חתול שחור

בתחתית עמ' 29 של ידיעות אחרונות, במדור הדעות, נותר אי-בודד של תמיכה בלתי מסויגת בראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. העיתונאי שמעון שיפר מספק לקוראים את הפרשנות שלו למצב העניינים במשפט הולילנד:

עתידו של השופט דוד רוזן ייקבע לפי הכרעת דינו, וזאת על-ידי גורמים בעלי השפעה שממילא כבר חרצו את דינו של אולמרט כאשם; שולה זקן לא העידה כפי שהעידה בעבר למען אולמרט, אלא דווקא למען "האימפריה המסועפת שבנתה לעצמה במשך השנים"; בשבוע האחרון זוהם ההליך המשפטי ועקרון הסוביודיצה הופר בגסות.

אבל זהו אי-קטן של תמיכה בים של נטישה.

במיקום טוב יותר במדור הדעות מתפרסם מאמר מעניין מאת איתן הבר. "האחרונים שהיו צריכים להיות מופתעים מבגידת חבריהם הם גבי אשכנזי ואהוד אולמרט", טוען הבר.

"[...] לאנשים הללו יש אגו מוגדל [...] הם הפכו כמעט בן-לילה לנערצי האומה [...] מלקקים להם, מתחנפים, עושים הכל למענם [...] למורשי החתימה נדמה שהם מוצלחים לא פחות מהעשירים, שעשו את כספם בין השאר כיוון שידעו להתחבר לאנשים הנכונים בשלטון הנכון. לעומתם, האנשים בשלטון הנכון זקוקים להרבה כסף כדי להישאר בשלטון או 'להיות בסביבה' אחרי הכהונה הרמה ולחיות כמו האנשים שהרוויחו הרבה בזכות החתימות של אנשי השלטון כשהם היו שם".

הבר, לשעבר מנהל לשכתו של יצחק רבין, יוצא נגד אגו מגודל של מנהיגים ומבקר את המקורביזם בין פוליטיקאים בכירים וגנרלים לאילי הון. הבר בתפקיד רולניק, גרסת ידיעות אחרונות.

"סכינאות", נכתב מעל טורו של הבר, אולם הטור אינו משמש רק לתקוע סכין באולמרט ואשכנזי. באמצעות תקיעת הסכין הבר מרחיק את עצמו, ואת העיתון שבו הוא כותב, משני האישים המסובכים בפלילים.

כאשר אולמרט הורשע וזוכה, בשער ידיעות אחרונות נכתב בפשטות "הזיכוי", לצד תצלום של אולמרט מחייך. הבוקר, לפני שהשופט רוזן מכריע בנוגע לעדות המאוחרת של שולה זקן, בשער ידיעות אחרונות נראית מזכירתו לשעבר של אולמרט כשהיא מחייכת חיוך גדול ואילו הוא נראה כאילו הרגע ראה רוח רפאים.

כפולה הפותחת של ידיעות אחרונות מתפרסם תצלום נוסף (אוהד צויגנברג), שספק אם היה רואה אור בימים עברו – פפרצי של עליזה אולמרט, פוסעת ליד בית המשפחה בסוף-השבוע האחרון, בחולצת טי לבנה. ברגע הצילום עבר בינה לבין צלם ידיעות אחרונות חתול שחור.

"38 שנים בדיוק עברו מאז דוכאו באלימות הפגנות יום האדמה הראשון, שבו הוכרזה שביתה כללית והתקיימו עצרות בסחנין, עראבה ודיר-חנא, במחאה על החלטת הממשלה להפקיע 20 אלף דונם באזור סחנין על-מנת 'לייהד' את האזור", כותב הבוקר ג'קי חורי בהארץ. "ההפגנות גלשו לעוד יישובים ערביים בתוך ישראל וגם בגדה המערבית, ושישה בני-אדם נהרגו בהן מירי כוחות הביטחון – שלושה מהם תושבי סחנין, השאר מעראבה, כפר-כנא ומחנה הפליטים נור-שמס, ממזרח לטול-כרם".

