מעת לעת מזדעקת הארץ, רועדות אמות הסיפים של החברה הישראלית, ומתחיל מחול שדים של האשמה עצמית, הכאה על חטא וניסיון להבין מה בעצם קרה כאן: איך ייתכן שנערים יוצאי בתים 'נורמטיביים'- היו שותפים לפגיעה מינית מתמשכת בנערה בת 13?
אחריותם המשפטית של הנערים, היא לתפיסתי, הנקודה השולית בשרשרת האירועים הקשים. השאלה הגדולה היא כיצד מוצאים עצמם נערים 'נורמטיבים' בסיטואציה מנצלת, משפילה, אלימה וחסרת חמלה כפי שאנו עדים לה?
מלבד העובדה שמצוקתה ופגיעותה של הילדה-נערה- היא שאפשרה, במובן מסוים, את המעשים החמורים שנעשו בה במשך מספר חודשים, הרי שבמובן החברתי אנחנו עדים כאן למעשים המעידים על העדר אנושיות, העדר נורמות של
כבוד האדם וטשטוש גבולות של המותר והאסור.
האירוע הקשה של האונס הוא ביטוי לאטימות כלפי 'האחר', להחפצה של נשים ואנשים, לראיית נשים כאוביקט ולא כסובייקט, להעדר חמלה והומניות. אך היא רק ביטוי אחד לניכור ולאלימות המתקיימים בינינו. היחסים בין המינים הם רק פן אחד של אותו סימפטום. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל ההיבטים של חיינו.
מצע חברתי זה הוא שמאפשר שוב ושוב תופעות של אלימות בחברה הישראלית, על קשת הגילויים שלה, מאלימות 'סתם' ועד פגיעה מינית.
ערך כבוד האדם ואנושיות -אמור להיות חלק אינטגרלי, אימננטי מהשקפת עולמו ואישיותו של כל ילד וילד, נער ונערה, איש ואישה. דיסק קשיח של הומניות המובנה בתוך האדם והוא תוצר של חינוך. זוהי היכולת לראות את הזולת כסובייקט ולהעניק לו את הכבוד האנושי המגיע לו מעצם היותו אדם.
כבר שנו חכמינו- 'ואהבת לרעך כמוך, ומה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך'. והיו שהוסיפו- וזאת כל התורה כולה על רגל אחת.
חשבון הנפש שלנו כחברה, כהורים, כמחנכים היא לשאול להפנות אל עצמנו את השאלה: האם באמת העמדנו את ערכי האנושיות וכבוד האדם בראש החינוך שלנו, מעל ומעבר לכל הערכים האחרים? באופן אינטואיטיבי אנחנו משוכנעים שזה מובן מאליו, אך האם זהו הדגל שאנו מרימים גבוה מעל כל הערכים האחרים?
הנחלת הערך של כבוד האדם ואנושיות כערך המהווה בסיס לתפיסת עולם הומניסטית אצל כל ילד וילדה, נער ונערה, אדם ואישה בוגרים, יש לו השלכות ארוכות טווח ועמוקות על מצבנו כחברה ומדינה.
כי ברגע שנציב את הערך הזה כראש וראשון לחינוך, הרי שנצליח להתמודד עם חלק גדול מבעיות החברה שלנו: נפחית את האלימות והדורסנות, נגביר את הסובלנות, נשפר את הבטיחות בכבישים, נפחית את הפשע, ניצור מרחב בטוח יותר אשר יאפשר מימוש עצמי לכל איש ואישה, נער ונערה. נתקדם לקראת חברה שוויונית במובן המגדרי ובמובנים אחרים. ברגע שנחרות על דגלנו את הערך המקודש הזה, נהפוך להיות מוסריים יותר בכל תחומי חיינו, גם בכלכלה, בפוליטיקה, בדרך שבה מתנהלת הביורוקרטיה שלנו.
נתמודד בהצלחה רבה יותר עם תופעת השחיתות במגזר הציבורי, כי חברה מושחתת אינה יכולה להתקיים ללא הסכמה שבשתיקה המאפשרת אותה. נגבש נורמות של שקיפות והוגנות בשירות הציבורי, ומחויבות לרווחתו של האזרח. הפוליטיקה שלנו תהפוך להיות שקופה יותר ונקייה יותר ותשרת יותר את האזרח ופחות את הפוליטיקאים.
כיבוד האדם כערך בסיסי מתוך הסכמה חברתית רחבה, יפחיתו את תופעת שנאת ה'אחר' שבתוכנו. ואת הפילוג שבתוכנו. ברגע שנעמיד זאת כערך חינוכי עליון, איכות החיים שלנו תשתפר בהדרגה. נצליח לתקשר בינינו ביתר יעילות ומתוך כבוד הדדי, ולהתמודד בהצלחה עם בעיות חברתיות ולאומיות, למרות חילוקי הדעות הלגיטימיים שקיימים בתוכנו.
ההתמודדות שלנו עם בעיות מדיניות, כלכליות וחברתיות - תהיה מנקודת מבט סובלנית יותר, הרואה את הזולת, את מצוקתו. זה יסייע לנו גם להגיע לפתרון מדיני בהסכמה לאומית רחבה, בפחות התלהמות ויותר באופן שקול ומתון.
אנושיות וכבוד האדם זהו ערך שאמור להיות ליבת החברה שלנו, מוסכם ומבוטא בכל תו ותו של חיינו.
האם נצליח באמצעותו לפתור את כל בעיותינו המורכבות כחברה? ודאי שלא. אך הראייה הבסיסית הזו תאפשר לנו להתמודד באופן הומני ומוצלח עם סוגיות מורכבות בחיינו. זה יאפשר לנו, בדרך ההחלטות שלנו, לצמצם פערים חברתיים, ליצור אקלים חברתי המבטיח מוגנות לגברים ולנשים ושוויון הזדמנויות.
אמר פעם מישהו חכם: 'חוקים אינם עוקרים אמונות ודעות'. חקיקה היא חסרת ערך באשר אין מאחוריה הסכמה חברתית רחבה ואמונה בסיסית בכבוד האדם, ובזכותו לחיים של חופש, שוויון ומוגנות.
שינוי התפיסה והעמדה הפנימית מתחיל בחינוך.
לימדתם אנושיות- לימדתם הכול.