השחיתות כובשת

הכותרת הראשית והעמודים הפותחים ב"כלכליסט" מוקדשים לסיכום פרויקט העיתון למיפוי פערי השכר בישראל בשנה החולפת. בקצרה: הפערים גדלו.

בשנת 2013 עמד הפער הממוצע בין עלות שכר המנהל לעובדיו על-פי 30 לעומת פי 29 בשנה הקודמת. שכר המנהל עלה בשנה האחרונה פי 6.6 יותר מעליית שכר העובד. ממצאים אלה נסמכים על בדיקת 320 אלף עובדים ב-95 חברות שנסחרות בבורסה ומעסיקות מעל 500 עובדים כל אחת.

"בכירי החברות הציבוריות אוהבים לטעון שעלות האופציות שהם מקבלים, עלות חשבונאית שכמעט לא קשורה למציאות (הכסף שנובע בפועל מאופציות אלה יכול להיות אפס או מיליונים), מטה מעלה את עלות שכרם", כותב גיל קליאן בכפולה הפותחת של העיתון. "בדיקת 'כלכליסט' מעלה כי טענה זו לרוב אינה נכונה, וכי רכיב האופציות בעלות שכר הבכיר הממוצע עמדה על 16% בלבד, בעוד רכיבי המזומן (שכר ובונוס) היוו 84% מעלות שכר הבכירים ב־2013".

"חמש מתוך עשר החברות שהציגו את פערי השכר הגדולים ביותר צמצמו את מצבת העובדים שלהן בשנה האחרונה", מציין עמרי מילמן בכתבה נפרדת. תומר ורון חתום על רשימה המוקדשת ל"מגדילי הפערים", מנכ"לי החברות שבהם פערי השכר גדלו בשיעור הגדול ביותר בשנה החולפת.

במקום הראשון ניצב מנכ"ל כלל ביטוח, איזי כהן, שפערי השכר בחברה שהוא מנהל עלו מפי 23 בשנת 2012 לפי 81 בשנה האחרונה. "עלות שכרו של כהן ופערי השכר צורמים עוד יותר על-רקע הפיטורים הנרחבים שהחברה ביצעה השנה, מהלך שכונה בדוחותיה 'צמצום תקנים'", מציין ורון.

שם נוסף שבולט ברשימה הוא סטפן בורגס, מנכ"ל כיל, החברה שבה קפצו הפערים מפי 39 לפי 59. בורגס ניהל חברה שבשנת 2013 רווחיה ירדו ב-37%. "העלות הגבוהה של הסכם ההעסקה של בורגס נובעת גם מההוצאות על הבאתו משוויץ לישראל", מציין ורון. "החברה מממנת לו מגורים, הוצאות חינוך לילדיו וכן כרטיסי טיסה עבורו ועבור משפחתו לשתי חופשות שנתיות".

עמוד נפרד מוקדש לרשימה מאת אופיר דור על "המנותקים". עלות שכרו של מנכ"ל ויו"ר חברת הוט, הרצל עוזר, עלתה מ-3.8 מיליון שקל ב-2012 ל-6.1 מיליון שקל ב-2013. אחת הסיבות לעלייה היא תוכנית שהוביל במסגרתה פיטרה החברה 2,037 עובדים, 48% ממצבת כוח האדם שלה. "עוזר זכה בשנה שעברה למענק בגובה 3 מיליון שקל בין היתר בזכות אותם פיטורים, שכן למרות יציבות בהכנסות החברה, הרווח התפעולי התזרימי של הוט גדל וצמח ב־12% בעיקר כתוצאה מהירידה בהוצאות השכר", מציין דור.

"יש מנהלים שמגיע להם לקבל שכר גבוה, מיליונים", כותבת נעמה סיקולר בטור פרשנות נלווה, "אבל אין מנהלים שמגיע להם לקבל שכר הגבוה פי 80, 90 או 100 מהשכר הממוצע של עובד בקבוצה. ואתם יודעים מה - גם לא פי 50. חשיפת השכר בחברות הציבוריות יצרה לפרקים אפקט הרתעה, ובשנים אחרות אפקט של חגיגה. באמצעות החישובים מעולם הפערים אנחנו מקווים לא ליצור בושה ולא ליצור הרתעה, אלא ליצור הלימה - בין שכר המנהל לבין שכר עובדיו, בין מה שקרה השנה לשכר העובדים לבין מה שקרה לשכר המנהלים. הלימה".

