכתב מתוך אהבה. הוא אמר תמיד שמדינת ישראל היא הפלא הגדול ביותר של העולם במאה ה-20: מהגרים ופליטי שואה חוזרים לארצם אחרי 2,000 שנה ומקימים בה בתקופה קצרה מדינה לתפארת.
הוא אהב את מדינת ישראל בצורה עמוקה וטוטלית כפי שאנו הצברים בכלל לא יכולים להבין. לגביו מדינת ישראל שאליה הגיע, הפכה אותו מפליט שואה נרדף, מדוכא ומושפל, לאדם גאה ומצליח בעולם כולו. הוא חזר לאירופה כמנצח דגול כשהילדים של התליינים שלו עומדים בתור כדי לקבל את חתימתו - זוהי הגשמה עצמית מופלאה והוא ראה בישראל את המקור לכל הצלחתו ואושרו בחיים, ולכן גם היה לו הכי חשוב להצליח ולהיות מקובל בארץ.
לפני כשבוע ראיתי את ההצגה סאלח שבתי (שוב פעם) בתיאטרון השעה - זה עיבוד לילדים ונוער בבימויו של גדי צדקה - כשעליתי לבמה אחרי ההצגה אמרתי שאני שומע את רוחו של אבי מחאת כפיים באולם ושאין סוף לאושרו לדעת שילדי ישראל יזכו לראות את ההצגה שלו שהיא בעצם סיפור חייו וסיפורה של מדינת ישראל.
אביך ביטא תחושה שיצירותיו והוא לא זכו לחשיפה והכרה ראויים בחברה הישראלית, אתה מסכים עם תחושה זו? למרות שהציבור אהב ואוהב אותו מאוד, הוא חש שהממסד חש קצת לא בנוח לנוכח ההצלחה חסרת התקדים הזאת. הדוגמה הבוטה והמביכה ביותר היא הייצוג הדל להחריד שלו במערכת החינוך הישראלית. אני מקווה שבקרוב ובשנה הזאת שבה מציינים 90 שנים לחייו ולקראת השנה הבאה שבא מציינים 10 שנים למותו, המצב ישתנה לטובה.
בוא נדבר על טיב הקשר ביניכם, כיצד אתה תופס את עצמך כ"בן של"? אני בהחלט חש בנוח עם התואר הראשון שלי שקיבלתי שניות ספורות אחרי לידתי. זה לא היה קל כי נאלצתי להתחרות עם עוד כ-100 מיליון מועמדים אחרים בעלי-זנבות שניסו גם הם לקבל את התואר. אבל אני הייתי הראשון.
אני גאה להיות הבן של אבי ואני גאה לאמץ חלקים מהיכולת החשיבתית והראייה הקישונית המיוחדת, מצד שני אני רואה את אבי גם על חולשותיו ועל צדדיו הפחות מוצלחים ואני מנסה להיות אחרת. מאידך-גיסא, פיתחתי קריירה עצמאית משלי, כך שאני לא חש שאני גדל בצל של אבי.
כיצד אתה מתאר את מערכת היחסים שלך עם אביך?
היו תקופות בחיי שקנאתי בחברים שלי שיש להם מערכת יחסים יותר אינטנסיבית וצפופה מאשר הייתה לי עם אבי. אם אני מכניס למשוואה את העובדה שהורי היו גרושים ואבי היה יוצר חד-פעמי, אז הוא באמת תפקד כאבא דואג ומסור שהיה תמיד לצידי ברגעים החשובים. היה לו עניין להעביר לי את תפיסת עולמו. הוא ראה בי גם בן ברית חשאי שאיתו יכול היה להמתיק סודות, דבר שנתן לי הרגשה נפלאה. אני יודע שהוא אהב אותי מאוד וגם היה גאה בי על כל הצלחותיי שעשיתי לבד.
האם אתה מזכיר לעצמך את אביך מבחינת מבנה האישיות ותכונות?
