חבורה קנאית רודפת נגנית עוגב

עוד לפני שיאלי הספיקה לבדוק ביסודיות את פשר העניין, קבל אביה מכתב זה: "הנני תושב ירושלים שמתגורר עם משפחתי בסמוך למנזר רטיסבון. כמי שחובבים מוזיקה ליטורגית, נוכחנו לא אחת, זוגתי ואני,בקונצרטים אשר התקיימו במנזר. זכור לי במיוחד הקונצרט המיוחד שהתקיים שם, אם אינני טועה ב-25 באפריל. השם יאלי בר און צד את עינינו בחריגותו. שֵם נגנית ישראלית בין שמות אשר ניכר בהם הקשר לאופיו הנוצרי של המקום. מצאה חן בעינינו הפתיחות של אנשי המנזר לנגינת יהודייה ביום שמחתם.שמה ודמותה השברירית נחרטו בזיכרוננו. לאחר כמה זמן ביקשתי להראות את המקום לידיד שהתארח אצלנו. זה היה בסביבות השעה 7 בערב לערך. נכנסנו לכנסייה. היו שם מספר כמרים אשר התפללו את תפילת הערב. לתדהמתנו, ראיתי את בתך עם ספר התפילות ביד. היא לא מנגנת בעוגב אלא יושבת במחיצתם ומתפללת. המראה גרם לי זעזוע עמוק. הרגשתי חובה ליידע אותך במהפך שעוברת בתך. מאחר שאיני מכיר אותך, אני שולח העתקים של מכתב זה אל רב העיר רמת גן, הרב אריאל, וכן אל ארגון "יד לאחים" שהתפרסם כמסייע בהתמודדות עם השפעות המיסיון. הם בוודאי יוכלו לסייע לך במציאת הדרך להשבת בתך לזהותה היהודית. בברכה, יהודי דואב."

לפני שאני ממשיך במסע של יאלי בעולם הימי ביניימי,משהו על רטיסבון. רטיסבון יחד עם טרה סנטה, עוד מנזר בלבה של ירושלים, שימשו כאכסניות של האוניברסיטה העברית מאז קום המדינה לאחר שהקמפוס המקורי בהר הצופים היה נתון לשליטה ירדנית. למדו באותה עת במשכן זה חילונים ודתיים, לימודי חול וגם לימודי דת. ברטיסבון הייתה הפקולטה למשפטים.ואני שלמדתי שנה ראשונה משפטים, עשיתי הכרות, בין היתר, עם המשפט העברי. אני אומנם טעמתי קצת אבל יש בלימוד עיון מעמיק בפניו השונים של עולם המשפט העברי, תוך יצירת מפגש מפרה בין מקורות ההלכה לבין החשיבה המשפטית המודרנית, בשילוב מחקר מדעי .מכול מקום במשפט העברי אין מקום לרדיפת יהודי בשל מעשה זה או או אחר. אין בכלל מקום לרדיפה.

מאז לא שמענו דבר וחצי דבר על ניסיון מצד אותו מוסד דתי נוצרי להמיר דתם של ישראלים. אדרבה, בקרב אלה שחרדים לדת ישראל היה חשש כבד יותר לגבי המורמונים האמריקניים הלא קתולים. אלה שכיום נחשבים לתומכים הגדולים ביותר של הימין הלאומני הדתי הישראלי. והם כשרים למהדרין.גם אם לפי אמנותם בבוא משיח צדקנו,נחזור כולנו בתשובה ונהפך לנוצרים אמתיים. ואכן בשיחה אתי אומרת יאלי שאף אחד במנזר, לא רק שלא דיבר אתה על כך אלא גם לא רמז. להם ולה היה ברור כי שהותה במקום הוא לצורך לימודים ואמונים ולהם בלבד.שלא לדבר על הניסיון המגוחך להדביק לה כוונה להמרת הדת. זאת בשעה שהיא בודקת מרחק במסגרת אפקטים אקוסטיים ויושבת פעם בין הקהל.

וזה מה שקרה בין אם "יד לאחים" פעל עם קבלת מכתב, או לפניו. במקביל לפניית אל אביה ואל רב רמת גן, פנו למשרד הפנים. אגב מהרב אריאל האב לא שמע מאומה. בצורה ישירה או עקיפה איימו על הכמרים לגרש אותם מן המדינה, על-ידי שלילת האשרות שלהם.הכומר המדריך נקרא לשימוע רשמי במשרד הפנים. התוצאה המידית הייתה סילוקה של יאלי מן המקום, שיבוש לימודיה, ולבסוף עזיבתה את ירושלים.

