במשך שמונת החודשים האחרונים התנהל משא-ומתן, שקט יחסית, בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית על הסדרת היחסים ביניהם. למעשה, המו"מ התנהל רק בחודש-חודשיים הראשונים ולאחר-מכן הייתה חזרה פורמלית על עמדות מבלי להתקדם להסכמה כלשהי. האמריקנים שתיווכו בעניין בהנהגת הנשיא אובמה ונציגו, שר החוץ
ג'ון קרי, ניסו בכל מיני דרכים להניע משהו במו"מ, אך ללא כל הצלחה.
"כנהוג", בכל מו"מ עם הפלשתינים יש לעשות למענם כל הזמן מחוות. בעבר המחווה הייתה הקפאת בנייה ועתה המחווה הייתה שחרור כ-100 אסירים בארבע פעימות. השיחות, מעשית, דשדשו, אך "הפעימות" פעלו כסדרן. עתה לקראת סיום השיחות נדרשה ישראל לבצע את "הפעימה" הרביעית שכללה גם אסירים "כבדים" וגם אסירים תושבי מדינת ישראל.
על-רקע הדשדוש בשיחות ואי הענות מעשית של הפלשתינים להמשך השיחות לשנה נוספת, עיכבה ישראל את ביצוע "הפעימה" ובצדק. אין פרסים ומחיאות כפיים ל"צדיקים" בפוליטיקה. הם נחשבים ל"פראיירים" וחדלי-אישים ורק מגבירים במתנגדיהם את הרצון לנצל אותם.
אילו מדינת ישראל הייתה מבצעת את "הפעימה" הרביעית, עם או בלי אסירים ישראלים והפלשתינים, שבוע לאחר-מכן היו פונים בבקשה להצטרפות לאו"ם, הרי המדינה והעומד בראשה מצטיירים כמוקיונים וכחסרי יכולת מדינית שניתן לתעתע בהם בקלות. בנוסף לכך, החגיגות בצד הפלשתיני היו מרקיעות שחקים. גם אסירים גם פנייה לאו"ם. אין ספק: הם "הגדולים" מכולם!
אך ישראל לא מיהרה לבצע את הפעימה האחרונה. התנהלו שיחות חשאיות והסתמן סוג של הסדר. ביצוע הפעימה האחרונה במלואה (כולל ישראלים), עוד שחרור 400 אסירים שכנראה רובם יקבעו בלעדית על-ידי ישראל וחלקם הקטן על-ידי הרשות הפלשתינית. "הקפאה" שקטה וחלקית של הבנייה בהתנחלויות ומנגד הארכת ה"שיחות" תוך הימנעות של הפלשתינים מפנייה להתקבל כחברים במוסדות האו"ם.
יתכן שהסדר כזה בשינויים קלים היה מתקבל על הצדדים, אך ראש הממשלה הבהיר לאמריקנים, כי הקואליציה בממשלתו לא תעמוד בכך ותתפרק עקב שחרור האסירים הישראלים. פה "נכנסה לתמונה" ההברקה של הנשיא אובמה. ג'ונתן
פולארד, המרגל האמריקני שפעל למען ישראל והכלוא כמעט 30 שנה, ישוחרר! זה יהיה הפיצוי בגין שחרור האסירים הישראלים. וזה הוציא את אבו-מאזן מדעתו.
הישראלים והאמריקנים בעלי קו המחשבה המערבי, רואים בכל דבר קודם לכל את הצד המעשי. כך זה נראה להם בעסקה המוצעת. הפלשתינים מקבלים את מה שחפצו - אסירים, כולל ישראלים וכולל הקפאה מסוימת. הישראלים מקבלים הארכת שיחות ואת ג'ונתן פולארד והאמריקנים את המשך ההשפעה במזרח התיכון. אך, אבו-מאזן והפלשתינים, כאנשי המזרח, בוחנים, ראשית לכל, את מידת הכבוד שקיבלו. ובעסקה הזו מבחינתם לא רק שאין כבוד, אלא ש"עושים מהם צחוק".
מדוע? מוסכם על רבים כי ג'ונתן פולארד הוא דמות נערצת יותר בישראל מאשר
גלעד שליט. גם המאמצים שמדינת ישראל עשתה לשחרור פולארד היו גדולים יותר מאשר לשחרור גלעד שליט. אך בסיכומו של דבר, ישראל שיחררה 1,000 אסירים, ביניהם רבים "כבדי מ
שקל" של החמאס לשחרור גלעד שליט. עתה, בעסקה הנוכחית, ישראל "מקבלת" את פולארד, שכאמור הוא חשוב יותר, תמורת שחרור כ-426 אסירים בלבד!
ומה מקבלת הרשות הפלשתינית עבור הסכמתה להארכת השיחות בשנה נוספת? כלום! במילים אחרות: מישהו "לא סופר כלל" את אבו-מאזן, את הרשות הפלשתינית ואת הפלשתינים בכלל. וזוהי פגיעה חמורה מאין-כמותה בכבודם. וזה הוציא אותו ואת חבריו מדעתם לחלוטין.
עתה, על-פי המנטליות שלהם על הצדדים האחרים במו"מ (הישראלים והאמריקנים) לא רק "לשלם" עבור הארכת השיחות, אלא גם "לפצותם" על העלבון החמור שגרמו להם ולכן באה רשימה מדהימה של דרישות שמיותר לציין אותם, כי ברור שאינם תוצאה של שיקול דעת, אלא של כעס. זו הייתה טעות טקטית של הנשיא אובמה ושל ראש ממשלת ישראל, שלא הבינו נכון את מהות העסקה ולכן לא צפו את תוצאותיה. אך ברקע, מעבר לכעס, לעלבון ולקריסת השיחות בשלב הנוכחי, עומדת דמותו של הנשיא אובמה.
הפלשתינים מאמינים, כנראה במידה מסוימת של צדק, כי ברגע שהנשיא אובמה יצטרך להטיל וטו במועצת הביטחון על קבלת המדינה הפלשתינית לאו"ם בניגוד לעמדת רוב רובם של מדינות העולם הוא יהסס ויתכן שלא יטיל וטו. ברור לפלשתינים ששום נשיא אמריקני אחר, בעתיד, לא יהסס להטיל מייד וטו על החלטה כזו של מועצת הביטחון. לכן עליהם להגיע למצב הזה במועצת הביטחון כאשר הנשיא אובמה עדיין מכהן, אך מבלי "להרגיז" אותו.
גם מדינת ישראל והעומד בראשה מבינים היטב מצב זה, לכן מדיניותה היא להאריך את השיחות ככל הניתן כנגד התחייבות פלשתינית שלא לפנות לאו"ם עד לסיום כהונת הנשיא הנוכחי. אני מאמין ש"לאחר החגים" ימצא פתרון שיפתח את השיחות חסרות התועלת עד עתה, מחדש.
