צה"ל נכנס לשבעה-עשר באוקטובר כשהוא מודע לכך, שהצבא המצרי מתכנן מתקפת מלחציים, מצפון לדרום, לאורך ציר "לכסיקון". המצרים התכוונו לתקוף עם חטיבת שריון 24, שנשלחה מגזרת דיוויזיה 2 לתגבר את דיוויזיה 16 ואת דיוויזיה 21, שנפגעו קשה. מתקפה זו נשברה באִבה באבדות כבדות למצרים. מדרום, כפי שכבר אמרנו, הייתה אמורה להתקדם חטיבת שריון עצמאית 25, והתפתח קרב גדול
9.
הקרב נגד חטיבה 25 התרחש בשעות אחר-הצהריים. השתפו בו שני גדודי טנקים מחטיבה 217, שני גדודים מחטיבת העתודה 500 וכוחות נוספים. מעבר לשלושה קרבות ההגנה אלה התרחש בבוקר הקרב בציר "טרטור", שהיה קרב התקפה של צה"ל. הוא התחיל כמאמץ לחלץ את צנחני גדוד 890, והסתיים בכך שהגדוד המצרי "הושתק" והסתלק צפונה.
הצנחנים היו לכודים בשטח הריגה, מצבם היה נואש, והם לא הביאו תועלת כלל. לכן, ביקשו המח"ט ומפקד האוגדה מאלוף הפיקוד לאשר את נסיגתם. אלוף גונן, שהיה במקום, אסר לסגת בנימוק שהצנחנים מחפים על התנועה בציר "עכביש". מפקד החזית בר-לב ושר הביטחון דיין, שהגיעו יחד לזירה, ביטלו את האיסור בעשר וחצי. גם אם הצנחנים "חיפו" ולא נסוגו, היה צורך לפנות את פצועיהם הרבים. כל מי שניסה לנוע בשטח, נפצע או נהרג, ואת ההרוגים לא פינו.
גדוד 100 קיבל ראשון את משימת החילוץ, אך התעכב בגלל הערפל. בהתפזר הערפל תקף הגדוד במקום לפנות. כנראה, סבר המג"ד, שיוכל לסלק את המצרים ובכך יאפשר פינוי שלא תחת אש. פלוגה אחת הייתה בחיפוי, ופלוגה אחרת הסתערה על העמדות המצריות, ונחלצה לאחור. להתקפה יצאו עשרה טנקים, ושבעה מהם נפגעו. ארבעה הושמדו. זו הפעם השנייה (אחרי ההתקפה של עמי מורג), שחיילי הגדוד המצרי נפגעו בקרב. יותר לא נערכו התקפות, אלא ירי מטווחים ארוכים והפגזה ארטילרית מאסיווית ומתמדת. כאמור, בכך הושתק הגדוד המצרי. כמו בקרבות הקודמים, יצאה חטיבה 3 לתקוף באגף הצפוני, ושני גדודי חטיבה 600 בלמו את התוקפים תוך גרימת אבדות. הפעם חטיבה 600 עברה זמנית ת"פ אוגדת אדן.
הקרב בציר "טרטור" הוכרע באחת-עשרה בערך, למרות שהגדוד המצרי נשאר עדיין בעמדותיו. בערך באותו הזמן התנהל הקרב בציר "שיק", שבו לחמו גדוד 198, שהושאל לחטיבה 14 מחטיבה 460, ופלוגה מגדוד 599 מחטיבה 421. הקרב הזה וההתקפה ב"אפריקה" דעכו בהדרגה. לחטיבה 25 כבר הכינו "מארב", והמצב נשאר יחסית רגוע.
גם מהפלסים, בוני גשר הדוברות, הגיעה בשורה: הם הבטיחו, שהגשר יהיה מוכן בארבע, וקיימו את הבטחתם. החדשות הרעות היו, שנצבר פיגור בלוח-הזמנים של המבצע. לפי הלו"ז המקורי, ב"ש'"+36 כבר היו אמורות שתי אוגדות להשמיד את הצבא המצרי ממערב לתעלה, ולהיות בחצי הדרך לסואץ. הזמן בשעון-החול המדיני אזל, ולעיכובים ולאיחורים היה משקל כבד. עדיין לא נראה, שהצבא המצרי התכוון להתמוטט בשתי גדות הסואץ. מן הרצוי היה לתכנן את הצעדים הבאים לפחות לטווח המיידי. הדיון התקיים בצוהרי שבעה-עשר באוקטובר מאחרי גבעת "כישוף", לא הרחק מהחפ"ק של אדן, אבל לא היה מתוכנן. בתחילה הגיעו לחפ"ק בר-לב ודיין. דיין הציע להזמין את שרון, וזה הגיע, ואחריו בא אלעזר. הדיון ידוע כ"מועצת המלחמה בחולות".