הכותרת הראשית והעמודים הפותחים ב"גלובס" מוקדשים לרשימה מאת ד"ר זאב רותם, המנתח את כישלון המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל. "במבחן התוצאה", כותב רותם, "כלכלת ישראל הפגינה ביצועים נחותים ביחס לכל המדינות המפותחות. לא ניתן לתלות את האשמה במשבר הכלכלי בעולם כי כלכלות אחרות לא הידרדרו כמו כלכלת ישראל, וגם לא ניתן להטיל אותו על הממשלות שהיו לפני כן. יש רק גורם אחד שיכול להסביר את התוצאה: הכישלון נובע מהמדיניות הכלכלית לאורך העשור".

המדיניות בעשור האחרון, הוא מוסיף, הייתה מדיניות של הפרטה וצמצום אחריות הממשלה בתחומי חיים מכריעים. לדבריו, "המשך המדיניות הנוכחית עלול להביא להמשך הידרדרות כלכלית וחברתית. על הממשלה לקחת חזרה אחריות על הגדלת הפריון, על חיזוק התעשיה והיצוא, על קיום שירותים ציבוריים זמינים במחיר סביר לאזרח, על צמצום הפערים הכלכליים בין האנשים והפחתה של העוני".

בין ארבעת הפתרונות שהוא מציע לצורך הורדת רמת המחירים בישראל, "החשוב מכל", כהגדרתו, הוא "צמצום אי-השוויון לרמות המקובלות בעולם על-ידי הגדלת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות ומס החברות", שכן "כל עוד יש שכבה של אנשים שיש להם הרבה כסף הם ידחפו את המחירים כלפי מעלה".

"הקניות לחג זולות ב-10%", מבשרת כותרת בשער ידיעות אחרונות.

המשא-ומתן המדיני בין ישראל לפלשתינים נקלע למשבר, כך לפי כל הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר. הפלשתינים ביקשו להצטרף ל-15 אמנות בינלאומיות, ישראל לא שחררה את האסירים כפי שהתחייבה, האמריקנים מאיימים להתייאש. "גם ראש ממשלת ישראל וגם הנשיא הפלשתיני פשוט לא מוכנים ולא מעוניינים לבצע את הפשרות ההיסטוריות שיביאו לפריצת דרך", כותב ברק רביד בהארץ וקורא למזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי לעזוב את המזרח התיכון. לדבריו, "רק הינתקות אמריקנית מתהליך השלום עשויה לספק את מנת ההלם לה זקוקים הישראלים והפלשתינים".

שני הטבלואידים הנפוצים ממשיכים לנופף בדמותו של המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, ששחרורו המוקדם מכלא אמריקני נקשר בימים האחרונים לעסקה אפשרית בין ישראל לפלשתינים. בשער ידיעות אחרונות מתפרסם חלק ממאמר מאת תמי ארד, אלמנתו של הנווט השבוי רון ארד, שטוענת כי "פולארד הקריב את חייו למען מדינת ישראל" וקוראת לתקן את העוול ההיסטורי. בישראל היום ממותג סיקור המשבר בשיחות באמצעות דמותו של המרגל והכותרת החוזרת "עסקת פולארד?".

בעוד שבתקופה האחרונה נתן ידיעות אחרונות ביטוי נרחב למתנגדי שחרור מחבלים פלשתינים וישראל היום הצניע יחסית את עמדתם, הבוקר העמדות מתחלפות. בידיעות אחרונות מסתפקים בידיעת תצלום להפגנת מתנגדי השחרור ואילו בישראל היום מתפרסמת ידיעה נרחבת על כך.

דן מרגלית פותח את מאמר הדעה שלו בישראל היום במשפט "האם באתרי ההימורים, שהפכו למגיפת השעשוע של העולם המערבי, יש מי ששמים את כספם על קרן הצבי של המו"מ הישראלי־פלשתיני?". בשבועות האחרונים מנהל איל הקזינו שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, מלחמה עיקשת בהימורים מקוונים בארה"ב, אשר מאיימים לפגוע בהכנסותיו העצומות מהימורים בלתי-מקוונים.

