שפת סימני הקריאה

למילים יש השפעת קסם, כתב הסופר הבריטי אלדוס הקסלי, לאו-דווקא על מי ששומע אותן. הן מאגיות לא פחות בדרך שבה הן משפיעות על מי שאומר אותן: הן מעצבות את מחשבותיו, מתעלות את רגשותיו וקובעות את התנהגותו.

הקסלי, שנפטר ב-1963, לא זכה לצפות בדרך שבה התפתחו מהדורות החדשות בטלוויזיה בחצי המאה שחלפה מאז. גם לא להקשיב למלים הנחרצות של מגישי החדשות – שלישראל הגיעו בעיקר מאז שחדשות ערוץ 2 עלו לאוויר, בשנת 1993. הוא החמיץ גם את היכולת להאזין לאינטונציה שבה משגרים המגישים את מלותיהם לחלל.

הקביעה של הקסלי עלתה בזכרוני בעת שהאזנתי לדני קושמרו קורא את מרבית הפתיחים וקטעי המעבר במהדורת חדשות ערוץ 2 ביום רביעי האחרון. נכון, הוא מבקש ללכוד את תשומת לבם של הצופים בלשון חדה וברורה, ובעיקר דרמטית. ומה דרמטי יותר מאשר הפתיח: "דרמה, רגע לפני הכרעת הדין: שולה זקן עם ראיות חדשות ודרמטיות נגד אהוד אולמרט על סף הכרעת הדין". כמו כותרת של צהובון בריטי עסיסי, שחייב ללכוד ברגע אחד, במלה אחת או שתיים, את תשומת לבו של מי שיצא כרגע מהמשרד לפני שייבלע בפתח תחנת הרכבת התחתית. זה חלק מתהליך הטבלואידיזציה של הטלוויזיה.

אבל לא פחות מכך, כאבחנתו החדה של הקסלי, הסגנון הזה, של הדגשות חוזרות ונשנות, בקול סמכותי ותקיף, נועד לומר משהו על מי שאומר אותן. זו הדרך שבה מגישי המהדורה משקפים את תודעתם העצמית ובה בעת ממשיכים לעצב ולחזק אותה: אנחנו מקור הידע והסמכות, המידע שאנחנו מביאים הוא האמת לאמיתה, המציאות כהווייתה. ברוח המשפט שבו חתם במשך שנים המגיש הוותיק וולטר קרונקייט את מהדורת חדשות הערב ברשת CBS האמריקנית, "And that's the way it is", אלה פני הדברים. אלא שהסמכותיות של קרונקייט לבן השיער לוותה בהגשה בלשון רכה יותר, אבהית, שהקנתה לו פופולריות רבה בתדמית "הדוד וולטר" החמים, המשפחתי.

בהגשה של קושמרו אין שמץ חמימות. ממש כמו יונית לוי בערבים אחרים. רק משפטים קצרים ומלים מודגשות. תקשיבו למוזיקה: סטקטו סמכותי. לשונו של קושמרו היא שפת סימני הקריאה. תמליל הטקסט בדפוס היה נראה כך: החשד לאונס! למרות! שידעו את גילה! מסיבת הטבע הפרועה! נמשיך לעקוב אחר הדרמה! חקירת המשטרה, הכרעת הדין, הבלוגר הכי! לוהט במגזר החרדי, תעלומת המטוס המלזי, חפצים בלתי מזוהים באוקיאנוס. נעדרה שלושים שנה. וכך הלאה. כמעט שעה שלמה.

כמה אנשים מדברים בשפה הזו חוץ מאופיר אקוניס וגלעד ארדן, ומירי רגב כשהיא שולפת סאונד-בייט לטלוויזיה ולרדיו? יש עוד כמה כאלה. בעיקר בחדשות ערוץ 2. בגביע מחזיק, איך לא, משה נוסבאום. ואכן, אחד הקטעים היותר משובחים במהדורה היה דיאלוג סימני הקריאה בין קושמרו לכתבנו לענייני משטרה.

כמו הפתיח הכללי והשיחה עם נוסבאום, כך התגלגלה המהדורה כולה. בחוץ אומנם אביך, התמונה מטושטשת, רבת פנים, עתירת ניואנסים וסימני שאלה, אבל האיש באולפן מתנסח בביטחון מלא. הוא נחרץ. אבסולוטי. גמור, ודאי. חתוך. ללא ספק. מוחלט. מוכרע. נפסק. נקבע. סופי (ותודה ל"מלה במלה", אוצר המלים הנרדפות מאת איתן אבניאון, עמ' 410).

כל המלים הללו, וסגנון הדיבור של קושמרו ושות', כשפת חדשות ערוץ 2, מבטאים אימוץ של דפוסי הגשה שאפשר לראות כמותם גם במקומות אחרים בעולם. במשטרים אחרים, וגם בשנים אחרות אצלנו, בימי הרדיו, מגיש החדשות היה קול הסמכות השלטונית. משה חובב היה כזה, כשדרן הממלכתי של קול-ישראל, מקור מידע למרבית אזרחי ישראל על מותם של מנהיגים, מלחמות וחגים. אבל גם בלי פיקוח ישיר או בשלט-רחוק של השלטון, הטלוויזיה המסחרית עדיין מנסה לשמר מעמד זה. להישאר הציר המרכזי בשיח הציבורי, השחקן המוביל בעיצוב סדר היום התקשורתי. בלי חי"ת ועי"ן ואינטונציה אחידה, אבל עם מסר חד-משמעי.