חלוקות הדעות לגבי משמעותו הדיון וחשיבותו. לדעתנו, היה חשוב, כי היה הכרח להתוות את הדרך בין המשימות הרבות, הכוחות הבלתי-מספיקים והזמן האוזל. הבעיה הייתה, שהדיון הוליד "רעיונות", אך לא פקודות במובן הצבאי. ללא העוצמה המחייבת של פקודות היטשטש ביצוע הרעיונות ב"חיכוך" קלאוזביציאני בלתי-נמנע. המשימה האסטרטגית הייתה לפתח את התקפה בגדה המערבית, ולהגיע להישגים מרשימים. המשימה המערכתית הייתה לטפל בחטיבה 25, ולהזרים כוחות מערבה. מארבע אפשר היה להתחיל להעביר כוחות ל"אפריקה", ולהסתפק בבלימת חטיבה 25, ולא להשמידה – כיוון שלא היו די כוחות לשתי המשימות. בדילמה הראשונה והמיידית הזאת גבר העקרון "השמדה פיזית של האויב".
זו הייתה הדילמה של אוגדה 162. הדילמה של אוגדה 143 הייתה קשורה לגשר הגלילים. הוטל על שרון (א) לאבטח את הקו מול "מיסורי", (ב) לגרור את גשר הגלילים, ו-(ג) להרחיב את אזור הצליחה צפונה. עקרונית, לא נאסר עליו להעביר את כוחותיו מערבה, אחרי שימלא את משימותיו, ורק על גבי גשר הגלילים. האיסור להעביר טנקים על תמסחים לא בוטל. וזה בדיוק היה רצונו של שרון: להזרים את הכוחות מהר ככל האפשר ובכמות גדולה. מבחינתו, הגשר, שהשלמתו הובטחה לארבע, כאילו היה קיים; ובכך בוטל האיסור. שרון גם סבר שגשר הגלילים "יכול לחכות". ייתכן שהגזים, ורצוי "לסרוק" את הכוחות לפי קריטריון של מוכנות לחציית התעלה. חטיבה 14 טרם חזרה לכושר. המועמדים לצליחה היו אפוא: שני גדודי חטיבה 600 ושארית חטיבה 421. לו חצו את התעלה, היה נחשף הקו "מיסורי"-"אמיר", שאותו אבטחו בינתיים גדודים מאוגדה 162 (גדוד 198 המושאל ושלושה גדודים, שזה עתה סיימו את הקרב על "טרטור", ולא היו מוכנים לחצות את התעלה מיד, אלא היו חייבים להתארגן). ארבעה גדודים (שניים של אדן ושניים מחטיבה 500) הושקעו בינתיים במארב לחטיבה 25. לפני חציית התעלה הם היו צריכים להשמידה, ולהתארגן. כל שינוי בהיערכות וכל התארגנות דרשו זמן – שאורכו היה תלוי בסיבות אוביקטיוויות וגם ביעילות העבודה של העורף הלוגיסטי באוגדות. במלים אחרות – דילמות בהחלט לא-פשוטות.
