על-רקע המהלומות הפוליטיות לבני-בנט, בנט-לבני, איומי הפרישה, דיבורים על הקדמת בחירות, שחרור מחבלים ישראלים או לא, וכמובן הפיגוע הנורא בליל חג הפסח, מתנהלת מערכה פוליטית מאוד ערה בארה"ב בין מצדדי המשך המעורבות האמריקנית במו"מ בין ישראל לפלשתינים לבין שולליו. הדי המערכה נשמעים היטב בכל האזור.
הניו-יורק טיימס מוביל את השיח הציבורי בנושא. שני מאמרים חשובים ביותר חייבים להדליק נורה אדומה בלשכת ראש הממשלה.
ראשון המאמרים קרא מפורשות לנשיא אובמה לנטוש את המעורבות במשא-ומתן בין ישראל לבין הפלשתינים. אין זו הפעם הראשונה שקריאה כזו נשמעת בוושינגטון. גורמים עלומים המעורבים בנעשה כבר הצהירו מזמן שאובמה וממשלו, להוציא את שר החוץ קרי, ככל הנראה הגיעו למסקנה שאין טעם בהמשך המאמצים האמריקנים. קרי שבלתי נלאה, לכאורה, מהר להאשים את ישראל בפיצוץ המו"מ, חזר בו, אך דבריו לא נעלמו כלא היו. ההפך הוא הנכון.
המאמר השני הוא מאמרו של תומס פרידמן באותו העיתון, המהווה, לעניות דעתי, עוד עליית מדרגה בדרישה מממשל אובמה להתפקח ולעזוב את ישראל והפלשתינים לאנחתם. פרידמן קובע בצורה חד-משמעית: אם בתקופת קיסינג'ר המו"מ לשלום בין ישראל לבין הפלשתינים והערבים היה הכרח, הרי שכיום היא לא יותר מאשר תחביב. לא פחות ולא יותר. משמעות קביעתו של פרידמן קשה ביותר: אינה זקוקה לישראל ולמדינות האשור בצורה נואשת.
ביקורת קשה
ההפך הוא הנכון. צא ולמד כי אליבא דפרידמן האינטרסים האסטרטגיים האמריקנים באזור זניחים כיום. פרידמן אף מרמז ששר החוץ, קרי, ככל הנראה אינו מבין או שאינו משלים עם האווירה השוררת בבית הלבן. הביקורת הקשה נגד שר החוץ האמריקני מצד ישראל גורמת לפרידמן להסיק שזו "ישראל החדשה". זו מסקנה קשה מאוד אם היא, באמת, מייצגת את הלך הרוח בבית הלבן, כי אז יש מקום לדאגה רבתי.
בשבועיים הקרובים שעוד נותרו מתשעת החודשים שהוקצו למו"מ המשולש וודאי יהיו אינטנסיביים. ייתכן אפילו שהצדדים יגיעו לסוג של הסכמה כדי לחדש את המו"מ אך לא תהיה זו הגזמה אם נקבע שארה"ב כבר לא תשחק תפקיד מרכזי בו. בעת כתיבת שורות אלה אמורה השרה לבני להיפגש עם נציגי הפלשתינים ללא השתתפות האמריקנים.
קרי לא יבוא לאזור, ככל הנראה, בתקופה הקרובה. ביטול ביקורו לפני החג מצביע על שינוי גם בעמדותיו. סביר להניח שאובמה יבהיר לשר החוץ שלו, כפי שנרמז לפני ששבוע, שמעבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, על קרי לטפל גם בעניינים אחרים בוערים בעולם, ראה לדוגמה המשבר באוקראינה שעבור ארה"ב משמעויותיו האסטרטגיות והגלובליות הרבה יותר רציניות.
סביר להניח שבלשכת ראש הממשלה ערים היטב לשינויים שחלו שהוזכרו לעיל. הבעיה היא שנתניהו עדיין לא הכריע בסוגיה פוליטית מרכזית: האם הוא הולך עם בנט ומפלגתו השוללים כל מו"מ עם הפלשתינים כדי להגיע לאיזה שהוא פתרון מתקבל על הדעת, ועושים הכל כדי לתקוע מקלות בגלגלי המו"מ שממילא חורקים, או שמא הוא מבהיר שלמו"מ יש חשיבות עליונה עבור ביטחונה של ישראל.
כשלון טוטלי
הסכנות של הפסקת המו"מ לחלוטין ברורות.
דן מרגלית במאמרו האחרון, סבור שעדיין לא כלו כל הקיצין ושיש סיכוי כשלהו להתקדמות היות שהצדדים מודעים ל"מחיר" של כישלון טוטלי של המו"מ. אינני בוטח בכך. יש בישראל גורמים המאמינים שפיצוץ המו"מ רק יועיל לישראל, גם במחיר דמים. חלום שתי המדינות, אליבא דאותם גורמים חייב להתנפץ, ויהיה המחיר אשר יהיה. באותה המידה בקרב הפלשתינים הנושאים באשמה גדולה הרבה יותר, הסיכוי של שאבו מאזן ואנשיו יסכימו למינימום הדרישות של ישראל אפסי. לעניות דעתי, אבו מאזן איבד את השליטה ביהודה ושומרון לגורמים הרבה יותר קיצוניים.
למרוץ כל אלה, יש לזכור היטב שהמשך המו"מ, הגם שהוא מייגע ואין אור בקצהו, הוא מהלך חשוב ביותר. שבירת הכלים לחלוטין תוביל לאנדרלמוסיה, ובאזור שבו הכול מכים בכל, אסור לישראל להיגרר לשם. על ראש הממשלה לגלות מנהיגות, להפסיק להירתע מכל איום פוליטי ולהוביל מדיניות חוץ חכמה ולא מתלהמת.
