נכון לעכשיו ועד להודעה חדשה, המו"מ שאיש לא תלה בו תקוות למעט, אולי,
ציפי לבני, "התפוצץ" וכעת עוסקים בשאלה מי אשם בכך. האם ישראל שהודיעה שלא תשחרר אסירים שהתחייבה לשחרר ומיהרה כדרכה לפרסם מכרז בניה חדש, בעיתוי שנבחר בקפידה, או הפלשתינים שפנו לאו"ם בניגוד למוסכם. אין ספק שהפלשתינים ניצחו בנוק אאוט בשטח ההסברה. איש לא יאשים אותם בעולם בשל רצונם להצטרף לאמנות בינלאומיות מוכרות שישראל צד להן ואת ישראל יאשימו בפעולות שנועדו להנצחת הכיבוש.
למרות העיסוק האינטנסיבי בשאלה מי אשם, התשובה אינה חשובה. השאלה החשובה היא מדוע בכלל נוהל מו"מ, איזה אינטרס שירת ניהולו ומדוע ישראל הייתה מעוניינת בהמשכו? יש להפריד בין השאלה אם ניתן להגיע להסדר קבע והשאלה אם צריך לנהל מו"מ, אלו שאלות נפרדות.
במקום לחפש אשמים ולהטיח האשמות כדאי להבין את הגיון הטיעונים נגד המשכו של המו"מ. קיימת חבורה נכבדה של פוליטיקאים, הכוללת את שר הביטחון, האגף הימני בליכוד וכמובן את מפלגת הבית היהודי, שהצהירו השכם והערב שמדובר במו"מ וירטואלי חסר סיכוי. הם הבהירו שהצד הפלשתיני אינו יכול ואינו מתכוון להגיע להסדר קבע של הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל על בסיס העקרונות המקובלים עלינו, לכאורה, דהיינו, הסכמה לגושי התנחלויות, ויתור על זכות השיבה והכרה בישראל כמדינה יהודית.
ראוי להזכיר כי מחנה הימין מעולם לא אימץ את "העקרונות המקובלים" הללו והוא מתנגד להם בתוקף. נטען שאפילו הליכוד עצמו "כמפלגת מרכז" אינו מקבל אותם. למותר לציין שעקרונות אלו אינם מקובלים על מפלגת הבית היהודי ועצם הנכונות למו"מ על בסיסם לא הייתה עבורם אלא הסכמה טקטית לצרכים קואליציוניים. במצב זה מוזר שמאשימים רק את הפלשתינים שפוצצו את המו"מ. האשמה נעוצה בשני הצדדים המנהלים אותו בחוסר תום לב מובהק.
אין לי יסוד לקבוע שעמדתו של "מחנה הימין" מוטעית לגופו של עניין. אין יסוד להניח שאכן פתרון שתי המדינות הוא עדיין אפשרי, או ישים כפתרון קבע מוסכם על בסיס העקרונות שהוזכרו, אולם ייתכן שהוא ישים כפתרון ביניים מעשי, תוצאתי, שאינו מוסכם רשמית. גם פתרון כזה, כהסדר זמני, עדיף בעיניי [ובעיני רבים ממה שנחשב בעבר כימין פוליטי] על מדינה דו-לאומית, שהיא החלופה האמתית המוצעת לנו על-ידי הימין הקיצוני.
סכום ההימור
מכל מקום אם אין בכוונת הפלשתינים לחתום על הסדר קבע על-פי הפרמטרים המקובלים גם על האמריקנים, ניתן היה לצפות שהימין יאפשר לממשלה להעלות את סכום ההימור על-מנת לחשוף את הבלוף הפלשתיני. משמעות הדברים הייתה להסכים לפעימה האחרונה בשחרור האסירים, לא להכריז על מכרזי בניה ולא להצהיר הצהרות על האובססיביות והמשיחיות של שר החוץ האמריקני.
כל אלו הם מחירים טקטיים בהחלט נסבלים למען מטרות הימין ואפילו תשלומם היה עשוי להניב רווח עם חשיפת הבלוף הפלשתיני ודחיית לחץ בינלאומי. על-פי תסריט הימין הפלשתינים בסופו של יום יהיו אלו שיפוצצו את התהליך כדי להימנע מהכרעות אמיתיות.
משום מה ראשי הימין התנהלו בדרך הפוכה הסותרת את כל הצהרותיהם. העיסוק האובססיבי בשאלת האסירים והצהרות פרובוקטיביות מעורר בהכרח דווקא את החשד שהמו"מ הגיע באמת לנקודה מהותית ויש מי שמעוניין אצלם למנוע את המשכו ולפוצץ אותו בטרם יבשיל להסדר. במילים פשוטות הימין העדיף שייחשף הבלוף הישראלי ובלבד שלא נגיע לנקודת האל-חזור במו"מ.
חיזוק לחשד מצאתי בקריאתו של בנט לספח את גושי ההתנחלויות לישראל. העלאת הצעה זו בשלב המדמם הזה נועדה להבטיח את אי-חידושו של המו"מ, מה שקוראים בעברית "וידוא הריגה". איני עוסק בשאלה אם צעד כזה נבון או רצוי בטווח הארוך. בטווח הקצר אין סיכוי שצעד זה יתבצע כעת הואיל וארצות הברית תפרש זאת ובצדק כצעד שנועד להשפילה ולהציגה במערומיה. למרות שבנט אינו מעריך במיוחד את חשיבות היחסים עם ארצות הברית הרוב בממשלה עדיין סבור שעימות אתה הוא מיותר ומזיק.
ייתכן כמובן שאין כל שיקול טקטי או מדיני ביסוד התנהלות בנט בפרט וראשי הימין בכלל. כפי שהנרי קיסינג'ר אמר לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים. ייתכן שאת התנהלות הימין ניתן להסביר כמהלך בפוליטיקה הפנימית, על-רקע המאבק שהליכוד והבית היהודי מנהלים על אותו קהל בוחרים.
אם אלו פני הדברים הייתי מציע לימין בליכוד להתעשת ולערוך את חשבונותיו הפוליטיים מחדש. כל הסימנים מצביעים שבבחירות הבאות מולם יתייצב מולו גוש ימני-מרכזי שימשוך רבים מבוחרי הליכוד. פרישת ליברמן והתייצבות
משה כחלון משמאל לליכוד יכולים לבשר מפץ פוליטי מהסוג שחוללה בזמנו קדימה. לח"כ דנון, אקוניס, לוין, רגב, פייגלין וחבריהם הייתי מזכיר שהליכוד כבר ירד פעם לשנים עשר מנדטים והוא לא רוצה לשחזר את החוויה.