זו תזכורת הכרחית בעידן של אמנזיה כללית, בוודאי בכל הקשור לזכויות ערבים בישראל. היא מובילה את חורי לסקירה קצרה של יחסי המיעוט הערבי בישראל עם המדינה שבה הוא חי מאז אירועי יום האדמה ועד היום. בסופה של הסקירה כותב חורי: "נראה כאילו המדינה ב-2014 לא הפנימה את המסרים שלמענם הפגינו ערביי ישראל ב-76'. ההפך הוא הנכון: מדיניות הממשלה בשנים האחרונות דוחקת את הערבים לפינה וממדרת אותם מסדר היום הציבורי".

גם בישראל היום מציינים את יום האדמה, וזאת באמצעות משפט בשולי ידיעה על המשא-ומתן עם הפלשתינים ("ובינתיים, היום יחול יום האדמה – ובשל החשש מהתפרעויות, צה"ל הורה על תגבור כוחות ברחבי יהודה ושומרון") ומאמר דעה מאת ד"ר ראובן ברקו.

"יום האדמה הוא מעשה תיגר בדלני של פלח מאזרחי ישראל הקוראים לעצמם 'ערביי הפנים הפלשתינים', אשר במהלכו הם מתלהמים ומניפים את דגלי 'פלשתין'", כותב ברקו במדור הדעות של העיתון, במאמר הנושא את הכותרת "'אפרטהייד' נוסח הפלשתינים'".

בהמשך המאמר מתגאה ברקו בכך שמדינת ישראל "לא אכפה הפרדה 'גזעית' באוטובוסים, בבתי-קפה ובבתי-מלון, וכך היה יכול כל מחבל פלשתיני לפוצץ את 'הגזענים' היהודים", אולם זו רק הערת שוליים מדהימה שמסגירה את המציאות האפשרית מבחינת כותב המאמר.

עיקר דבריו מוקדשים לביקורת על האיסלאם הקיצוני וכתב הגנה על הציונות: "מדינת 'האפרטהייד' הישראלית הקנתה אזרחות לפליטים היהודים ממדינות ערב ולמיעוט הערבי שנותר בשטחה. מדינת 'האפרטהייד' הפכה את מעברות הפליטים לערים בישראל, ואילו מגורי הפלשתינים נטולי האזרחות בשטחים ובערי ערב נותרו 'מחנות פליטים'. [...] ראוי שב'יום האדמה' הנוכחי יגדירו הערבים לעצמם מחדש את מושג האפרטהייד".

בישראל היום יש תזכורת נוספת, מרומזת, ליום האדמה. היא באה לידי ביטוי בעוד סקר אפרטהייד שקיים העיתון, באמצעות מכון הגל-החדש, בקרב יהודים בלבד. הפעם נשאלו משתתפי מדגם אקראי מייצג של 500 מרואיינים מהאוכלוסייה היהודית דוברת העברית בגיל 18 ומעלה אם הם תומכים בשחרור מחבלים תמורת הארכת המשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית. 63.2% מתנגדים כליל לשחרור. 15.2% תומכים בשחרור אסירים "ובתנאי שלא יהיו בהם ערבים ישראלים".

שעה שבמדור הדעות ניתן ביטוי לביקורת על הבדלנות של פלח מהערבים בעלי תעודת הזהות הכחולה, בעמודי החדשות מונעים מאותם אזרחים ממש את הזכות להשמיע את דעתם במסגרת סקר דעת קהל. בשונה מהרגיל, הבוקר נמנע ישראל היום מלהטעות את קהל קוראיו ואינו מדווח על תוצאות הסקר כאילו הן מבטאות את עמדות "הציבור" בישראל. במשא-ומתן עם הפלשתינים קוראים בדרך כלל למהלך שכזה "מחווה".

שני עיתוני הכלכלה של בוקר זה מקדישים את הכפולה הפותחת שלהם לביטול עסקת וודסייד, שבה הייתה אמורה חברה אוסטרלית לרכוש רבע ממאגר הגז לוויתן תמורת כ-2.7 מיליארד דולר.

