הגולגולת

איך בדבר דוחה ומרתיע שכזה יכול להתגלם סיפור אהבה? תעלומה שנפתרת רק בסוף: נוסטלגיה למקום שבו עוצבה הילדות ובו נרקמו תקוות, חברות בין שניים, וסוף מפתיע ביותר ובלתי-צפוי.

אנטומיה היא הקורס הרפואי הראשון שאותו לומדים סטודנטים לרפואה. הוא נחשב לקשה ביותר, כאשר בו, מורה הניסיון, נחרץ גורלו של הסטודנט האם ימשיך ויהיה רופא - הרוב המכריע - אם לאו. סיפורי זה וקודמו "אהבה בצל המתים", הקשורים בכך, מוקדשים לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, המציין בכנס מחזורים שיתקיים ביום ה' 26.06.2014 מלאת 50 שנה להקמתו.

לפתיחה בדיחה מפורסמת: אירי אחד נהג להגיע כל פעם לאותו פאב, ולהזמין שתי כוסות גדולות של בירה. שאל אותו הברמן מדוע שתיים, סיפר לו שיש לו חבר מעבר לים אליו הוא מתגעגע, וכשהוא שותה שתיים, זה כאילו החבר יושב איתו. יום אחד רואה אותו הברמן נכנס, ומזמין כוס אחת בלבד. "קרה משהו לחבר שלך? הוא מת"? שאל בדאגה. "לא, אבל החלטתי שאני, אגמל משתייה". נכון אווילי?

"חבל על דאבדין ולא משתכחין"

בית-הקפה, או: הפגישה שלא התקיימה

המקום הקבוע שלנו היה בית קפה, שנפגשנו בו כל פעם שהוא שב לחופשת מולדת מארה"ב. כשהסדר: הוא מבשרני על כך עם נחיתתו, ואז אנו קובעים. מדובר בשכונת ילדותנו, שכונת וילות שקטה ומטופחת, ואת הנוהג הזה לשוב ולהיפגש בה בבית הקפה השכונתי - תמיד אותו בית קפה - הפכנו למסורת שנים אחרי שעזבנו: אני לעיר אחרת, הוא לחו"ל. גם הפעם, בדיוק כבפעמים הקודמות, קבע הוא איתי, וכדרכי הגעתי בזמן לבית הקפה, שלציין, רובו היה ריק בשעה זו, עדיין לא ערב, עדיין אור בחוץ. אבל לא כדרכו, הוא לא נראה. 'לא דפק הופעה', או 'לא דפק נוכחות', כהתבטאות הרווחת היום. כבר בכניסתי וישיבתי אל אחד השולחנות, ניגשה אליי שירן, המלצרית שהכירה אותנו. כשהיא מחייכת, הפתיעה אותי הפעם בשאלה שלא התכוננתי לה: "מה תאמר לו כשיגיע"?

"מה זאת אומרת מה"? - ביקשתי הבהרתה, גם כן בחיוך.

"הדבר הספונטני ביותר! הראשון שיעלה על דעתך, ואל תחשוב!"

"אתה יודע כמה שנים עברו מאז שנתת לי את הגולגולת"?

הייתי בטוח שתופיע על פניה תדהמה, אבל כלל לא. "הייתם סטודנטים לרפואה"?

"כמה שאת חכמה - מדהים"! החמאתי לה.

משהתעצם האיחור ושום סימן להופעתו, התקשרתי אליו בנייד ובשיחתנו הקצרה והתכליתית הסתבר שזו פעם ראשונה מאז הנהגת המתכונת הקבועה - המסורת - חלה בינינו אי-הבנה: אני חשבתי היום, בשעה הזו - הוא התכוון למחר. החלטנו לאור הטעות לדחות את פגישתנו למועד בלתי ידוע... כמובן שעוד השתהיתי בקפה: הרי לא ראוי 'ככה סתם להסתלק' מה עוד שמקדישים לך תשומת-לב. הזמנתי סחלב חם וקרואסון.

"אני מבינה שחברך לא מגיע היום. ספר לי עליו - על שניכם!"

שירן, סטודנטית לכלכלה וניהול (נעים להכיר!), באה לשכונה למלצר כאן אחרי הלימודים.