שרון הציע להשאיר בגדה המזרחית שתי חטיבות – חטיבה 600 מאוגדתו וחטיבה 500 מאוגדת אדן – כשבכל חטיבה היו שני גדודים. בר-לב הציע, ששני הסגנים של מפקדי האוגדות יפקדו על הכוחות ב"אסיה". אלעזר פסל את הפיצול הפיקודי. התמונה הפיקודית שלו הייתה אחרת: אדן יפקד ב"אפריקה" ושרון – ב"אפריקה" וב"אסיה". הסידור הזה "התקבל", אך לא הוקמה "מפקדת אפריקה", גם כשאוגדה 252 עברה ל"אפריקה", והכוח שם הפך למסגרת תלת-אוגדתית. אלעזר גם קיבע את סדר העברת הכוחות: מארבע עד חצות תעבור אוגדת אדן בשלמותה, ורק אחר-כך כוחות של שרון – רק אחרי שיוביל את גשר הגלילים. עכשיו הכל היה תלוי ביכולת אדן לנהל את הקרב, ובמקביל לארגן את כוחותיו למעבר. אדן הבטיח, שיספיק להתארגן עד ארבע, ומיהר לכוחותיו שבמארב לחטיבה 25. בכך ננעלה מועצת המלחמה. מפקדי האוגדות יצאו לכוחותיהם, אלעזר חזר לתל אביב, ובר-לב נסע למפקדת החזית ב"דבלה". מאוחר יותר הגיע לשם דיין, והדיון האופרטיווי התחדש בהרכב שונה ובלי תוצאות מעשיות. תוך כדי הדיון המחודש התברר, שאדן "מתעכב" בהעברת כוחותיו, ובר-לב קבל על סירוב אלעזר "לפצל את המפקדות". כעבור ארבעה ימים (ב-21 באוקטובר) הגיע בר-לב לניסוח חריף בהרבה: כל עוד המצב בדרום היה בשפל לא התערב אלעזר בניהול המלחמה בדרום. עתה "הוא מבלבל בלי סוף את המוח ומפריע לעבוד".
10 הדיון ב"מועצת המלחמה בחולות" והמשכו ב"דבלה" היו חלק משרשרת רצופה של דיונים בהרכבים שונים. צל של כישלון אפשרי ריחף על המבצע משעותיו הראשונות, ותוצאות היממה הראשונה בהחלט לא היו מעודדות. בחזרתו לתל אביב בשישה-עשר באוקטובר בבוקר הסביר אלעזר לגולדה את המצב, ותירצו ב"חוסר מזל". התירוץ לדרג הפוליטי לא פתר את הבעיות בשדה המערכה. לאלעזר היה הסבר פשוט: שרון אשם, כי אינו מבצע את המשימות. לכן, ביקש אלעזר להדיחו (כנראה, להחליפו בגורודיש), אך דיין וישראל טל בלמו את המהלך. בהגיעו ל"מועצת המלחמה" ידע אלעזר, ששרון בכל מקרה יישאר בתפקיד מפקד האוגדה. אלעזר גם הכריז, כי "היסטוריה [של היום הקודם] לא מעניינת אותו", אבל בפירוש מורגשת אצלו המגמה לדחוק את שרון למשימות משניות – "שיזיק פחות". בר-לב בהפגנתיות (ובגסות) הטיח האשמות כלפי שרון ב"דיון בחולות", ובכמה הזדמנויות ביקש מאלעזר להדיח את שרון, אולם הוא גם מצא את הדרך לעבוד עם שרון, כיוון שכנראה הייתה ביניהם מידה של כבוד הדדי. אולם ביחסים בין שרון לאלעזר (וכל-שכן בין שרון לגורודיש) שלטו מעכשיו שנאה אישית וזלזול הדדי, שהיו להן השפעה קשה ומזיקה על מהלך הקרבות. יש גם להזכיר שלאנשים המובילים היו ונשארו דעות שונות על מטרות המבצע, על יעדיו ועל רמת הסיכונים שמותר הראוי ליטול. אין פלא אפוא שה"דיון בחולות" וכל הדיונים הבאים אחריו לא הניבו תוכנית חדשה, אלא סדרה של פתרונות מקומיים, כעין טלאים על התוכנית, ש"נפרמה" בכל מקום, כולל ה"טלאים".
במהלך ה"דיון בחולות" שמר דיין על עמדה ניטרלית ב"שאלת שרון". היה חשוב לו יותר לקדם את הקו האופרטיווי שלו: לתת קדימות ל"אפריקה" על חשבון קרבות ב"אסיה". אבל היה די ברור של"עצותיו המיניסטריאליות" אין משקל רב. בתום הדיון נסע דיין בהפגנתיות עם שרון לכוחותיו; הוא חצה את התעלה ל"אפריקה" על תמסחים, וחזר על גשר הדוברות. מה"חצר" הגיע ל"דבלה" מלא מרירות ואולי אף כעס, למראה הגשר הבטל. הסיפור הזה התרחש אחרי הקרב נגד חטיבה 25.
חטיבת שריון עצמאית 25 הייתה יחידה ארמיונית, או אפילו מטכ"לית. בצליחה הוכפפה החטיבה לדיוויזיה 7, ועכשיו שוב פעלה כיחידה ארמיונית, שהוטל עליה להכות במתקפה הישראלית מעורפה – לבדה. כבר אמרנו, שהיו בה חמישים-שישים טנקים T-62 חדישים – עוצמה לא-קטנה. הפיקוד הישראלי אף הגזים בעוצמתה. בסופו של היום נותרו לחטיבה 25 כעשרה טנקים בלבד, בנוסף לטנקים הושמדו משאיות וכלי רק"ם רבים.