מבחינת ההסתכלות על העולם ועל בני-האדם אנו דומים מאוד. לשנינו יש קווים פסימיים וקודרים המלווים אותנו תדיר. אני רואה את עצמי כישות חברותית וחברתית יותר. קל לי הרבה יותר להתרועע עם בני-אדם, לחבב אותם ולהתחבב על ידם. אני גם לא חש צורך חזק כמוהו ליצור ולשכנע את העולם עד כמה אני גאון חד-פעמי (אלא לעיתים נדירות). לצערי חסרה לי המשמעת והארגון שעזרו לאבי להצליח בחיים. חוש הצדק המפותח עד כאב משותף לשנינו - קשה לנו לשאת עוול ואי-צדק באשר הם.
היכן הפרסונה שלך מעבר לבן של... מעבר לדמות הווטרינר הירוקה? אני חש שהיכולת הזאת לזהות אי-צדק, עוול, שקר וצביעות, מפעמת בי. אני חש שיש בי גם את היכולת לזהות ולנסח דברים שנסתרים מאנשים אחרים.
יש לי שתי נשמות, האחת, נשמה הרוצה לצאת למסע כביר להציל את המדינה מכל תחלואיה, לוותר על הנוחות האישית ולצאת אל מול ים הייסורים של העולם הפוליטי כדי לנסות לתקן את המצב.
את הנשמה השנייה הייתי מגדיר כאריק איינשטיין - נשמה הרוצה להיות בבית עם כוס התה והלימון, לעסוק בענייניי הפרטיים והמשפחתיים בלבד. לטפל בחיות במרפאה שלי וליהנות מהעולם. אני מצוי במאבק בין שתי הנשמות הללו - אני מחפש את הדרך איך לפשר ביניהן - ייתכן שדווקא התפתחות העולם האלקטרוני אינטרנטי תעזור לי לשלב בין השניים. דהיינו להישאר בבית, אבל לשבת ולכתוב ממנו ולנסות להשפיע על העולם.
לאביך היו יחסי זוגיות מורכבים המגובים בפילוסופיית חיים. מה הייתה עמדתו לגבי מוסד הנישואין ומה דעתך על גישתו? אבי הצטיין גם בתור חוקר טבע שחקר חיה אחת - את האדם. הוא היה מודע מאוד למנגנונים הפיסיולוגיים ביוכימיים השולטים בחיינו. הוא למשל היה אומר לי: לעיתים אתה מדוכדך ושקוע במרה שחורה והחיים נראים חסרי תכלית ושחר - אבל בעצם ייתכן שאתה נמצא בחדר חשוך וקר ורמת הסוכר ולחץ הדם שלך נמוכים. הדלק את כל האורות, דאג לטמפרטורה חמימה, שתה קפה עם סוכר והינה כל ראיית העולם שלך משתנה ברגע. זו הייתה גישה מאוד נבונה שעולה בקנה אחד עם הידיעות שלי על ההתפתחות האבולוציונית של האדם ותפקודו הפיזיולוגיה המשפיע על תפקודו הנפשי.
כך גם עם מוסד הנישואין - הוא טען שהאדם לא מונוגמי מטבעו הביולוגי (דבר ידוע לכל מי שמכיר את היונקים ובמיוחד את קרובינו הפרימטים). הוא מצא שיש סתירה קבועה היוצרת מתח קבוע במוסד הנישואין בין הרצון לשמור על מסגרת משפחתית הולמת כדי לגדל ילדים לבין התשוקה לנשים צעירות ויפות.
איך הוא ישם את התאוריות שלו?
הוא עצמו התחתן שלוש פעמים, אני בנו הבכור והיחיד מנישואיו הראשונים לאישתו הלו היא חוה. מאישתו השנייה, שרה יש לו שני ילדים ולי שני אחים, עמיר ורננה הידועים מהסיפורים שלו כג'ינג'ים החמודים, הוא התחתן פעם אחרונה בגיל 79, הוא טען שהשמועות על כך שאישתו בגיל שלי הן מוגזמות ומרושעות: "היא מבוגרת מבני בארבעה חודשים... ".