ב"כלכליסט" מדווח ליאור גוטמן על ביטול העסקה ברגע האחרון מנקודת המבט של אנשי לוויתן ואיש העסקים יצחק תשובה. "אולם בית-המלון היה חצי ריק כי ביטלנו את כל המוזמנים, השף ארז קומרובסקי הכין אוכל נפלא, אבל לאף אחד לא היה תיאבון, מרינה מקסימיליאן-בלומין שרה 'הללויה', אבל כל מה שבא לך זה לבכות. אם מישהו רצה לדעת איך מרגישה כלה שהחתן ברח לה שנייה לפני החופה, זאת ההרגשה", אומר לגוטמן "בכיר בשותפות לוויתן". תיאורו פותח את הכתבה ומעפיל עד לכותרתה – "תשובה חיכה תחת החופה והכלה לא הגיעה".

בהמשך מדווח גוטמן: "בדלק ובנובל-אנרג'י הופתעו מהביטול, ובדלק טענו שבעל השליטה יצחק תשובה התפוצץ מכעס. 'לא ברור מדוע הביטול הגיע בטקס החתימה עצמו. אם הם לא רצו לחתום, הם יכלו להגיד יום קודם לכן. היה מביך מאוד לבקש משגריר אוסטרליה ומסגן השגריר האמריקני, שהוזמנו לאירוע החתימה, להסתובב ולחזור הביתה. זה משהו שפשוט לא עושים', אמרו בדלק".

בטור פרשנות נלווה כותב גוטמן על ביטול העסקה מנקודת מבט שונה: "אם הפער בין הצדדים מסתכם בכמה עשרות עד מאה מיליון דולר כפי שטוענים בדלק, שיתכבדו האוסטרלים וישלמו. השקעות זרות זה חשוב, אבל חלקו של הציבור בגז לא פחות. לפחות שירוויח מיסוי".

הדיווח ב"דה-מרקר" על ביטול העסקה מוגש מבעד לזווית הראייה של רשות המיסים. "האוסטרלים רוצים לשפר את עסקת לוויתן – הציבור ישלם", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה.

"ברשות סירבו להיענות לדרישות וודסייד היות שלא נמצא להן צידוק מקצועי", מדווח אבי בר-אלי. בטור פרשנות נלווה הוא מוסיף: "אנו עדים לסכסוך עסקי לגיטימי בין קונה לבין מוכר – שהרגולטור לא צד לו. לכן, יתכבדו נא החברות לסגור ביניהן על מחיר מוסכם חדש, ולא הציבור הישראלי הוא שצריך לממן פשרה זו או אחרת על-ידי מתן הטבות מס שרירותיות".

"יש משהו משותף להריגתו של סרן טל נחמן ולהריגתם של שני הפלשתינים בחודש האחרון – האחד, נער שמארב של צה"ל בדרום הר חברון ירה בו, השני הריגתו של השופט הירדני פלשתיני", כותב אמנון לורד ב"מקור ראשון". "המשותף הוא שחיילים עם נשק, חיילים ללא שום כוונת זדון או מניע פלילי, פעלו בצורה שגויה וגרמו לאירוע שבסיומו אובדן חיי אדם. צריך להיות או עיוור או מי שמקל בערכם של חיי פלשתינים כדי שלא לראות זאת. לכן, יש חשיבות לקשור בין מותו של קצין צה"ל למותם של פלשתינים, כיוון שהתוצאה מלמדת על מגמה שצריכה להדאיג את מי שחרד ליכולת הקרבית של צה"ל".

לפי לורד, "לא הוראות פתיחה באש חדשות יפתרו את הבעיה. יש לצה"ל בעיה של רמת חיילות נמוכה, הכוללת בתוכה הכל: גם חוסר משמעת, גם חוסר מיומנות, הגורר חוסר ביטחון, ומעל לכל זה מתנוסס הדגל של העדר שיקול דעת".

גדעון לוי, פובליציסט הארץ, מוסיף בעיה אחרת שקיימת בצה"ל – הבדלה בין דמם של יהודים לדמם של מי שאינם יהודים. כמו לורד, גם לוי כותב על הריגתו של טל נחמן ושני פלשתינים מירי כוחות צה"ל. בשונה ממנו, לוי מציין את שמותיהם של שני ההרוגים הלא יהודים, המשמשים עבורו נקודת השוואה – יוסף א-שוואמרה וסמיר עוואד. א-שוואמרה, אחד הפלשתינים שעליהם כותב לורד, היה נער בן 14 שנהרג לפני עשרה ימים ליד גדר המערכת בהר חברון, כשחצה פרצה בגדר. עוואד נהרג לפני כשנה ורבע, כשחצה אף הוא פרצה בגדר "ב'מבחן אומץ' של ילדים פוחזים וחסרי מעש", כלשונו של לוי.