הרעיון של מתקפת מלחציים והרכב כוחותיה היה של הנשיא סאדאת. הדרג הצבאי שלו הציע רעיון אחר: להחזיר את החטיבה לגדה המערבית, ולתקוף את המאחז הישראלי. נראה, כי סאדאת נקט מדיניות, שלא להחזיר יחידות לגדה המערבית, אולי מחשש מוצדק שצבאו נוטה לפאניקה ולשקיעה בכאוס. בכל מקרה, סאדאת כפה את דעתו על הדרג הצבאי.
הקרב נגד חטיבה 25 נמדד לפחות בשלושה פרמטרים: אבדות החטיבה, האבדות שיכלה לגרום לעורף הישראלי ומשך הקרב, שהיתרגם לעיכוב בהעברת כוחות צה"ל לגדה המערבית. בגלל ריבוי קריטריונים קשה לתת הערכה חד-משמעית של רעיונות המצרים, של תגובת צה"ל ושל תוצאות הקרב. לגנרלים מצריים היה עניין להבליט בעקיפין את הטעות, שעשה נשיאם, להבדיל מהם.
גנרל שאזלי, הרמטכ"ל המצרי, וגנרל ואצל, מפקד ארמיה 3, התנגדו לרעיון של סאדאת. וכך מתאר את המהלך מחקר של צה"ל, שמתבסס בין היתר על ספרו של שאזלי
11: "ב-170300 הודיע מפקד ארמיה 3 כי חטיבה 25 לא תוכל לצאת להתקפה עקב בעיות טכניות. אולם שאזלי עמד על דעתו שהחטיבה חייבת לצאת למתקפה [זאת לא הייתה "דעתו", אך הוא ציית לסאדאת], בסופו של דבר, קיבל מפקד ארמיה 3 את הדין ואמר: 'בסדר גמור, אני אבצע את הפקודה. אך אני יודע ואני אומר לך שחטיבה זו תלך לאבדון'".
חטיבה 25 יצאה למסע של ארבעים ק"מ, עם ארטילריה ועם חיילי חי"ר במשאיות, ונעה על ציר "לכסיקון", סמוך מאוד לאגמים. בתנועה זו לא היה מקום לפריסה מבצעית, והחטיבה "נמרחה" והתפזרה תוך-כדי מסעה.
בשמונה בבוקר התגלתה השדירה על-ידי מחלקת טנקים מחטיבה 600, שהייתה בתצפית על ה"תפר". המח"ט המצרי ביקש להפריש גדוד אחד לתנועה מקבילה על ציר החת"ם, שעל הגבעות ממזרח לציר "לכסיקון", כדי לאבטח את עיקר הכוח. אולם, בתשע בערך החליפה התצפית אש בטווחים ארוכים מאוד עם אותו הגדוד, כשהתחיל לטפס לציר החת"ם, ו"שכנעה" אותו לוותר על הרעיון. החטיבה המצרית המשיכה את תנועתה, כשמימינה הגבעות השולטות ומשמאלה האגם ואולי אף שדות-מוקשים. המארב הישראלי, שהיה אמור להתפרס על הגבעות, התעכב, והחטיבה איימה להגיע לצומת "טרטור"-"עכביש" – נקודה מאוד רגישה, כולל תאג"ד, שנפרס בה, והיו בו הרבה פצועים.
כבר בליל הצליחה הפרישה חטיבה 14 מחלקה מגדוד סיור 582 להיות "חסימת נ"ט" על ציר "לכסיקון" כלפי דרום. אחר-כך החליפה אותה מחלקה מ"כוח שמוליק". החסימה הייתה יותר סמלית ממעשית, כי הנשק נ"ט שלה היה דל וחלש, כשטילים LAW חדישים ניתנו רק לכוח הצליחה. הבזוקות (מרנ"טים) והררנ"טים של הצנחנים לא הצטרכו להתמודד עם טנקים T-62, כי לעזרת ה"חסימה" באו כמה טנקים מגדוד 87 ומאוחר יותר הוחלפו בטנקים בודדים מגדוד 407. בעצם, כולם פעלו עתה ת"פ גדוד 79. הטנקים באו מהמרכז הלוגיסטי של האוגדה שהיה בסביבות "לקקן", שבו ביצעו מילוי מחדש אחרי קרבות. מח"ט 14 הצטרף לקבוצה הלוחמת, שנערכה לבלום את החטיבה המצרית.