האם המשפחה הקרובה תמכה באביך ובפועלו לאורך השנים?
הנשים בחייו היו הסלע האיתן עליו יכול היה להישען ולהתמקד ביצירתו, ראשונה הייתה אימא שלי אשר עברה איתו תקופות דרמטיות ביותר בחייו - השואה, הבריחה מהונגריה לארץ, ההיקלטות בישראל ותחילתה של פריחת הקרירה שלו כיוצר עברי. היא וההורים שלה סבתי מיצי וסבי לוץ אהבו אותו מאוד ועזרו לו הרבה.
אישתו השנייה, שרה, עשתה איתו את כברת הדרך הארוכה מיוצר צעיר לסופרסטאר בינלאומי. התמיכה והעזרה בניהול ענייניי החיים היום יומיים עזרו לו מאוד להתמקד ביצירתו.
אישתו השלישית, ליסה שהיא אוסטרית נוצריה, בעלת תואר דוקטור לספרות והיא עצמה סופרת, עזרה לו להתגבר על הבדידות שאחרי מותה של שרה, היא עזרה לו גם ביצירתו במיוחד בארצות דוברות הגרמנית. אני הייתי ונשארתי בקשר טוב עם ליסה.
אמרת שלהיות הבן של אפרים קישון זה אומר לקבל ירושה "קשה וכואבת" - למה התכוונת? בגלל היכולת שירשתי מאבי לראות את האמת והאת המציאות המזוככת, קשה מאוד להיות לפעמים חלק משיח של אלה שלא רואים את המציאות כהווייתה ובמיוחד קשה להיות נשלט על-ידי צבא של פקידים ופוליטיקאים בינוניים שמושלים בחייך לעיתים בחוסר כשרון רב. זו אמירה כוללנית והיום יש פוליטיקאים רבים שאני מעריך מאוד ומייחל להצלחתם.
האם נהגת להשמיע את דעותיך ועצותיך באוזניו? מה הייתה תגובתו בדרך-כלל? בנקודה הזאת חשתי תמיד אכזבה מסוימת שאבי לא שאל לעצתי, אלא אולי בבחירת העניבה התואמת. בנושא יצירתו הוא למד לסמוך רק על עצמו. אני חש שבבגרותי הייתי יכול לתת לו כמה עצות טובות.
הזכרת את הספר שכתבת אנשים על ארבע, ספר על הספר
הכל התחיל כפינה ברדיו בתוכנית הבוקר של
דליה יאירי, זה היה אחרי שיצחק רבין המנוח כינה את יוסי ביילין "הפודל של פרס", ואז התבקשתי, כווטרינר ומומחה לכלבים, לספר על כלב הפודל.
עשיתי מזה סאטירה קטנה וטענתי שבכלל הבינו את רבין לא נכון, הוא בעצם רצה להחמיא לביילין, כנראה שרבין הכיר את גזעי הכלבים וידע שהפודל הוא כלב מאוד אינטליגנטי, קשוב לבעליו ויודע לבצע משימות מורכבות כמו למשל לעמוד על רגליים אחוריות ולעשות שלום...
הרעיון מצא חן בעיני דליה יאירי וביקשה ממני להשוות פוליטיקאי אחר לבעל-חיים, ככה זה התחיל ונמשך כשנתיים כאשר כולם עברו תחת מבטי הבוחן, פרס היה דב, ונתניהו - סוס,
אריאל שרון - קרנף,
יאסר ערפאת - זיקית,
חוסני מובארק - פיל החושש מהציידים האיסלאמיסטים המבקשים את השנה"ב (שלטון-נשיאות - הנהגה-במצרים), קלינטון - אריה (הלביאה עושה את עיקר העבודה) החולש בהרמון.