אכן, כפי שהתברר, מי שעמד מאחורי המסע הזה נגד צעירה ישראלית תמימה אשר מלבד מוזיקה שבכוונתה ללמד, נמשכה לכלי האדיר הזה של מפוחים וצינורות ששמו עוגב-היו במישרין הארגון "יד אחים" ובעקיפין משרד הפנים. או גרוע יותר - להפך. ומי שאפשר לסטודנטית צעירה להתאמן בעוגב, נתפס כמסוכן למדינה, ואויב בגרוש. העוגב, אגב, מוזכר במקרא והוא מיוחס ליובל בן למך "אבי כול תופש כינור ועוגב". הנביא ישעיהו אומר כי "המיית קול עוגב מרנינה כול לב". שערו בנפשכם צעירה משמיעה את יצירתו המפורסמת ביותר של גדול גאוני המוזיקה יוהאן סבסטיאן באך "טוקטה ופוגה ברה מינור". אני משער שאם מלאכי שמיים מעל ויצורי אנוש למטה שומעים את הצלילים האדירים של הטוקטה, אשר מהדהדים מן האולם ועד לרקיעה השביעי,מפסיקים הכול כדי לשמוע את הקולות השמימיים הללו.

ולפי המסופר, מקור היצירה הוא לא דתי. הוא דווקא "טכני". הטוקאטה היא ניסיון להדגים לא רק את הקסם של העוגב אלא יכולתו הוירטואוזית של הנגן בשליטה על הקלידים הרבים. הוא לא קשור כלל לדת או לטקס דתי.הכנסיות הכניסו את הכלי הזה להיכלי התפילה שלהם. בתי הכנסת לא עשו זאת. אולי משום חשש של חילול שבת ומועד.אבל אם זכור לי מתקופות שהותי בארה"ב, בהיכלי התפילה הרפורמיים הגדולים באמריקה, כמו "היכל עמנואל" בניו-יורק היה מצוי העוגב.מעניין שהרבה מנהגים, דת ישראל העתיקה מן הנצרות ודווקא העוגב הוחרם.

באותה כתבה ב"מבט שני" אנשי "יד לאחים" לא זו בלבד, שלא ראו ברדיפתם את הצעירה דבר רע, אלא לֶקח לרבים שיראו ויירָאו. הרב שלום דב ליפשיץ, המנוח שהופיע במשדר אמר: "יש התבוללות גדולה בקרב העם היהודי, ולכן צריך לעשות הכול כדי למנוע פעילות מיסיונרית" ובלי שהוא נשאל לכך הוא ביקש כאילו להקדים תרופה למכה ואמר: "דמוקרטיה, דמוקרטיה, כאשר זאת לא פועלת לפי ההלכה, אין לה שום סמכות. ההלכה היא שקובעת. מדינה יהודית דמוקרטית היא לא זיווג טוב". זאת הוא אמר בהנפת יד של זלזול בדמוקרטיה בכלל ובמשטר דמוקרטי בארץ בפרט. במשדר התברר מעל לכול צל של ספק שמשרד הפנים, זה שבראשו עמד אלי ישי, היה למעשה זרוע של "יד לאחים" או מפעילו. הממונה על מרשם האוכלוסין, כשנשאלה על כך, הפנתה את הכתב ל"יד לאחים". כאילו מי ששולט במדינה הזאת, היא חבורה של וויג'ילנטים קנאים אשר משתמשים במנגנון רדיפה, שכלי האינקוויזיציה המיושנים מחווירים לידם. יש להם יחידות מודיעין, יחידות קומנדו, יחידות מעקב, ברכב וברגל. מנגנון משומן היטב אשר בא להגן על הדת היהודית. זאת בשעה שאין אויב גדול ממנו לדת ולעם היהודי מחבורות קנאיות מן הסוג של "יד לאחים" אשר מרחיקים את הציבור הרחב מן היהדות, מן המורשת היפה שלה.יתרה מזאת התופעה של מה שנקרא בידיש ה"המוּסֶר" או השטינקר בזמננו היא העתק עידן סטאלין. אז גם בנים הלשינו על אבות על שאינם קומוניסטים טהורים. גם אז זה היה בעילום שם כמו אותו "יהודי דואב", שלא היה לו האומץ לגלות את שמו. אביה של יאלי, איש ציבור פטריוט ישראלי, בספק רב אם הוא היה שוחר ליטורגיקה. אולי מחופש בתור שכזה בשרות אותו מנגנון.

