נראה כי המשא-ומתן עם הפלשתינים, בתיווך האמריקנים, מתנהל כאילו רצועת עזה על מרכיביה השלטוניים אינה קיימת ואינה חלק מהטריטוריה של המדינה הפלשתינית שאמורה לקום בעתיד, ושעמה אמורה ישראל לחתום הסכם. חמאס, השולט ברצועת עזה, הממלא במשא-ומתן את תפקיד הנעלם-הנוכח, דוגל ברצח עם ואף הביע התנגדות להסכם עם ישראל. יש להניח כי הוא ו/או הג'יהאד האיסלאמי (שבסיסו בעזה), הנתמכים על-ידי אירן שאף היא מתנגדות להסכם עם ישראל, יפגיזו את ערי ישראל בטילים ובקסאמים. ישראל ודאי תגיב בעוצמה, ומחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלשתינית, שעמו אמורה ישראל לחתום על הסכם, ימהר לאיים בביטול ההסכם או אף יבטלו! האם לשם כך עומלים האמריקנים להשגת ההסכם, וישראל עומדת לוותר על נכסים אסטרטגיים?
בהתבטאויות של נציגי האופוזיציה בישראל ובפרשנויות התקשורתיות הדוחקות בממשלה לחתום על הסכם עם מחמוד עבאס, לא נשמעה התייחסות רצינית לשאלה, אם לאחר חתימת ההסכם, תמשיך רצועת עזה להתנהל כישות טרור פלשתינית עצמאית. המו"מ הנוכחי מתנהל במנותק מן המציאות המזרח תיכונית האכזרית ומן המציאות הפלשתינית, המנוהלת על-ידי שתי ישויות, ברמאללה ובעזה, המתחרות זו עם זו על הבכורה ברחוב הפלשתיני. מתעלמים מקיומו של חמאס, ונשאלת השאלה, כיצד מתכנן
ג'ון קרי לפתור את הסוגיה, או שמא הוא סובר כי זוהי בעיה שלנו, שעליה נשלם בדם וגם נקבל גינוי...
לכן, עם כל ההערכה למאמציו הכנים, עומד מזכיר המדינה האמריקני הנוכחי להצטרף למזכירי המדינה הקודמים, מאז הנרי קיסינג'ר, שנחלו כישלון בנסיונם לפתור את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי. למרות הוויתורים הישראלים שעשו בעבר ראשי ממשלות ישראל -
יצחק רבין,
אהוד ברק ו
אהוד אולמרט, למרות המחוות הישראליות של הממשלה הנוכחית ולמרות הסיוע הכספי האמריקני והאירופי המובטח, לא גילה מחמוד עבאס נכונות לבוא לקראת ישראל.
הסיבה לכך ברורה: מחמוד עבאס הממשיך לכהן כראש הרשות הפלשתינית למרות שתקופת כהונתו הסתיימה, אינו מנהיגם של כל הפלשתינים. הוא אומנם יושב ברמאללה, מקום מושבה של הממשלה הפלשתינית, אך הוא יודע היטב כי אינו מדבר בשם כל הפלשתינים, ולכן אינו ממהר לסגור עסקה עם ישראל.
יש לזכור שאומנם כל הערבים הנמצאים ביהודה ושומרון נקראים "פלשתינים", אך הם מסוכסכים ביניהם, ורק מטרה אחת מלכדת אותם: מלחמה בישוב היהודי ובישראל. הם פעלו יחד עם מדינות ערב בהתנגדותם לתוכנית החלוקה להקמת שתי מדינות - יהודית וערבית - שנתקבלה באו"ם בנובמבר 1947. מאז הסכמי אוסלו ב-1993, הם לא גיבשו ישות מדינית אחת. על-פי המכון למחקרים ביטחוניים ליד אוניברסיטת תל אביב, הם מפוצלים לשלוש קבוצות: תושבי יהודה ושומרון, תושבי רצועת עזה ותושבי מזרח ירושלים. הם לא בנו את כלכלתם, למרות הסיוע המערבי והערבי הנדיב המוענק להם. ארצות-הברית לבדה מעניקה לרשות הפלשתינית מדי שנה 400 מיליון דולר שאמורים לסייע למערכת החינוך.
הפלשתינים מתרצים את כשלונם הכלכלי והחברתי ב"כיבוש הישראלי", שמנהיגיהם הביאו על עצמם. הם ניצלו את "המלחמה הקרה" להקמת ארגוני טרור נגד ישראל ולמאבקים הבין-ערביים. הרודנים הערביים ניצלו את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי כדי לדכא את עמיהם. המשורר הסורי ניזאר קבאני האשים אותם בהפיכת פלשתין ל"תרנגולת שמטילה ביצי זהב", ואילו הפרשן הסעודי עבד אלסלאם אלוואיל טען כי המאבק בישראל היה "לנכס בלתי נדלה" להתעשרותם של השליטים הערביים ולהמשך שליטתם בעמיהם. הבעיה הפלשתינית הייתה לגורם היחיד המלכד את העולם הערבי השסוע והמפוצל.
מטרת המנהיגים הפלשתינים, שהם צאצאיהם של ראשי הכנופיות שלחמו נגד הישוב היהודי, היא עקירתה של המדינה היהודית מהאזור. הם נתמכים כאמור על-ידי מנהיגים ערביים חסרי אחריות לעמם. מחמוד עבאס הוכיח את עוינותו ליהודים בהכחשת השואה באירופה וגם בהפצת שקרים ביחס לבואם של יהודי ערב לישראל. שאיפתו ליישום "זכות השיבה" היא הגורם להתנגדותו העיקשת להכיר בישראל כמדינה יהודית.
לנוכח מציאות זו, יש להיזהר מהעלאת רעיונות מדיניים לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים, ולעורר ציפיות שגורמות לנזקים חמורים, בעיקר לישראל. יש להמתין לעלייתו של מנהיג פלשתיני שילכד סביבו את כל הפלשתינים וישאף באמת ובתמים לדו-קיום עם הישות היהודית - ישראל. בינתיים יש לקדם את השלטון העצמי של הפלשתינים, להעלות את רמת חייהם ולהגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי לשגשוגם של שני העמים - הפלשתיני והישראלי.
