ערב התקדש עלינו חג החרות וטרם נסב אל שולחן בסדר, מבקש אני להקדיש מילים אחדות לאותה שכבת אוכלוסייה - לאותו פלח שקוף ורב כמות - הנמנה עם אוכלוסיית מדינת ישראל, המכונה ומוגדר בשפה מכובסת בכינוי: "אנשים בעלי ביטחון תזונת נמוך". אתם מבינים את זה? במקום להתמודד עם המציאות הקשה, לפיה קיימת במדינת ישראל קבוצת אוכלוסין שמספרה אינו מבוטל, כלל וכלל, מוחקים אותה הרשויות מעל סדר היום. מחיקה זו נעשית תוך שמחליפים המילים הקשות "רעב" או "עוני", בהקשר והדברק הדברים, המאוס והדוחה של ביטחון תזונתי נמוך.
מדינת ישראל אינה היחידה הנוקטת ב"פטנט" זה. "פטנט" זה מוכר ומקובל,בהרבה מן המדינות המערביות. שיטה זו ננקטת, שעה שהשלטון המרכזי - דמוקרטי יותר או פחות - רוצה לדחוק מתחת לפני השטח ו"לטאטא מתחת לשטיח" עניינים בלתי נעימים. כך נוהגת מערכת השלטון, שעה שאין היא יכולה להתמודד עם בעיות כלכליות, מדיניות, צבאיות וגם/או אחרות. במקום להתמודד עם הקשיים הללו, ביושר אינטלקטואלי, בהישרת מבט אל הזולת ובהצגת דברים קשים לאמיתם, כמות שם, הרי צובעים קשיים אלה, בצבעי הסוואה. כך "מוחקים" בעיות אלה. כך הם "נעלמים" מסדר היום הציבורי.
בגרמניה הנאצית כונו עובדי הכפייה - שהועברו מארצות הכיבוש אל תוככי גרמניה, כדי לעבוד עבודות כפייה במפעלים גרמניים - בשם ובכינוי: "
עובדים זרים". מטרת ביטוי מכובס זה הייתה לטשטש העובדה, כי מדובר בעובדי כפייה, לכל דבר ובמי שנאנסו לעבוד עבודות כפייה אלה, על כורחם. כשהגיע הבום הכלכלי בגרמניה ואל גרמניה נהרו מאות ואלפי מהגרי עבודה מטורקיה, לא יכלו הגרמנים לכנותם בשם ובכינוי: "עובדים זרים". שם וכינוי זה יצר זיקה מיידית וחד-משמעית לגרמניה הנאצית.
נתחכמו הגרמנים וכינו עובדים זרים אלה - שבאמת ובתמים היו עובדים זרים, לכל דבר ועניין שהוא ואיש לא כפה עליהם, לבוא ולעבוד סוגי עבודותיהם השונות בגרמניה - בשם ובכינוי: "עובדים אורחים". כך בתרגיל לשוני מזהיר ונבזי, כאחת, השיגה גרמניה החדשה ו"האחרת" שתי מטרות, בבת-אחת. גם השתחררה מהקשר והדבק הדברים המחשבתי לנאציזם ולתקופה הנאצית וגם העניקה תואר "מכובד", כמו-גם מכובס, לעילא ולעילא, לעובדים הזרים הטורקיים. עובדים זרים אלה הפכו, מכוח הדבק מילים אחד, "מזרים" ל"אורחים" וקיבלו מעין גושפנקה של עובדים רצויים ומקובלים.
קבוצה שקופה
היום, כשיסבו כל אחד ואחת מאתנו לשולחן הסדר ויביטו על הכסא הריק שהוכן - מראש ומבעוד מועד - לאליהו הנביא, במהרה יבוא אלינו, מציע אני להוסיף לשולחן הסדר כסא ריק נוסף. כסא שיהווה וזיכרון לקבוצה השקופה והבלתי נראית בעינינו, בחיי היומיום השוטפים. אותה קבוצת הורים, אימהות ואבות, שאינם יכולים לכלכל - בכבוד ובהישרת מבט - ילדיהם. אותה קבוצה, רבת-מספר, של ילדים שבטנם הומייה וארוחת הבוקר שלהם מתמצה בפרוסת לחם יבשה, ביצה קשה, מלפפון ועגבנייה. אם מתמזל מזלם ו"היה להם יום טוב", אולי מרחו להם מעט ממרח שוקולד "השחר" על פרוסת לחם יבשה זו. כן. כן. שוקולד "השחר" ולא שוקולד "נוטלה" או ממרח שוקולד מיובא אחר. למי יש כסף למותרות, אם צריך לשרוד ולהאכיל, כמה וכמה פיות רעבים, מדי יום ביומו?
ובכלל, למה קמו - כפטריות אחר הגשם - עשרות ומאות ארגוני חסד, שכל עיסוקם בהאכלת הרעבים ובמי שאינם מצליחים "לארגן לעצמם", לפחות שלוש ארוחות סדירות ומזינות, דרך קבע ודרך שגרה? למה צריך להטיל על ארגוני צדקה וחסד פרטיים, תפקיד האמור להיות מוטל - ראש וראש - על הממשלה? למה - במאה העשרים ואחת - אין מצליחה ממשלת ישראל להתמודד עם בעיית הרעב התמידי והמציק של אזרחיה? למה נאלצת הממשלה ליטוש תפקידה לדאוג לרעבים ולהעבירו לידיים פרטיות?
הערב, כשנסב אל שולחן הסדר וחלק מאתנו - לצערי הרב רק חלק ולא הכל - יפתחו גם ההגדה של פסח ויגיעו לקטע הכתוב ארמית והפותח במלים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין", מציע אני לייחד לו מחשבה מיוחדת ולהקדיש אותו למי מבינינו הסובלים חרפת רעב מתמיד, כל ימות השנה ומעשה של קבע. זה הוא תרגום קטע זה, לעברית מדוברת: "זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (כלומר יאכל קרבן פסח שהקריבו, בשעתו, בבית-המקדש - ח"ש) השנה (אנחנו) כאן, בשנה הבאה בארץ-ישראל. השנה (אנחנו) עבדים, בשנה הבאה בני חורין".
קטע זה, הנכלל בהגדה של פסח, שהחוקרים חלוקים ביניהם, מתי נכלל הוא - לראשונה - בהגדה של פסח, הינו קטע קדום ביותר. המקור הקדום ביותר שלו מיוחס לתקופת הגאונים, קרי, בין השנים 589-1050 לספירת הנוצרים. עוני היה מצוי בתפוצות ישראל, מאז ומתמיד, אולם היהודים התגברו עליו באמצעות מוסדות גמילות חסד שנים. עתה - כשהשבח לאל - יש לנו מדינה משלנו, מן הראוי שרשויות השלטון יבערו נגע זה של רעב לצמיתות. ויפה שעה אחת קודם.