חטיבה 25 זחלה יותר משנסעה: רק בסביבות שתים-עשרה הגיעה ל"חסימה", והתפתחו חילופי-אש, שנמשכו עד שתיים בערך. בלי אבדות מצדם השמידו הטנקים הישראלים כמה כלים מהחלוץ המצרי ובעיקר עיכבו את התקדמות המצרים עד ששני גדודים מחטיבה 217 הגיעו לגבעות השולטות. זה היה המארב: הגדודים גלשו מהגבעות, וצלפו בטנקי האויב. שני הגדודים היו כוח ההשמדה העיקרי, אך בהחלט לא היחיד. שעתיים אחר-כך הצטרפו ל"חגיגה" שני גדודים מחטיבה 500, וכוחות אוגדה 252 הדרומית פגעו במאסף של החטיבה המוכה.
הקרב של ה"חסימה" (ארבעה-חמישה טנקים) מול החלוץ המצרי הוא מקבילה טובה לקרב בציר "שיק". כל עוד יצאו הטנקים המצריים להתקפה, וטנקים של צה"ל היו בעמדות נוחות וניצלו את יתרונם המקצועי, הצלחתם הייתה מדהימה. בשלב מאוחר יותר של המלחמה שני גדודים מחטיבה 600 אבטחו את כל ההיקף הצפוני של הצליחה, מול כוחות עדיפים (אם כי גם מוכים) של המצרים. דיין היה מודאג מהמצב, ושאל את אל"ם טוביה רביב, מח"ט 600, האם חטיבתו תעמוד במתקפה המצרית. כמובן, היו גם "מילות חיזוק" נוסח "אתה הכוח היחיד עד תל אביב". המח"ט ענה בנוסח: "כל עוד הם תוקפים ואנחנו בולמים – לא תהיה בעיה".
12 בקרב נגד חטיבה 25 מצב צה"ל היה אידיאלי: עמדות אגפיות שולטות, הפתעה ואפילו, לשם שינוי, עדיפות מספרית, בערך 2:1.
13 בצד הישראלי השתתפו בקרב עד 150 טנקים, מהם 110 לאורך רוב הקרב; וארבעים – לפרקי-זמן קצרים.
חטיבה 25 הושמדה, למעשה, עם אבדות מזעריות לצה"ל (וגם אלו ממוקשים ולא מירי מצרי). אין ספק, הקרב נגד חטיבה 25 עיכב את העברת הכוחות ל"אפריקה". תיאור של המצב אפשר למצוא בדוח של חיל ההנדסה, שמציג אותו מבחינת הפלסים, שעסקו בגישור:
"החל משעה 1600 לערך היה גשר הדוברות מוכן להעברת כוחות ועל כך דיווח סגן-מפקד האוגדה לכל הנוגעים בדבר, כמו-כן דווח הדבר לאלוף פיקוד הדרום. הגשר היה מסומן ומואר כנדרש וכן סומנו דרכי גישה אליו מפתחי הסוללה של 'חצר מצמד'.
בין שעה 1600 לחצות לערך לא הייתה כמעט תנועת כוחות על הגשר. במשך זמן זה היה האזור נתון להפגזה דלילה של מרגמות 160 מ"מ, בעיקר מכיוון צפון. ב-1830 לערך עברו על הגשר שני טנקים וכמה זחל"מים מחטיבה 421 בפיקוד הסמח"ט, ושוב עמדו אמצעי הגישור בטלים. עד ערב התגברה ההפגזה על אזור הגשר [...].
בשעה 2230 לערך הגיעו ל'מצמד' כשלושה זחל"מים לא-מזוהים, ועברו את הגשר מערבה. בשעה 2400 החלו חטיבות השריון מאוגדה 162 להגיע לגשר ולחצות את התעלה, במקביל התגברה ההפגזה והפכה לסדרה של מטחים רצופים שנפלו ב'חצר' ובחורשה שממערב לה.