המשדר ב"מבט שני" נקרא "האח הגדול והיהודי". לפי המידע ב"וויקיפדיה" הארגון נוסד בשנת 1950 בשם "חבר פעילי המחנה התורתי". בראש הארגון עמד הרב שלום דב ליפשיץ (שהופיע באותו משדר - צ.ג) ופעלו בו גם הרבנים שלמה נח קרול, אברהם רביץ, מנחם כהן ואברהם ארטן. אחד ממורי דרכו הראשיים היה הרב יעקב לנדא רבה של בני ברק.

חלק מפעילי הארגון, בראשות הרב מנחם כהן, פרשו והקימו את ארגון "לב לבנים" שכיום עומד בראשם בנו של הרב ליפשיץ, הרב ישראל, ולצדו אחיו הרב שמואל ליפשיץ והרב יוסף גנץ. בשנים הראשונות הייתה עיקר פעילותו בקרב עולים מארצות המזרח. לאחר מכן עסק הארגון בהפצת תורה בקרבם בעיירות הפיתוח, במסגרת פרויקט "ישיבות לעם".

הארגון עסק גם בתחומים נוספים, בעיקר מאבק במיסיון. לדברי הארגון, בישראל פועלות כ-100 קהילות שהארגון מגדיר כמיסיונריות או ככתות. לארגון מחלקה בת עשרות עובדים ומאות מתנדבים. הם נפגשים עם חברים בקהילות האמורות ומנסים לשכנעם להתנתק מהן. עיקר המאבק של הארגון בתחום זה נסב בשנים האחרונות סביב פעילות יהודים משיחיים עדי יהוה', סיינטולוגיה ועוד. אנשי הארגון מנהלים גם מאבק ציבורי נגד קבוצות אלה. הארגון מבצע "פעילות מונעת" של חיזוק הזהות היהודית, בעיקר בקרב עולים מרוסיה, בעזרת ימי עיון וכדומה.

הארגון איים בשעתו בחרם צרכני חרדי, על חברת "ויטה" כדי שתפטר את אדוארדו קמפוס, מנהל כוח אדם במפעלה באשדוד שהיה פעיל ב" עדי יהוה". בדצמבר 1999 פוטר קמפוס מעבודתו, מה שגרם להתארגנות חרם צרכני נגדי ביוזמת עיתון הארץ וחבר הכנסת אילן גילאון ממרצ. גילאון גם הופיע באותו משדר "מבט שני" והטיח דברים קשים כנגד משרד הפנים שבחסותו פועל הארגון. קמפוס עצמו טען שהוא אינו מנסה לשכנע עובדים אחרים להמיר את דתם, וכי הלחץ שמופעל למען פיטוריו הוא פגיעה בחופש הדת שלו. קמפוס הוחזר לעבודה בעקבות החרם הנגדי, אולם בתנאים לא-נוחים, שהביאו אותו בסופו של דבר להסדר פרישה תמורת פיצויים. הזדרזות חברת "ויטה" להודיע על פרישת קמפוס לארגון "יד לאחים" עוררה זעם רב בקרב יוזמי החרם הנגדי.

בדוח זכויות האדם של משרד החוץ האמריקני משנת 2000 דווח כי הארגונים החרדיים "יד לאחים" ו"לב לאחים" אחראים לחלק גדול מההתנכלויות, איומים והטרדות כלפי נוצרים אוונגליסטים "עדי יהוה" וכן יהודים רפורמים וקונסרבטיביים הקונסרבטיבית

בהקשר זה מעניין להביא את הפתיחה לדיווח של שליח עיתון הארץ בארה"ב, חמי שלו, אשר סיקר את כנס השדולה היהודית אייפק לפני שבועיים, שבו הופיע בין השאר ראש הממשלה, נתניהו: "הקטע המלהיב, המשעשע, ובמידה רבה סוריאליסטי ביותר בוועידת אייפק היה כשהכומר האפריקני-אמריקני כריס האריס וחבורת זמרות מכנסיית 'הכוכב הזוהר' משיקאגו פצחו במזמור גוספל כנסייתי והרימו את הקהל על הרגליים. אלפי יהודים מהוגנים, רובם חנוטים בעניבות ובחליפות, חלקם עם כיפות על הראש, הריעו ממושכות וגם עשו מאמץ לרקוד בקצב הסגנון הנוצרי ”צעד עמי" שמקורו בקריאה לישו להפיג את סבלם של העבדים השחורים בדרום". מזלם של אנשי אייפק, ש"יד לאחים" לא הגיעה עדיהם.