חן מענית משרטט ב"גלובס" את תמונת הערעור שצפוי להגיש אהוד אולמרט לבית המשפט העליון, בעקבות הרשעתו בקבלת שוחד. "הכרעת דינו של רוזן מבוססת בעיקרה על מסכת נסיבתית ומורכבת של ראיות ועדויות, על ההיגיון הישר ועל חוסר האמון של השופט בגרסת אולמרט, לעומת האמון שנתן בגרסת עד המדינה שמואל דכנר, ולא על 'אקדח מעשן'", כותב מענית.

לפי הכתבה, "מומחי משפט שעימם שוחחנו תמימי-דעים כי הסיכוי שערעורו של אולמרט יתקבל בעליון הוא נמוך מאוד. זאת, בין היתר, לאור ההלכה הקובעת כי בית המשפט העליון אינו מתערב בקביעות מהימנות של הערכאה שמתחתיו, ולאור העובדה שהכרעת הדין של רוזן בעניין אולמרט מבוססת על קביעות כאלה". אף על-פי כן, מקדיש העיתון שלושה עמודים לתיאור נקודות החולשה שאותן יש לתקוף בערעור: אי-היכולת לנהל חקירה נגדית של עד המדינה בשל מותו, התבססות על ראיות נסיבתיות ולא ישירות, מודעות אולמרט להעברת הכספים של דכנר לאחיו לא התבססה על סמך ראיות וההרשעה הסתמכה על עדויות של שני עדים שנקבע כי בחלק מהמקרים שיקרו.

בחינמון הערב מעריב כתבה אתמול יעל פז-מלמד כי "פסיקת השופט צריכה להבהיל כל מי שאינו מצוי ברזי עולם המשפט, וחשב לתומו שהרשעה של אדם, כל אדם, חייבת להתבסס על עובדות מוכחות וראיות מוצקות, ולא על הלך רוח של שופט".

לדבריה, "[...] סדרת ההנחות של השופט, יחד עם ניתוח האופי וההתנהלות של כל אחד מהשחקנים במחזה הטראגי הזה, ראויים יותר למחזאי מאשר לשופט. [...] ספק אם הוא [השופט רוזן] האיש המתאים ביותר לקרוא את צפונות לבם של הנאשמים, ולכתוב על-פי ההבנה הזו מחזה סגור וגמור. גם אם הוא גאון בהבנת בני אדם, לא זה תפקידו במקרה הזה, לפחות לפי הבנתי כהדיוט בענייני משפט.

"[...]ראש הממשלה לשעבר הורשע בקבלת חצי מיליון שקל מאותו צדיק. הכסף הועבר לאחיו יוסי אולמרט, בידיעתו הברורה. הקביעה המכרעת הזו אינה נסמכת על ראיה, אפילו הקטנה והשולית ביותר, אלא על הבנתו של השופט כיצד הוא היה נוהג אילו אחיו עזר לו להשיג חצי מיליון שקל.

"[...] לא על אולמרט אני באה להגן היום, אלא על כלל הציבור, שמחר יכול להגיע למעמד המפוקפק של נאשם, ולהיות תלוי בשופט כזה או אחר, שיכריע כיצד ייראו חייו על סמך התרשמותו והבנתו כיצד יש לנהוג".

"העיתונאים שניסו להטיל מורא על מערכת המשפט, במיוחד על פרקליט המדינה משה לדור, והאשימו אותו בפוליטיזציה - ועשו את עצמם שליחים להלבנת דברי עבירה - אינם עומדים לשלם אפילו את מחיר הבושה", כותב ישראל הראל במדור הדעות של הארץ. "וכבר ניכרים - ייאמן גם ייאמן - סימנים לכך, שאחדים מהבולטים שבשליחי אולמרט בתקשורת, אין גבול לעזות מצחם, שבים לסורם".

"אני מציע כבר בשלב זה לטובים וליקרים בחבריי להסיר מליבם כל הרהור או פנטזיה בדבר האפשרות שמישהו ממגונניו העיתונאיים של מספר 8 יקום ויכה על חטא", כותב ג'קי לוי בטורו שבמוסף "שישבת" של ישראל היום ("מספר 8" הוא נאשם מספר 8, אהוד אולמרט). "[...] אני בוש לומר את זה, אבל היו עיתונאים שממש נכרכו אחריו, ואת חדות המבט החליפו עפעופים מאוהבים. [...] אני יודע. כמעט הייתי שם בעצמי".