שבירת הגשר ותיקונו – עקב הפגזה נעו טנקים של אוגדה 162 על הגשר במהירות, לא במרכזו וצמודים מדי זה לזה. כתוצאה מכך לאחר מעבר כמה טנקים של הפלוגה הראשונה נשבר בגשר בחלקו המערבי והופסקה תנועה בו. לשם התגברות על התקלה והמשך זרימה של כוחות אוגדה 162 ננקטו שתי פעולות: הפניית הטנקים למעבר באמצעות אסדות 'תמסח'; תיקון הגשר על-ידי הבאת טנק גישור (מחטיבה 421 בגדה המערבית); הטנק פרס את גשרו על החלקה הפגועה ואפשר המשך מעבר הטנקים בגשר [...].
המעבר היה אטי ובפיקוח אישי של סגן-מפקד וקציני החפ"ק וקציני גדוד 630 [גדוד הגישור ה"דרומי"]. האטיות נבעה מכך שהיה צורך לתדרך כל מט"ק וכל נהג טנק ולהסביר להם איך לנהוג ואיך להתנהג על גשר [...].
בבוקר הושלמה העברה טנקי אוגדה 162, והוחל בהעברת דרגים שלה, יחידות חרמ"ש וכו', וכן הוחל בהעברת יחידות מאוגדה 252. מאותה שעה ואילך נמשכה זרימה בלתי פוסקת של הכוחות על הגשר, כשמדי פעם בפעם נעצרת התנועה לשם העברת פצועים ברכב שנע מהגדה המערבית מזרחה.
במהלך הלילה גובשה טכניקת הפיקוח על תנועת הכוחות, כשצוותים מגדוד ההנדסה בפיקוחו של סרן ישי, יחד עם קציני החפ"ק, מכוונים את התנועה בחצר 'מצמד' לקראת הכניסה לגשר ועל גשר עצמו".
המפקדה ב"דבלה" עקבה בדאגה אחרי המהלך, כשדיין בשובו מ"אפריקה" הצטרף לחבורת הפיקוד. ב-15:45 דיווח רמ"ט הפיקוד, שחטיבה 25 חוסלה, כנראה. הדיווח עבר מיד לאלעזר בתל אביב. אלעזר הגיב: "שווה זהב הברן הזה. שום תירוצים, שום בעיות, שָקֵט, מבַצע הכל", דבריו כוונו, מן הסתם, נגד שרון, ושיקפו את המגמה "להשמיד פיזית את הצבא המצרי".
לדיין הייתה השקפה שונה ותלונה: "בבוקר אמרנו שלקראת 16:00 יחצה ברן את הגשר".
בר-לב: "זה היה מותנה בקרב שריון-בשריון [השמדת חטיבה 25]".
שאלת הזמן הייתה קריטית בעיני דיין כפי שמבהירה הערכה, שנתן לגולדה לפני שיצא בשבעה-עשר באוקטובר בבוקר לחזית בדרום: "אני מעריך שהיומיים הבאים יהיו מכריעים במלחמה עם מצרים ובמלחמה כולה [אם יהיה לנו הישג מוכח] האמריקנים ידברו אתנו אחרת".
במוצב הפיקוד ב"דבלה" התבטא דיין: "אם ברן עדיין לא התחיל לעבור [כפי שאכן קרה], אז ממש חבל".
הסבירו לו שהבעיה נעוצה בשרון: הוא צריך להחליף את כוחות אדן בציר "טרטור".
דיין: "כן יחליף – לא יחליף, צריך לרוץ לגשר".
מצבה של אוגדת אדן היה פחות או יותר כדלהלן: גדוד, או אולי שניים, נשארו ב"טרטור" ב"שמירה" נגד המתחם שהושתק, אך לא ניטש; וגדוד אחד היה בציר "שיק". את אלה היה אמור שרון להחליף בכוחותיו. גדוד, או שניים, יצאו בשעות הצהריים מהקרב ב"טרטור", אך התגלו קשיים לוגיסטיים במילוי מחדש. שני גדודים נוספים סיימו בערך בארבע את הקרב נגד חטיבה 25, וגם הם התקשו להתארגן. סטאטוס זהה היה גם לשני גדודים מחטיבה 500, שבעוד יומיים עתידה לחזור לאוגדת אדן. הגדודים של שרון, שהיו אמורים להחליף את גדודי אדן, יכלו, עקרונית, גם לחצות את התעלה, אבל אלעזר קבע חד-משמעית ששרון יעבור רק אחרי אדן.
