שישה חברי כנסת מסיעות שונות, חברו יחדיו לפני שבוע והגישו הצעת חוק ולפיה תיאסר הפצתם חינם של עיתונים יומיים, ומחיר המינימום של
עיתון לא יפחת מ 70% ממחירו של מתחרהו.
הצעת החוק הזו מכוונת באופן ברור כנגד העיתון ישראל היום, עיתון יומי הנתמך על-ידי
שלדון אדלסון ותומך באופן כללי במדיניותו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו.
ישראל היום הוא חינמון מצליח, שהוחל בהוצאתו לאור ב-30.7.07. בתחילת 2011, עבר בתפוצתו את
ידיעות אחרונות בימי חול. בשל כך הוא מאיים על בכורתו של ידיעות אחרונות בתחום המדיה הכתובה.
ישראל היום הוא לצנינים בעיני העורך הראשי והבעלים של ידיעות אחרונות נוני מוזס. ועל חטא זה אין מחילה. ידיעות אחרונות שופך את מררתו בכל הזדמנות על נתניהו, על בני ביתו, על מדיניותו בתחומים שונים. יש בעיתון כתבים בכירים שהפכו את עיטם לכף הקלע ויורים בליסטראות בנתניהו ובכל אשר יעשה כמעט ללא הבחנה...
לעומת ידיעות אחרונות, ישראל היום נוקט בעמדה מאוזנת הרבה יותר ולכן גם מבוססת-ניתוח- ענייני יותר.
למאבק בין העיתונים מתלווים ביטויים עסיסיים לרוב. בין היתר כינה שלדון אדלסון את ידיעות אחרונות בתואר המפוקפק "אימפרית הרשע של נוני מוזס".
כדי להוציא אל הפועל את רצונו של מוזס התגייסו אותם שישה חברי כנסת,
איתן כבל (העבודה),
יואל רזבוזוב (יש עתיד),
רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו),
איילת שקד (הבית היהודי),
אלעזר שטרן (התנועה), ו
אריאל אטיאס (ש"ס). הם הגישו את הצעת החוק הנ"ל כשהם מיישירים מבט ללא ניד עפעף אל ציבור בוחריהם. אלה הם חברי כנסת המתהדרים בכך, שרוממות הדמוקרטיה בגרונם תמיד, אבל אין הם מהססים להניף חרב פיפיות עליה ועל
חופש הביטוי המהווה אחד מיסודותיה.
ההיחלצות התמוהה של אותו קומץ חכי"ם למען "
שלום העיתונות הכתובה", בישראל, הרימה הרבה גבות במדינה. כבר יש לכך ביטויים גם במפלגותיהם פנימה. החברים החילוניים במפלגתה של שקד, הבית היהודי, התרעמו על כך שהיא הייתה בין יוזמי ההצעה, בשעה שלא קדם לכך כל דיון סיעתי. במטה החילוני פרסמו הודעה בה הם מצטטים את דבריו של השר לאזרחים ותיקים,
אורי אורבך לפיה "עיתונות חינם אינה דבר מגונה", והוסיפו הבעת צער על העלאת הרעיון ועל הניסיון לפגוע בחוקי חופש המדיה וחופש השוק.
בדיון נאמר כי "אם גוף תקשורת מוצא לנכון לנקוט באסטרטגיה זו לשם הגדלת התפוצה ובכך ליצור לעצמו שוק צרכנים רחב הרי שזה דבר מבורך. שוק התקשורת אכן שוק תחרותי וזכותו של כל עיתון לפעול כראות עיניו על-מנת למקם עצמו בצורה הטובה ביותר מול מתחריו. חובה עלינו כאזרחים להמשיך ולעודד תחרות בכל ענף בכדי לדרוש את התוצרים הטובים ביותר מבעלי העסקים. אין לכפות איסורים והגבלות בצורת חקיקה אם יש ביסודם פגיעה בשוק חופשי ובקניין פרטי".
גם בתקשורת הכתובה והאלקטרונית כולל במדיות החברתיות, הוצבו הרבה סימני שאלה סביב המהלך האנטי דמוקרטי בעליל הזה. פורסמו פניות רבות אל חברי הכנסת המעורבים בהצעה, לחדול ממנה בהקדם.
אנו חיים היום בעידן שבו חלק ניכר מהמדיה התקשורתית ניתן, לצורכים אותו, חינם, המימון הוא מפרסומות או מחסויות. כך לדוגמה הרדיו על כל ערוציו יהפוך, לאחר הרפורמה המתוכננת, לשירות חינמי לעילא. המובהקות של החינמיות הזו, תגדל למעלת סמל לנדיבותו של הממשל והממשלה וכשירות לציבור כדוגמת
גלי צה"ל. ערוצי הטלוויזיה השונים (10, 11, ו - 22), ניתנים חינם אף הם.
במשך עשרות בשנים מימנו שלושת העיתונים היומיים הגדולים: מעריב, ידיעות אחרונות והארץ, מקומונים שהופצו חינם. החינמיות הזו של "הגדולים", מחקה ללא רחם חינמונים אחרים שיצאו לאור באותם מקומות. למרות המחאות, הפקתם נמשכה באין מפריע. למעשה נפרץ מזמן המחסום הכספי שהפריד בין הקוראים והמשתתפים לבין המדיה הכתובה והמדיה האלקטרונית. בעודנו מזכירים את אווירת החינמיות הזו בתקשורת אל נשכח את המדיה החברתית. למאות ואלפי הבלוגים, הסטאטוסים והפוסטים, בפייסבוק ובמקומות דומים אחרים, נוכחות חזקה מאוד בתקשורת למיניה ולסוגיה.
לחברי הכנסת שנחלצו לעזרת ידיעות אחרונות, מסיבות מובנות, צריך לומר: הרפו מהצעתכם. יש בה זלזול באינטליגנציה של הציבור. יעמוד כל עיתון לגורלו. הטוב והאמין מבין כולם, הוא שיזכה באמון הציבור.