"לא שנינו; במקור שלושתנו, שירן - שלושתנו גרנו בשכונה עם משפחותינו. היינו בגיל שלך, כאשר רותם, צעירה מאיתנו בשנתיים, הייתה החברה שלו".

"'הייתה' זה לשון-עבר", העירה כשהיא מיד נדרכת. "מה קרה לה?"

"הטרגדיה שירן, ושוב אני מתפעל מיכולתך לתפוס ולהרגיש, התחוללה כשרותם הייתה בת שתים-עשרה. אירע באחד הערבים פיצוץ בלוני גז בביתם, כל משפחתה נהרגה כשהבית כולו קרס, היא היחידה ששרדה את הפיצוץ, יצאה מזה בדרך-נס ללא פגע. כולם זאת אומרת העירייה, התושבים, יצאו לעזרתה, וזאת מהרגעים הראשונים של האסון ובהמשך, בשלב הזמני בו גרה אצל קרובי משפחה. הבית הוקם ונבנה מחדש, הוצע לה לעבור למשפחה אומנת, אך היא לא הסכימה וניהלה אורח חיים עצמאי שאינו אופייני לגילה והפליא כל, בבית שאליו שבה ובו נשארה. כך, חרף הטראומה (שאחרים במצבה לא היו יוצאים ממנה בלא טיפולים פסיכולוגיים) והיוותרותה לבד, גם המשיכה בלימודים הסדירים".

"וסיפור האהבה, כי אני בטוחה שסיפור אהבה יש פה, היה בינה לבין החבר שלך"?

"לא. בינה וביני. נפגשנו בסתר לא אחת: בווילת המשפחה המשוקמת שהוחזקה על-ידה, מספר פעמים בביתי. סיפור אהבה שכונתי אם תרצי... מאז שהכירה גם אותי, אמרה לי שוב ושוב שרצונה שנהיה חברים, או לדייק: שהיא שוקלת, כשרק בשל אי-הנעימות המשיכה איתו. תביני: היא הרשימה באופייה וגם ביופייה, הצטיינה בכל אשר עשתה ולא רק בלימודים - גם השירים שחיברה הרשימו, גם ציוריה... דיבורה היה חרישי, מתנגן וערב, היא השרתה נינוחות ושלווה. ממש... התגשמות החלומות של כל מי שיזכה בה. ההיסוסים הממושכים שלה, עקב התכונה שאפיינה אותה להתחשב ולחשוב קודם כל על טובת האחר, היו בשל החשש שהוא, יישבר או ייקלע בהמשך למשבר אם תנטוש אותו".

"ואיך פתרתם את הדילמה? את הבעיה הממש לא-פשוטה, ה'משולש' הזה?"

"לא היינו צריכים לפתור. הנסיבות לצערי, הן שעשו זאת... שנינו כבר היינו סטודנטים אחרי השירות הצבאי, השלב שבו נמצאת את, שירן. הוא באוניברסיטת תל אביב, בה החל ללמוד רפואה, אני באוניברסיטה העברית בירושלים, בה התחלתי ללמוד ביולוגיה. בניגוד לו, שעוד הוסיף להישאר עם משפחתו בשכונה בתקופה הזו, הייתי צריך להעתיק את מקום מגוריי לירושלים וקיבלתי חדר במעונות הסטודנטים שעל גבעת רם".

"ומה נחרת בך הכי חזק מתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית, מהשהות בירושלים"?

"ביקורה של אמי, ללא ספק. היא באה במיוחד לבקר אותי, ונסענו יחד להר ציון, שם ביקרנו בקבר דוד ובחדר הסעודה האחרונה (קֶנַקוּלוּם: האתר שבו נערכה הסעודה האחרונה של ישו לפני צליבתו). אחר כך נסענו לבניין ימק"א. כל חיי, לא אשכח את הביקור הזה".

"ומאז שהעתקת את מגוריך לירושלים, יותר לא ראית אותה... את רותם. קרה משהו..."