לעומת זאת, לא נקבע לוח-זמנים להתארגנות אדן ול"שחרור" כוחותיו על-ידי שרון. דיין הגיע ל"דבלה" בשעה 17:30, וב-17:25 התקיים "בירור" בין שרון לגונן:
שרון: הדוברות [גשר הדוברות] עומדות מוכנות ואף אחד לא עובר.
גונן: יש גשר?
שרון: בהחלט.
גונן: יש? אז כל מה שמחכים זה שאתה תחליף את גבי [חטיבה 460 של אדן], ואז גבי עובר.
שרון: לזה מחכים?
גונן: כן. רק לזה מחכים.
שרון: למה לא אמרת קודם? הייתי יכול להחליף אותו כבר קודם.
גונן: אז הנה אני אומר לך עכשיו. אתה יכול להחליף אותו עכשיו?
שרון: אני מחליף אותו תוך כמה דקות.
במקביל לחץ אדן על המח"טים שלו:
ב-15:41 אדן לגבי עמיר, מח"ט 460: אני רוצה שתתמלא מחדש תוך 60 דקות.
עמיר לאדן: בלתי אפשרי. יש לי גדוד 198 ... ויש לי פה גדוד [גדוד 100] בחזית במגע [מול ציר "טרטור"] ולא הוצאתי אותו למילוי.
אדן: האם מגע חזק?
המח"ט: לא חזק, אבל אני לא יכול להוציא אותו כי הדרגים נמצאים בפקק עצום לאחור.
בערך בשעה 17:15 אמר אדן לניר, מח"ט 217: מתי מוכן לעבור?
ניר: רק עכשיו מתחילים להתאסף ...
אדן: זו קטסטרופה!
ניר: עושים את המקסימום ... יש לי בעיות קשות באיסוף אנשים.
כפי שאדן לחץ על חטיבותיו, לחץ עליו פיקוד החזית:
17:45, גונן לאדן: האם אתה יכול להכניס את נתק'ה [חטיבה 217] במקום חטיבה 460?
אדן: נתק'ה עוד לא מוכן, עוד לא מילא מחדש. רק עכשיו גמר שב"ש [קרב שריון-בשריון]. ... 460 מוכן יותר, אבל שתי יחידות שלו לא הוחלפו ולא מילאו [מחדש]. הם עכשיו במגע.
גונן: תעבור עם שתי יחידות של 460 שלא במגע ושמה תתארגן. אני אדאג להספקה בצד השני.
אדן: לא מוכן.
גונן: תעבור בינתיים ככה ... אם אתה לא תעבור, יגידו לשרון לעבור. עבור אתה מיד.
אדן: יש לי הצעה. חצי של 460 כמעט מלא. אני אתחיל לעבור אתו.
גונן: קח את החצי של 460 ועבור אתו. קח את נתק'ה כמו שהוא. לא מלא, ותעבור גם אתו.
כאן מופיעה נימה מעניינת למדי. אלוף הפיקוד הציע לאדן להעביר את הכוחות לפי מידת מוכנותם, זה עשוי היה לקצר את הזמנים, אך גם "לשבש" את הסדר באוגדה. אדן דחה את ההצעה ובפועל עברה אוגדתו "לפי הסדר": גדוד-גדוד וחטיבה-חטיבה, עם הדרגים אחריהם. רק גדוד 198 "שבר את הכלל", כי שרון עיכבו כעתודה בציר "שיק". חטיבה 500 עברה בשעות הבוקר, אחרי אוגדת אדן. חטיבה מאוגדה 252 עברה רק בעשרים באוקטובר, דוח חיל ההנדסה יוצר בנקודה זו רושם מוטעה.
בינתיים הוטל על שרון לגרור את גשר הגלילים, והוא עיכב את הביצוע עד יום המחרת. בעשר בלילה עדכן בר-לב את אלעזר בהתפתחויות: אוגדה 162 התחילה לנוע (בפועל, רק אחרי שעתיים נוספות), החי"ר המצרי נמצא ב"טרטור" ובלשונו, "מטרטר" את כוחות צה"ל ו"אריק לא גורר, למרות שאמרו לו אלף פעם 'תגרור'". עד כמה שזה נשמע מוזר, לא הבינו בר-לב ואלעזר שכדי לגרור את הגשר, היה צריך להשלים כיבוש שתי נקודות: בציר "טרטור" ובצומת "טרטור"-"לכסיקון". וכדי להשלים את הכיבוש, היה צריך לחדש את הקרב, ולחידוש הקרב נדרש זמן (גם בשביל לארגן את שיירת הגרירה). הפקודה לשחרר את גדודיו של אדן עיכבה עוד יותר את ההכנות לגרירת גשר הגלילים.