כיום, לאחר שעברו כמה שנים מאותו אירוע טראומטי, יאלי הספיקה לחדש את לימודיה באוניברסיטת תל אביב בפסנתר, שבו התמחתה גם קודם. "זה בינתיים. לאחר שאקבל את התואר, אני מקווה להיות מורה לפסנתר. אבל בכול הנוגע לעוגב, אני מרגישה שאני צריכה עוד ללמוד, וזה כרוך בהרבה, הרבה נגינה. ואז אסע למקום שבו אוכל לעשות את זה"

אחת מנכדותיי, אשר שרתה ביחידה נבחרת בצה"ל (כמו כול נכדיי עד כה) ועניין סירוב השרות של החרדים צורב לה מאוד - שמעה ממני את הסיפור, וזאת הייתה תגובתה: "הם יהיו פה מבלי לשרת בצבא, וידאגו כביכול לדת היהודית, וצעירים כמו יאלי, ילכו מהמדינה היהודית כי חונקים אותם ולא נותנים להם סיכוי. לומר לך את האמת, גם אני חושבת על זה". לבי היה מר לשמוע דברים אלה. אני בוש ונכלם מיהדות כזאת. אני מתוסכל שאנשי דת אמתיים, שוחרי טוב ורעות, לא עוקרים מקרבם את הפגע הזה. אני גאה מאוד מהישגיה של המדינה בכול התחומים, אבל מתבייש בנסיגה הגדולה בתחומי הדת לימי הביניים. ואני תוהה מאוד, האם כמי שנמנה עם "עופות החול" שעלו מן האפר, ולא באו לניו-יורק, שאליה יכלו להגיע - באו אל הארץ הזאת כשהישוב היהודי קטן, שברירי ושותת דם, האם היו נוחתים במדינה כפי שהיא כיום? כיום היא מדינה מפותחת אבל אזהרת ישעיהו "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" - שרירה וקיימת.

וכאילו לזרות מלח על הפצע, בראשית השבוע ראיתי בערוץ 10, ערוץ מסחרי, את אנשי רשות השידור, נשים וגברים, שבאו להשתטח על קברי צדיקים, במטרה למנוע את רוע הגזירה של סגירת הרשות. חזרה לתקופת הפוגרומים וחמיילניצקי. הנשים בחבורה צעקו כמו בתהלוכה שיעית בטהרן, והגברים מלמלו. בראשם היה ר' אורי רווח, הכתב לענייני שמיים וארץ של ערוץ 1 שהניע את גופו בכוונה גדולה בקריאה אל הקב"ה למנוע את גזירת תשע"ד, גזרת "רשעות השידור". ראו היכן הגיעה הדת שלנו שניתן להשתמש בה בציניות כזאת, בצביעות כזאת על-ידי אנשים שמתיימרים לייצג את השידור הציבורי. כמו שהפוליטיזציה הגיעה אליהם ככה גם הקלריקליזציה הדביקה אותם. כוותיק באותה רשות אני בוש ונכלם מאנשים אלה שמשתמשים במופע זול, כדי לקבל חשיפה מערוץ מסחרי, כשהמגישה של חדשות 10, טלי מורנו, נועלת את הכתבה בחיוך יפה.

כאמור היות "יד לאחים" קבלן של משרד הפנים כהגדרתו של ח"כ אילן גילאון, היה בתקופת השר אלי ישי. הם מאוד פעילים גם היום. אך במשדד הפנים יושב היום גדעון סער, משפטן שמן הסתם אינו חושב שאנו חיים במימי הביניים. הוא עשה מעשה בכך שהאריך לנו את האור בחודש. נקווה שהוא ימשיך לגרש את החושך, בדמות היד שמורמת נגד החברה הדמוקרטית, חותרת תחת האושיות שלה, ומעכירה את פני היהודית - "יד לאחים" ודומייה.