"עד היום אני לא יודע מה. איש לא יודע! האפלה סביב העניין, חוסר הוודאות, לא התפוגגו וגם בחלוף שנים. היא הייתה אמורה - לא רק אמורה, הבטיחה - להשיב לי האם היא עוברת אליי למעונות, ובמידה והחלטתה הייתה חיובית והאוניברסיטה לא הייתה מאשרת, הסכמנו שנשכור דירה, כי הייתה אז אחרי סיום הבגרות, סיום הצבא, ופנויה למפנה. הכתובת שלי בגבעת רם, כמובן הייתה בידה, אבל שום הודעה לא הגיעה ממנה. משחלף זמן הרבה יותר רב מהסביר, יצרתי קשר עם חברי, לגשש, אבל הסתבר שגם הוא, לא יודע דבר: למרות היותה החברה שלו, כי כאמור כל משך היכרותה איתי הוסיפה להיות, היא חדלה לדבריו לבוא..."

"כלומר, גם הוא לא ראה אותה יותר... ומאז?"

"שמועות, לא יותר... אחת מהן אומרת שהיא ירדה לארה"ב, שם לפי גרסה אחת נישאה, לפי שונה ממנה משהו סיימה לימודים אקדמיים ופתחה קריירה. שנייה אחרת-לגמרי שהיא הצטרפה למשלחת מחקר באפריקה, ועוד אחת לגמרי בכיוון אחר, שהיא בַּמוסד, כנראה בהסתמך על כך שבצבא הייתה בחיל המודיעין".

"אני משוכנעת שאתה מתגעגע..."

"כן. אין יום אחד שלא! אין יום שאני לא חושב עליה... הוא ירד לארה"ב. סיים בה התמחות בקרדיולוגיה, נישא, אחרי שנולדו להם שני ילדים התגרש, ממשיך לעבוד שם כקרדיולוג. אני נשארתי רווק".

"והגולגולת הזאת? שהזכרת"?

"את בטוחה שיש לך זמן לשמוע"?

"אתה רואה בעצמך: רק בהמשך מתמלא בית הקפה - כרגע עוד אני יכולה, אל תדאג".

"כשאני נסעתי לירושלים ולמדתי ביולוגיה הוא כאמור למד רפואה, והייתה לו גולגולת, כמו שקיבלו - בהשאלה - שאר הסטודנטים בקורס לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב. לקראת סיום השנה השנייה - שלו ושלי - ביקשתי שישהה את החזרת הגולגולת וישאיל אותה לי, כי תוכניתי הייתה לעבור מביולוגיה לרפואה, ובלי לחכות לתשובה לבקשה שהגשתי - שכמובן לא הייתה ערובה שתהיה חיובית - כבר להתחיל ללמוד על הגולגולת על-פי ספרי אנטומיה שרכשתי. אנטומיה הוא הקורס הקשה, המכשיל, ורציתי להיות מוכן פרפקט בו. גם היום, כשאני בוגר הדסה עין-כרם ומומחה ברפואה פנימית, זכור לי כאילו מתרחש היום ה'טקס' שבו החזרתי לו את הגולגולת שבזמנו נענה והשאיל לי..."

"ולמה דווקא הדבר המגעיל הזה, סליחה על הביטוי, גולגולת"?

"הגולגולת היא החלק המורכב והמסובך ביותר של השלד, היא עשויה שלושה מרחבים שונים או בלטינית 'פוֹסוֹת', ואם עד כאן לא מסובך דיי - גם 'פוֹרַמינָה' שהם פתחים לאין-ספור, כששומה עליך לדעת ועם כל השמות הלטיניים כמובן מה יוצא ממה ואיך זה מתייחס לממדים המורכבים. ציור, צילום, דימות, לא יעזרו כאן, כי בלתי אפשרי כלל להבינה, ללמוד אותה ואת החלקים הרבים מהם היא עשויה, מבלי לראות אותה-עצמה מול עיניך, להחזיקה ולמשש אותה".

כשיצאתי מבית הקפה, נפרדה ממני שירן באמירה, שלא הפסיקה להדהד בי: "חבל! חבל על סיפור האהבה הזה". והיא הוסיפה עוד דבר, בלחש, שבאותו רגע לא הייתי מסוגל לרדת למשמעותו או לתפוס מדוע בכלל מצאה לומר: "וחבל בעיקר עליה, על רותם".

