1. משטר חדש בא למדינה
התקשורת הישראלית, זו שמבקרת את כל ממשלות ישראל משמאל בלבד ומעולם לא מימין, מצפה ולוחצת על ראש ה
ממשלה נתניהו "להחליט החלטות קשות" ו"לחצות את הרוביקון" כלשונו של פרשן בכיר, כאשר הכוונה להגשים את "פתרון" שתי המדינות, שאינו אלה תוכנית השלבים לחיסולה של מדינת ישראל. בכך נרתמת התקשורת הישראלית, כולל זו "הממלכתית" ולא רק הציפיתון של מוזס וביטאון השמאל הקיצוני של שוקן, לשירותן של מגמות קיצוניות ומסוכנות.
שגיאתו המרכזית של ראש הממשלה הייתה נאום בר-אילן, אותו נאום שאולי הפך את נתניהו מאיש המרכז-ימין לאיש המרכז-שמאל, אבל הפך אותו (שלא מרצונו?) לשותפם של גורמים מסוכנים בפוליטיקה הישראלית. שגיאה זו הצטרפה לאחרות. רשימה חלקית: מתן אפשרות לנשיא שנוי במחלוקת לבחוש בפוליטיקה הישראלית ולהמשיך את מצעד האיוולת האוסלואידי, המדרדר את ישראל כבר למעלה משני עשורים; הפקדת
ציפי לבני על תהליך המתן ומתן מול האויב, כלומר יצירת מצב שבו הצרכים הישראלים כלל אינם מיוצגים בשיחות; הסכמה לת
שלום אתנן כלשהו (גם אם נתניהו בחר ברע במיעוטו: שחרור רוצחים ולא הקפאה גזענית של הבנייה היהודית) למכחיש השואה מרמאללה תמורת הסכמתו לדון עם ישראל על שלבי חיסולה.
נתניהו איננו שמשון הגיבור. בניגוד לגיבור הקדום שנשבה בידי דלילה ומרעיה והפך לטוחן בבית האסורים הפלשתי, הוא נשחק בבית האסורים שהקים לעצמו בדמות צורת משטר חדשה: ראש הממשלה הנבחר מעביר באופן מסוכן סמכויות שלו לידיהם של גורמים הרפתקנים וחסרי אחריות:
שמעון פרס וציפי (דלילה) לבני. האם נתניהו חושב שיוכל לתפקד לאורך זמן כאשר שתי אבני רחיים כבדות אלה, פרס ולבני, תלויות על צווארו. לא לעולם חוסן! הולך וקרב היום שבו הוא ייאלץ לבחור בין החזון הציוני לבין הדרך האובדנית של תמות נפשי עם לבני!
2. אופוזיציה משני סוגים
החומץ בן-יין הנושא בתואר ראש האופוזיציה מקבל במה אינסופית בתקשורת "הממלכתית" כדי לדרוש מראש הממשלה להתאבד, או בשפתו של הרצוג: לעשות "שלום של אמיצים". קולו והגיגיו של העכבר ששאג רק מזרזים את קיצו הפוליטי, ולא רחוק היום שבו מפלגתו תשוב פעם נוספת לבחור לעצמה יו"ר תורן במקום יו"ר שמוביל אותה למחוזות השמאל הקיצוני.
אבל, במשטר החדש שבא למדינה יש לא רק אופוזיציה חוץ-ממשלתית, אלא גם אופוזיציה פנים-ממשלתית, בראשותה של ציפי לבני, יו"ר מפלגת "התאונה". כל עוד נתניהו אינו עושה את הצעד המתבקש ואינו מסלק את הסוסה הטרויאנית מממשלתו, מחדליה הם גם מחדליו וקלונה הוא גם קלונו.
התקשורת עוסקת שוב ושוב בצורך לשנות את הרכב הממשלה. בעיניה הכוונה היא להכניס את מפלגת העבודה במקום הבית היהודי, את בוזי הרצוג במקום
נפתלי בנט. בפועל, השינוי המתבקש הוא הדחת לבני. שינוי קואליציוני כזה ישחרר אותה מן האופוזיציה הפנים-ממשלתית המושכת את הגה הממשלה שמאלה ויחזיר את השפיות והאחריות לממשלה. קואליציה בת 62 ח"כים תהיה יציבה יותר מהקואליציה הנוכחית בת 68 ח"כים, המתעסקת בבניית מדינה לאויב במקום בפיתוחה של מדינת היהודים.
3. נוער לבני
שני סוגים של עשבים שוטים פוגעים בהתיישבות היהודית בארץ ישראל: ציפי לבני והקיצונים בקרב נוער הגבעות. ביחד ניתן לקרוא להם נוער לבני. אלה ואלה, כל אחד ואחת בדרכו ובדרכה, פועלים להבאיש את ריחה של ישראל ואת ריחה של ההתיישבות, ובכך משרתים את דרישת האויב לבצע טיהור אתני ביהודה ובשומרון, "שטחים" בשפתה המנותקת של התקשורת הישראלית.
יש לשלול על הסף כל התנכלות לחיילי צה"ל, למפקדיו ולרכושו. יש לשלול על הסף כל רעיון גזעני לאסור על יהודי לבנות את ביתו ביהודה ובשומרון. יש להוקיע כגזענות פסולה את ההסתה ל"פתרון" הכרוך באיסור על יהודים לגור בחבלי ארץ היסטוריים אלה. מתי יתעורר היועץ המשפטי לממשלה ויוציא את הגזענות אל מחוץ לחוק?