לוי כותב כיצד בתחילת שנות האלפיים תקף בגלי צה"ל, יחד עם אברי גלעד, את המצב בירושלים. מיד לאחר השידור הוזמנו השניים על-ידי ראש העירייה דאז, אולמרט, לסיור התפכחות.

"היה נעים לבלות איתו. היה מפחיד", כותב לוי. "האיש סיחבק אותנו עד העצם, אבל התחושה הייתה שהוא ציניקן גמור. אמביציה מרקיעת שחקים, וחוץ מזה כלום. [...] בשנים שחלפו מאז, אני חושב לא פעם על היום ההוא. אני חושב על עיתונאים אחרים, שעליהם זה דווקא עבד. אנשי מקצוע שמעולם לא זכו ליחס אישי מראשי ממשלות או משרים בכירים. הרי רבין ושמיר, ברק וביבי, לא היו סחבקים של אף אחד. ופתאום אולמרט מניח עליהם את היד, מציע סיגר או קוניאק, ומספר עוד אחת מעלילות חדר המיטות של כל המי ומי. והם הוקסמו. הרבה שנים מספרים לנו שהכיבוש משחית. יכול להיות, אבל מאולמרט למדנו שהשחיתות כובשת".

במוסף "שישבת" של ישראל היום מראיין מודי קרייטמן את אורי גלר, לקראת שובו להתגורר במדינת ישראל, שידור סרט ופרסום ספר על חייו. "ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתראיין בסרט, מרעיף מחמאות על גלר", מציין קרייטמן. "'הלכתי לראות את אורי בהופעה כחייל במדים, והיכולות שלו מאוד הרשימו אותי', משחזר נתניהו בקטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה, אבל הגיעו לספר. הוא מזכיר אירוע שהתרחש במסעדה בקיסריה, שבמהלכו הוא ורעייתו שרה סעדו בחברת גלר, 'כשלפתע כל הכפיות שהיו מונחות על השולחנות מסביב התכופפו סימולטנית'. גלר מחזיר בפרגון משלו: 'נתניהו ידיד שלי כבר יותר מ-20 שנה, וגם שרה והילדים. אנחנו חולקים אותה אהבה עמוקה לארץ".

רז שכניק מדווח במוסף "ממון" כי שר התקשורת גלעד ארדן מתכוון למנות כונס נכסים שיפעיל את רשות השידור עד לסגירתה ופתיחתה מחדש. ארדן מכריז על כך בראיון עם שכניק, שיפורסם במלואו מחר. "הכוונה היא להקדים ולהכניס באמצעות בית המשפט כונס נכסים או מפרק פעיל, שישתלט שם על העניינים", הוא אומר. "מה יהיה גורל ההנהלה הנוכחית?", שואל שכניק. "הכונס יחליט", משיב ארדן. "הוא יכול לתת להם לעבוד תחתיו ויכול שלא".

במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות שואל דני ספקטור את עמנואל הלפרין מה דעתו על מקום עבודתו במשך שנים, רשות השידור. "זה לא מעניין אותי ולא נושא שאני רוצה לעסוק בו", משיב הלפרין. ספקטור מתעקש לשאול שאלת המשך ובתגובה, כך נכתב, מנתק הלפרין את השיחה.

על פני עמוד שלם בידיעות אחרונות מדווח רז שכניק כי אליהו 'גוטה' סבק, עליו התבססה דמותו של גוטה בסרט "מציצים", מאיים לתבוע את אורלי וילנאי, גיא מרוז וערוץ 10 בעקבות הכתבה ששידרו על הסרט. סבק דורש מהם פיצוי בסך 350 אלף שקל בטענה ללשון הרע.

"דה מרקר" הוא העיתון היחיד שמפרסם ידיעת המשך לתחקיר "המקור" ששודר אמש על קק"ל. שוקי שדה מביא את עיקרי הדברים שנחשפו בתחקיר, בין היתר כי קק"ל העבירה לאחרונה בלא מכרז 5 מיליון שקל לידיעות אחרונות תמורת חסות למיזם "גיבורי הסביבה של המדינה" וחצי מיליון שקל ל"גלובס" בתמורה לחסות לוועידת גלובס לעסקים. "שני העיתונים טענו בתגובה שהכסף הועבר רק למחלקות המסחריות, ושאין שום קשר בינן לבין עבודת המערכת ותוכני העיתון", נכתב.