בית-הזוועות

כבר הייתי במכוניתי, מתניע אותה מבלי-משים, מתכונן לנסוע הביתה, כשלפתע חזר כשהוא צף מולי כמעט בצורה חיה הרגע שבו הוא, חברי שלא הגיע היום, נוטל מידי את הגולגולת. אחרי ששימשה אותי, והודות לה סיימתי בהמשך בהצלחה את הקורס באנטומיה. שוב ראיתי - לא אוהב את הביטוי 'בעיני רוחי' - את וילת המשפחה שלו (הוריו שאז עוד היו בחיים במקרה המתואר לא נמצאו), את המחסן שליד שבפתחו עמדנו, ואת ידו המושטת... ואז גמלה בי החלטה, לא לצאת עדיין מהשכונה: לנסוע לשם! החלטה שאני עצמי לא יכולתי להבינה: הרי הווילה, אחרי שנמכרה, אחרי ששנים חלפו, לא קיימת או לא קיימת כפי שהייתה! כשהגעתי לשם, ואת הדרך זכרתי היטב היטב, לא ציפיתי - לא פיללתי - למה שנגלה לעיניי: היא כן הייתה! הווילה הישנה. אבל בשלבי הריסה מתקדמים ביותר, לקראת הקמת וילה חדשה. כמעט דבר כבר לא נותר ממנה מלבד עיי חורבות, נוכחתי כשהחניתי את מכוניתי, אבל המחסן בחצר, נשאר כמעט שלם.

זו הייתה כבר שעת בין ערביים, נפש אדם לא הייתה שם, ואני נעמדתי בפתחו שהיה פרוץ לגמרי - פעור לרווחה כמו אז. זכרתי את המבט בעיניו: מבט חד, כמו אש שלפתע ניצתת, כשחטף מידי - כן, חטף מידי - את הגולגולת. לשניות הוא השתהה, אוחז בה בשתי ידיו ומביט כשמבטו הנעוץ ממוקד ומרוכז בה, ואז, כשאני עוקב אחר כל תנועה שלו וקולט גם עווית שעלתה על פניו, נכנס איתה למחסן וסגר אחריו את הדלת - הכול בלי לומר מלה - מותיר אותי עומד בחוץ. זמן משמעותי, עוד השתהה שם. מה בדיוק עשה? ניסיתי לשחזר עכשיו, ממרחק השנים שחלפו. שמעתי צעדים, כן; פסיעות הלוך-ושוב... אחר כך צליל מתכתי... לאחר מכן רעשים צורמים, חדים, חוזרים-ונשנים, כאילו משהו נעקר. ודממה ממושכת... כאילו הוא ממתין. ממתין למה? ואז השקט בלתי מופר התחלף בכמה הקשות או דפיקות כאילו 'הדבר' הזה מושב למקומו. מה כל זה היה? כדי לפתור את התעלומה, עשיתי מה שלא עשיתי אז - שנמנע ממני!

נכנסתי פנימה... בשל שעת בין הערביים המתקדמת חלל המחסן היה חשוך, והייתי צריך לגשש בידיי. תוך כדי, רגליי המתקדמות ניגפו במשהו מתכתי שהשמיע כשהוזז על הרצפה צליל מתמשך. כן, הצליל של אז! הרמתי אותו: זה היה דֶקר עשוי ברזל, יותר נכון: פלדה. האם הגולגולת בכלל עוד כאן? שאלתי את עצמי תוך ספק רב. כשהסתגלו עיניי לחשיכה התחלתי לפסוע, כמוהו ותוך ניסיון לחקותו בהליך השחזור הזה. המרצפות, מרצפות בטון גדולות, השמיעו תחתיי שאון אטום. זהו! חדרה בי באותו רגע ההבנה - ה'משהו' שנעקר, וכבר ברור שעל-ידי הדקר שאני מחזיק בידי, היה מרצפת! מבלי להשתהות יותר רכנתי, הלמתי עם הראש הקהה של הדקר על המרצפות בזו אחר זו הכול כדי להאזין לצליל העולה, עד שגיליתי את המרצפת שלא העלתה שאון עמום ואטום ככל היתר - השמיעה הד חלול. מיד כרעתי על ברכיי, ובעזרת הדקר שהיה נתון כל הזמן בידי עקרתי אותה. כשתחבתי את ידי לחלל שכך נפתח ונפער, לפיר שהיה חפור, היא נתקלה מיד בגולגולת. מישוש, הבהיר לי וללא כל ספק: זו הגולגולת שלמדתי ממנה! אבל לא; זה לא היה הממצא היחיד!