אגב, כבר באותו הערב התחילו להניע לתעלה את גשר הדוברות השני. הגשר הנוסף ("גשר צנע") התבסס על דוברות יוניפלוט, אך הפתרון הטכני להנעתן היה שונה: לדוברות לא היו מנועים ואף לא לגרורים הכבדים. דוברות "צנע" הובאו לרפידים בעוד מועד, ועתה התחילו להניען ל"חצר". בסביבות חמש התבקש שרון להפריש טנקים לגרירת "דוברות צנע" ודוברות, שנתקעו מחמישה-עשר באוקטובר. שרון סירב בתוקף. הדעת נותנת שלשרון לא היו טנקים "מיותרים", כמו-כן היה זה טירוף להעלות בשלב הזה על הצירים כלים מסורבלים, שיחסמו אותם. הבעיה נפתרה כשדוברות ה"צנע" נגררו בחולות על-ידי שני טנקים בלתי-כשירים ללחימה. אגב, הדוברות הללו הספיקו לשבעים מטר בלבד, יתר המרחק (110 מטר) נבנה מדוברות של הגדוד הצפוני, שחלקן נשאר שקוע בשולי הצירים עד סוף המלחמה.
אנחנו מגיעים לסיום פרשת העיכובים והעברת הכוחות. נשאר רק לתקן כמה נקודות בדוח של חיל ההנדסה. כזכור, מופיעים בדוח נגמ"שים בלתי-מזוהים, שעברו בגשר ב-22:30. למעשה, אין שום בעיה לזהותם. ב-22:45 דיווח אדן למפקדיו: "אני כבר במצרים. הנוף יפה, קצת מסריח. כוחותיי נוסעים אחריי". אם כן, מדובר בחפ"ק של אדן, שכוחותיו היו "אחריו", אך לקח עוד שעה עד שהחלוץ הגיע לגשר.
אז נקרע הגשר. על סיבות הקריעה יש כמה גרסאות, גם מאוחרות וגם בדיווחים בזמן אמת. לפי דעתנו, הסיפור הקרוב לאמת הוא כדלקמן: הגשר נקרע אחרי הטנק השלישי. הדוח הצביע על הסיבה הטכנית, ואין לפקפק בה: צוותי הטנקים לא שמרו על משטר התנועה, ויצרו עומס-יתר. במזל נקרע הגשר בסמוך לגדה המערבית של התעלה, והדבר אִפשר פתרון באמצעות טלאי על-ידי טנק הגישור.
תנועת הציוד הכבד (ולא רק כבד) על גשר צף תמיד דורשת פיקוח טכני, והיה ידוע שצה"ל לא למד את הסוגיה, ולא תרגל תנועה על גשרים. לכן, קציני ההנדסה (הפלסים) סידרו ביניהם "תור המתנה" כדי לקבל את הטנקים כשיגיעו, ולהסביר להם את כללי ההתנהגות. רצה הגורל והתור נפל על קצין זוטר, סג"ם, שפיקד על דוברה אחת. הוא טיפס על טנק המפקד וביקש למלא את חובתו, כלומר לספק הדרכה טכנית. המפקד הבכיר סילקו מהטנק, ובמקום לשמוע את ההסבר ולהעבירו כפקודה מחייבת, "הרביץ" נאום מוטיווציה. התוצאה ידועה. הדוח מציין שלאחר המעשה נעשה "סידור משולב": קצין הנדסה השגיח על הגשר, וסגן-מפקד אוגדה 143 נתן לו גיבוי פיקודי.
את פרשת "הגשר הבטל" נחתום בדברי אלעזר, אחרי המלחמה: "בדיעבד, אני לא מצטער על העיכוב. טוב שהיה ברן כשבאה מדרום חטיבת טנקים 25 ... טוב שהיה ברן במזרח [לתעלה] כשבאה עלינו התקפה מצפון [מצד ארמיה 2]". כפי שאמרנו, בפועל היה צריך "לבחור" בין השמדת חטיבה 25 לבין זירוז הצליחה, אלעזר דבק בעקרון ההשמדה, וכינה את השמדת חטיבה 25, "הישג כמעט אסטרטגי".
[
בפרק הבא: הסאגה של גשר הגלילים.]