דיברתי גם על אנשים מתחום האמנות הספורט והתקשורת וגם אותם השוויתי לבעלי-חיים, למשל, העיתונאי טומי לפיד - בולדוג, דן שילון - תמנון, ואבי, אפרים קישון - אוגר (מהגר מארץ זרה שאוסף רשמים מהסביבה וחש הכי בטוח במאורתו) מידע פנימי אני ידוע שהוא אוהב לכרסם ולנשנש חטיפים שהיה מצפין במגרות, במכונית ובמקומות שונים. הקפדתי תמיד לעשות את ההשוואות על-פי המהות הזואולוגית של בעל-החיים ולא באופן שטחי על-פי הצורה החיצונית בלבד. לכל דמות, התווספה קריקטורה שלה בתור חיה.
על עצמי כתבתי בסוף הספר שהייתי רוצה להיות חתול - חי חיים עצמאיים, חיי הרגע, ללא דאגות, ללא תסבוכות וללא מחויבות לממונים ולשלטונות.
אבי די נדהם כאשר הראיתי לו את הספר המוכן, מפרי עטי, שיצא לאור בספריית הפועלים, ספר שאותו עשיתי לבד ללא עזרתו בכלל.
יש לך תוכניות לכתוב ולפרסם בעתיד?
כן יש לי תוכניות רבות למאמרים וספרים רבים, אבל אני מבצע תרגילי התחמקות מוצלחים. אני מתכוון להוציא סדרת סיפורי ילדים "עלילות רפי רופא החיות" שמטפל בזברות שאיבדו את הפסים ובג'ירפה עם כאב הגרון. אני התחלתי לעבוד על ספר סיפורי החיות של אבי אשר יכיל את כל סיפורי החיות שהוא כתב בתוספת לסיפורים שלי מעולם החיות שקשורים לנושא. כמו-כן, אני הוגה כבר מהדורה חדשה של ספרי - אנשים על ארבע - כבר השוואתי לחיות כמה דמויות אקטואליות כמו למשל
יאיר לפיד ואפילו
בר רפאלי.
מה קרה אחרי מותו לפני כתשע שנים?
אבי נפטר בגיל 80.5 מהתקף לב, הוא נפל במקלחת ומילותיו האחרונות היו: "רק התיישבתי לנוח רגע", מותו היה מפתיע ובלתי צפוי, כי עד יומו האחרון הוא היה במלוא כוחותיו גם פיזית ובטח שכלית ומנטלית - אני הייתי בטוח שהוא יגיע לגיל 90 בהליכה כי הוא הקפיד מאוד על בריאותו והוא היה תמיד בקדחת היצירה. אני תמיד אומר ששאיפתו הייתה להוריד את התנ"ך למקום השני...
מאז מותו אני ושני אחיי עובדים ביחד בהרמוניה ושיתוף פעולה כדי לקדם את יצירותיו ופועלו בארץ ובעולם. כל אחד מאיתנו תורם מכישרונו לקידום החברה שהקמנו לזכויות היוצרים.
אחי, עמיר שמנהל חברת היי-טק מצליחה בארה"ב, אחראי ליחסי חוץ חוזים ופיתוח קשרים עסקיים, אחותי, רננה, שהיא פועלת בתחום העיצוב וחווית-משתמש באינטרנט ובאפליקציות לסמארטפונים, היא בוגרת בצלאל בהצטיינות, היא אחראית על האתרים שלנו באינטרנט ובפייסבוק ועל פיתוח המוצר וקשרים עסקיים.
בשנתיים הקרובות צפויים כמה אירועים משמעותיים, הוצאה מחודשת של ספריו, ההצגה סאלח שבתי לילדים ונוער במסגרת משרד החינוך, גורי אלפי ואלי ביז'אווי הפכו את הסרט הנודע "תעלת בלאומיך" להצגה קומית בקאמרי. הם גם יביימו וגורי אלפי ישחק בהצגה אשר תעלה לקראת יוני 2014. רטרוספקטיבה בנושא הקולנוע, סרט דוקומנטרי על חייו של אפרים קישון, הכולל חומרים נדירים שעוד לא נראו, ומחווה לתיאטרון של קישון בקאמרי.