לוי מתמקד בתגובת צה"ל לשלושת מקרי המוות. "כחודשיים אחרי הריגתו בשוגג של סרן נחמן, החליט בסוף-השבוע הרמטכ"ל בני גנץ להדיח כמה חיילים וקצינים שהיו מעורבים בתקרית. [...] שנה ורבע אחרי הריגתו של עוואד עתר בסוף-השבוע האב השכול, אחמד עוואד, לבג"ץ, יחד עם ארגון בצלם, בדרישה שהפצ"ר, האלוף דני עפרוני, יחליט סוף-סוף אם החיילים שהרגו את בנו יועמדו לדין או שהתיק ייסגר". לפי לוי, "א-שוואמרה נהרג בנסיבות דומות כי איש לא נתן בזמנו את הדין על הרג עוואד".

ירון דורון מדווח בידיעות אחרונות כי אל"ם (במיל') גבי סיבוני, שהדליף את "מסמך גלנט" לחדשות ערוץ 2, נחקר באזהרה בחשד לשיבוש הליכי חקירה בפרשת הרפז.

"סמנכ"ל משרד הביטחון הוא הבכיר שנחקר באזהרה", מדווח יניב קובוביץ בהארץ. לפי דיווחו, ביום שישי הותר לפרסום כי בצלאל טרייבר הוא הבכיר שנחקר יומיים לפני כן באזהרה בחשד למעורבות בפרשת הרפז. קוראי ידיעות אחרונות יכלו לדעת זאת כבר ביום שישי עצמו. העיתון, שירד לדפוס בלילה שבין חמישי לשישי, כלל את שמו ותצלומו של טרייבר.

"רוב הסיקור התקשורתי של החקירה התבסס על ההנחה שנבדקים בה אירועים נושנים יחסית וכי הדמויות המרכזיות בעימות, ברק ואשכנזי, פרשו למעשה מהחיים הציבוריים", כותב עמוס הראל בהארץ. "זה לא לגמרי מדויק. אפשר להעריך שרכבת הנחקרים ביאח"ה, שתימשך השבוע, תכלול גם רבים הנמצאים עדיין בשירות פעיל, במטכ"ל ובמשרד הביטחון. גל הזימונים לחקירה עורר בימים האחרונים מהומה ודאגה בלשכות רבות וביחידת דובר צה"ל".

נתי טוקר תוקף ב"דה-מרקר" את הביקורת של עובדי רשות השידור על המלצות ועדת לנדס, ומסביר כי העובדים מעוניינים ביישום הרפורמה הקודמת, כיוון שזו "תנציח את המבנה הנוכחי של הרשות והסכמי השכר הבעייתיים".

"תוכניות כמו 'פוליטיקה', 'יומן שישי', 'רואים עולם', 'מבט שני' ואחרות, ומהדורות החדשות, המגזינים והיומנים האמינים בקול-ישראל, כמו גם קול-המוזיקה או רשת ג', הם דוגמה ומופת למה ששידור ציבורי רלוונטי, כן, רלוונטי, צריך להיות", כותב זלמן שובל במדור המכתבים של הארץ.

מורן שריר כותב במדור ביקורת הטלוויזיה של הארץ על החלטתה של זכיינית ערוץ 2 קשת לשדר דווקא כעת את סרטו של דורון צברי, "המדריך למהפכה". "לקשת יש אינטרס מובהק לעורר באזרחים זעם על השידור הציבורי ולהסית אותם למרד ברשות השידור", טוען שריר. "[...] הם מעוניינים שערוץ 1 יתעסק ביצירה ישראלית כדי שהם לא יצטרכו לעשות את זה. [...] קשת שיבצה וקידמה את 'המדריך למהפכה', בין השאר, כדי שזה יהיה הסרט הישראלי-תיעודי-פוליטי האחרון שישודר בערוץ 2".

ידיעות אחרונות שוב מקדיש כפולת עמודים למיזם הפרסומי שהוא מקיים בשיתוף חברת אסם.