כאשר לבני אומרת ש"בנט זה יצהר" כוונתה לומר שהוא מסוכן כמו נוער הגבעות. אבל, הפוסל במומו פוסל: כאשר היא אומרת כך היא מתעלמת מכך שדווקא היא דומה לאותו נוער בפעילותה המחבלת בצורכי ישראל ובעתידה. למעשה לבני היא כופה וכפייתית: כופה את דעת השמאל הקיצוני על ממשלה נבחרת וכפייתית (אובססיבית בשפתה הלועזית) בחתרנותה נגד צורכי ישראל.
4. כי מציון תצא אנטישמיות
כאשר ישראל נושאת ונותנת על הקמת מדינת אויב בלב ארץ ישראל ובטיהור אתני (למזלנו בלתי ניתן לביצוע) של מאות אלפי יהודים היא עושה מעשה מסוכן: דווקא ישראל משדרת לעולם כי מותר לגרש יהודים ומותר לפגוע ברכושם. מה לנו כי נלין על עליית הימין הקיצוני בהונגריה, למשל, ועל גילויי אנטישמיות בצרפת, בארצות-הברית ובארצות אחרות, אם ישראל הרשמית מתכננת לבצע מעשים חמורים הרבה יותר, גם אם תחת שם הקוד "תהליך השלום". השמאל הקיצוני בישראל מסוכן הרבה יותר מהימין הקיצוני בהונגריה, והבעיה של ישראל איננה מארין לה-פן הצרפתייה. הדוגמה היוצאת מישראל מכשירה מעשים אנטי-יהודיים בארצות אחרות. גם זה פן שהרפתקני השלום בכל מחיר מתעלמים ממנו, כמו מעובדות רבות אחרות.
5. להפיל את מכחיש השואה מרמאללה
הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום" מתבסס בין השאר על הצגתו השקרית של מכחיש השואה מרמאללה כמנהיג מתון שאיתו ניתן להגיע להסכם. למעשה, התקשורת "החוקרת" הישראלית מעלימה מעיני הציבור הישראלי את עברו האנטישמי המפוקפק של מחמוד עבאס, כמו גם את חלקו בארגון רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. בכלל, התקשורת הישראלית נותנת במה נרחבת למחבלים בכירים. דוגמא: ג'יבריל ראג'וב.
עבאס מחזיק מעמד במוקטעה ברמאללה ומסייר שוב ושוב ברחבי תבל רק בזכות צה"ל, אבל פועל באופן עקבי וקיצוני נגד ישראל, כמו אחיו התאום חמאס. עבאס/חמאס חותרים בתנועת מלקחיים לעבר אותו יעד: חיסול ישראל. ישראל, המכורה ל"תהליך השלום" מתעלמת מזהות המטרות של אויביה. למעשה ראוי היה להפיל את עבאס במקום להזין אותו שוב ושוב ב"צעדים בוני אמון", שאינם אלא צעדים בוני אסון ומגבירים את תאבונו של האויב.
בעקבות הפיגוע התורן ממערב לחברון תעסוק התקשורת הישראלית בשאלה אם ארגון כלשהו נטל אחריות על הרצח, ובמילים אחרות, תפתור את מחמוד עבאס מאחריות למתרחש בשטח שהוסגר לשליטתו. כמו-כן היא תתלבט בשאלה אם הוא או מרעיו גינו את הרצח, בשעה שכל מי שעיניו בראשו מכיר בזהות המטרות של עבאס/חמאס. בניגוד להבלי אוסלו, אין שני סוגי מחבלים, "טובים" (הארגון לשחרור פלשתין כולה בראשות ערפאת או עבאס) ו"רעים" (חמאס). מטרתם היא אותה מטרה.
6. לצאת מעבדות לחרות
אם עם ישראל היה קורא את מגילת הפסח בעיון ולא בחופזה לקראת סעודת הפסח הוא היה קולט את המסר המרכזי: לצאת מעבדות לחרות. לא עוד שעבוד, לרבות השעבוד למתווה אוסלו שאחריתו חורבן ולא שלום. לא עוד שיבה אל סיר הבשר המצרי, או במהדורתו העכשיווית - ירידתם של ישראלים רבים, לגרמניה בכלל ולברלין בפרט. כאשר ישראל הרשמית מעדיפה לטמון ראשה בחול ולהתעלם מהתופעה המחליאה היא בעצם מתעלמת מכשל מרכזי של מערכת החינוך, ומן הזיכרון הקצר של היהודים, שזוכרים את שנות העשרים והשלושים בגרמניה של המאה העשרים, אך לא את שנות הארבעים. קו ישר וישיר מחבר בין הנהנתנות המובילה לברלין לבין ההונאה העצמית מבית מדרשם של המתרפסים בפני מכחיש השואה מרמאללה כדי שהלז ייתן להם קפה תמורת רוצחים ומלים נבובות תמורת חבלי מולדת.
7. אחרונה אחרונה חביבה
לא מיותר להוקיע שוב ושוב את הלעז השולט בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל. כבר צוין לעיל השימוש ב"שטחים" במקום יהודה ושומרון ואובססיבי במקום כפייתי. לכך יש להוסיף: אינתיפאדה במקום מלחמת אוסלו, סיטואציה במקום מצב, אפקטיבי במקום יעיל/מועיל, סקפטי במקום ספקני, Plan-B במקום חלופה או אפשרות אחרת/נוספת, ועוד ועוד. עד מתי ישתמשו אצלנו בלעז כאשר יש מונח עברי פשוט וברור?