מתחתיה, ידי הממששת ובוחנת גילתה עמוד שדרה צווארי, שהגולגולת ישבה עליו. לא סתם ישבה: מחוברת, נכון, לציר שהאַקסיס (חוליה צווארית שנייה) מחדיר מבעד לטבעת האטלס (חוליה צווארית ראשונה; עליונה). עד מהרה הסתבר לי, להפתעתי וחרדתי, ששלד שלם מונח שם. כן: עומד וניצב כמוני אבל בעומק שלד שלם, שהגולגולת שהושבה אליו אחרי שהוחזרה על-ידי לחברי (חברי?), שבה להיות חלק בלתי נפרד ממנו.

התגלית הבאה, כשניקיתי בזהירות סביב, כבר לא הותירה מקום לספק: מהחולצה שעטתה את השלד וכמובן הבגדים התחתונים מאום לא נותר, הם התפוררו, התמוססו לחלוטין, אבל מכנסי הג'ינס על-אף שהיו במצב ריקבון מתקדם וריח צחנה עלה מהם, שרדו כשהם קרעים-קרעים. כמובן שהיה עליי להשתרע על הרצפה ולתחוב את ידי לכל אורכה עמוק-עמוק פנימה כדי לתפוס אותם, לשלוף אותם. באחד הכיסים שלהם, גילתה ידי הבודקת מעין נייר מעובה או שכבתי, מקופל על עצמו. כשהממצא הזה - Physical Evidence במינוח הפורנזי - אחוז בידי, עזבתי הכול בבהילות וחשתי למכוניתי.

בידיים רועדות, אחרי שהדלקתי בתוכה את האור הפנימי כדי לראות, יישרתי אותו. זו הייתה מעטפה. מבוילת, מוכנה למשלוח. בתוכה היה מכתב. של רותם - כן, של רותם! - אליי. המען: כתובתי - דאז - במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, גבעת רם. "אהובי!" היא פתחה. "האם היה לך ספק, שתשובתי תהיה חיובית? מאז שראיתיך לראשונה, ידעתי שנועדנו זה לזו. ונועדנו, לא להיפרד. אני יודעת ולא רק בשל 'הרגשה' שאתה חש בדיוק כמוני, הבהרת לי ובמלים ברורות, ראויות... בעוד חמישה ימים אני אצלך (היא נקבה בתאריך, בשעה!), אחכה למועד הזה בכיליון עיניים. שלך, ולתמיד, רותם".

כמעט בנהיגה אוטומטית, רובוטית, כשעיניי מוצפות דמעות, נסעתי משם לביתה. שלא היה רחוק; עשר דקות נסיעה, זהו. לא יכולתי שלא!

ביתה

ההפתעה שקידמה אותי הייתה גדולה, כמעט עד כדי אי-יכולת לשאת, כשהגעתי והחניתי את מכוניתי ופסעתי לקראתו. ביתה, ליתר דיוק הווילה ששוחזרה (וזכורה הייתה לי היטב מפגישות הסתר בינינו), היה מואר באור יקרות! בחוץ היה כבר חשוך, ונקישות פסיעותיי נשמעו היטב ברחוב ובסביבותיו שרק אנשים ספורים נראו בם.

בכניסה רק שאלו לפרטיי, אמרו לי שעוד חצי שעה נסגר, ונתנו לי להיכנס חופשי. "המוזאון של רותם", היה השלט שהתנוסס. וכותרת זהה, גם על הברושור שנטלתי. על הקירות הלבנים היו תלויים ציוריה הכה יפים של רותם, לידם, שיריה הנבחרים שמוסגרו אף הם. הכול מואר באורות ממוקדים: ספוטים. באגף מיוחד נתלו הצילומים שצילמה היא, כמו-כן שצילמו אותה, בנוסף צילומים מספר של משפחתה שנספתה, ונמצאו בזמנו באלבום חרוך או שניים בין החורבות. היו באותה שעה אני, ועוד אחדים, שפסעו בשתיקה ועברו ממוצג למוצג במוזאון ייחודי ויוצא דופן זה.

כשנסעתי משם הביתה, כל הזמן דובבו שפתיי, וזאת מבלי יכולת לחדול, את המשפט הזה. שכששירן השמיעה לי, נשמע סתום באוזניי -
"חבל; חבל על סיפור האהבה הזה. וחבל בעיקר עליה, על רותם".