הנה ממחר אנחנו, האזרחים מן השורה, שבאים להפגין בכל יום חמישי בערב מול מאהל ארלוזורוב, במקום להיות, כמו לאחרונה, קוריוז בככר הבימה או ברחבת הסינמטק. וזה בכיף. וגם בחוכמה. כי לא רק שכמות האנשים באזור רכבת ארלוזורוב גדולה בהרבה מזו שבהבימה/סינמטק אלא גם איפיונם הוא אחר. בהבימה ובסינמטק נמצאים השבעים. הבליינים. הזחוחים. לא מי שכבר חש על בשרו את היעלמות מחויבותה של המדינה לכלל אזרחיה. היעלמות מחויבותה לדאוג גם לאחרון אזרחיה.
ליד מאהל ארלוזורוב נמצאים מי שבאו כדי להשתמש באוטובוס. או מי שסיימו או עומדים להתחיל מסע ברכבת. זה הציבור שרע לו. רע לו. אבל בטוח שהוא לבד. וגם בטוח שאין בעולם שום דרך חלופית.
ואני אשתדל להציע דרך חלופית.
להסביר שממשל הוא מלכ"ר, מוסד ללא כוונת רווח, שמונה על-ידי כלל הציבור ותפקידו האחד והיחיד הוא לפעול למען טובתו של כלל הציבור. ועל כן הוא, הממשל, הוא שצריך לתת לציבור את כל השירותים, ולא למטרות רווח.
ועל כן כל מה שהופרט, ולא הופרט מפני שמישהו אכן חשב שכך יוטב לציבור, אלא הופרט בזדון ובדם קר כדי להתנער מאחריות וכדי לחלק פרנסה בשפע למקורבים, כל מה שהופרט מבתי אבות ומשירותי אחיות ומשירותי הוראה, דרך בתי זיקוק ועד מרבצים של אשלג ומרבצים של גז, צריך שיולאם בחזרה.
וקרקע הלאום צריכה להיות בחינם לבניית דירה צנועה ראשונה במחירי עלות למי שאין לו בית אחר.
הממשל צריך להפסיק להיות צינור להעברת נכסיה המניבים של המדינה, כולל אגב רוב שכר עבודתנו לידיהם של בעלי ההון המקורבים והסוחטים ואולי המתגמלים את מקבלי ההחלטות, ולשוב ולפעול, ישירות ולא דרך מתווכים רודפי בצע, למעננו.
נכון. בעל המאה הוא בעל הדעה.
הכוח של המיליארדרים רודפי הבצע לגרום לממשל לפעול לטובתם הוא עצום. אבל אנחנו הרוב. וקול המון כקול שדי. ואם רק נחליט להתעקש ולדרוש כולנו בנחישות ובגוו זקוף שהממשל יתחיל לעבוד רק למעננו זה יקרה.
