השבוע הסיבונו לסדר וסיפרנו ביציאת מצרים. מי האיש שהוציאנו ממצרים? אסור לומר. זה סוד. סוד ידוע, סוד מוכר, שמור כדת משה וישראל, אבל עדיין סודי, וכל המרבה בסיפור יציאת מצרים מבלי להזכיר מי הוציאנו ממצרים הרי זה משובח.
מי שלא הוציאנו ממצרים אבל זוכה לכבוד רב הוא אליהו הנביא. מוזגים לו כוס, שומרים לו מקום, פותחים את הדלת, ממתינים שילגום מעט מן המעט, ואומרים שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. כמו אליהו שבחמתו הרג 450 נביאי הבעל ועוד 400 נביאי האשרה.
850 איש? רוצח המונים? הזה האיש שהוא דוגמה לחסד ורחמים וגאולה? האם יעלה על הדעת שכל תינוק זכר ישב על כסאו של אליהו הנביא בעת שהוא מובא בבריתו של אברהם אבינו? האין זה מצדיק כל דבר שטנה שאי-פעם נאמר אודות העם היהודי?
הגלעדי מקלקל את החגיגה
אליהו מופיע בתקופתו של אחאב - המלך הישראלי שהוכיח יותר מכל מלך אחר שאלוהי ישראל מיותר. מספר שמות ואילך עם ישראל ללא הגנתו של האל האחד והיחיד, הוא חסר ישע. במדבר הוא מתגעגע לעבדות; כשהוא מגיע לשולי הארץ הוא נס בפני יושב ההר מערד; בתקופת ההתנחלות הוא סופג מפלה אחר מפלה, אלא אם שולח האל שופט או מנהיג זמני שיגאל אותו מן הנוגש הנוכחי; פלישתים רדו בו בכוח הברזל עד לעלייתו של דוד, ומלכות דוד ושלמה לא שרדה כממלכה מאוחדת אלא בתמיכה אלוהית. זו שודרה מארון הקודש, לאחר מכן מבית המקדש שבו שוכן הארון, וללא תמיכה זו, הייתה הממלכה שפרשה מאלוהי ישראל, ממלכת בית יוסף בשומרון, אמורה לקרוס
חיש קל.
והנה בא אחאב והראה כי ממלכה מאוחדת חזקה שוחרת שלום לשכנותיה יכולה להביס אפילו את ממלכת אשור האדירה, בלי הטובות של אלוהי ישראל שבירושלים. אחאב נשא לאשה את איזבל הצידונית (מה שנקרא "השתלב בסביבה", מזרח תיכון חדש), חיזק את הפולחן המקובל והאהוב במזרח הים התיכון, בנה עיר מלכות שלא נפלה מירושלים. הברית שכרת עם צידון, בחסות הפולחן לבעל ולאשרה שאשתו הצידונית תחזקה וחיזקה, אפשרה לו לעמוד בראש אגד ממלכות שנלחם בשלמנאסר בקרב קרקר, ובכך מנע את כיבוש הממלכות הללו, כולל ממלכת יהודה. על אפו ועל חמתו של האל הירושלמי, נקרא אחאב בכתבי ארם ואשור "הישראלי", בעוד שיהודה אינה אלא דוכסות קטנה שפניה אלי מדבר. אפילו פתגמים שליחם לא ינוס לעולם הפיק: אל יתהלל חוגר כמפתח. גם כשניצח בקרב, לא היה לצמא דם, והעדיף ברית עם הארמי המנוצח על פני הרג. אחאב, איזבל והבעל הם שילוש המייתר את אלוהי היהודים.
והנה בא אליהו, הגלעדי, ומקלקל את החגיגה. הוא לבדו מסתובב בממלכה ומניף את נס האל של ירושלים בממלכת ישראל. הוא לבדו טוען שכל מה שמצליח ללא אלוהי יהודה, ובשפה היהודית, אין לו עתיד. הוא דורש מן המלך האדיר שיכול להביא לשדה הקרב 2000 מרכבות ועשרת אלפים חיילים, שיכה על חטא בגין סילוק של חוצפן אחד, נבות היזרעאלי, מדרכו. הוא מנכס לעצמו כוחות עליונים ומביא על שומרון בצורת, לבסוף מסית את העם נגד כל הטוב ורוצח 850 איש שכל חטאם הוא שאינם מאמינים באלוהי היהודים. זה הסיפר המודרני של ישראל המתחדשת והמתנערת מן היהדות הפרושית צרת האופקים שנדבקת לכל איסור משל דבר אלוהים הוא וטעם החיים אינו יותר מגפילטע פיש של מנישביץ. אליהו הנביא הקנא והרצחני כדמות שעליה יש לחנך את ילדי ישראל המודרנית-ליברלית-הומניסטית? חס וחלילה.
הקרבת ילדים למילוי נדר
יש להתבונן קצת על הבעל החמוד הזה והאשרה המתוקה שאת כוהניהן הרג אליהו לפי חרב. האשרה, ובשמה האחר עשתר, הייתה אלה אוגריתית, ואחת מפנתאון האלים הכנעניים. כה מקובלת הייתה עד שצמחה ממש בבית המקדש, והייתה זוגתו של יהוה, אל עליון, על-פי כתבים שנמצאו בשומרון במאה שמינית לפני הספירה הנוצרית. אותו אל עליון שבשמו מברך אברהם את מלכיצדק מלך שלם אלף שנה לפני כן. יהוה תפס אצל העברים את מקומו של הבעל, כיושב-ראש הפנתאון, אך זוגתו לא שינתה את מעמדה. עץ האשרה ומזבח הבעל היו תמיד צמודים, כבמעשה גדעון הכורת את האחד והורס את השני כהוכחת נאמנותו לאל שאין לו זוגיות. את האשרה שירתו הקדשות, המוגדרות כעושות תועבה בכל מקום שהן מוזכרות בתנ"ך, ובמקרה הטוב, לפי בפירושים של כתבים שנמצאו כממצאים ארכיאולוגיים - כסוג של גיישות, מארחות, המשמשות את באי המקדש. הפולחן היה פולחן הפריון וכלל מין פומבי. הקדש והקדשה היו זונות, על-פי האלמן יהודה בן-יעקב שחיפש את הקדשה אשר בעין. חל איסור להביא כמנחה אתנן זונה (חלקו של הסרסור ברווחיה של הקדשה) ומחיר כלב (כינוי לאתנן מיחסים הומוסקסואליים). עדויות למושבות כאלו של קדשים פזורות ברחבי המזרח התיכון.
הבעל הוא יושב-ראש ועד האלים שתפס את מקומו של אל, הבורא המקורי, לאחר מלחמה נוראה בים ומוות. זוהי בתמצית אפוס הבעל בכתבי אוגרית המשויכים לתקופת ההתנחלות. לבעל נבנו מזבחות ומקדשים, בין השאר בבעל בך שבבקעת הלבנון, בתדמור, ועל כל גבעה ותחת כל עץ רענן בארץ ישראל. ירמיה הנביא מקונן על שפולחן הבעל הוא הוא פולחן המולך שבו נתנו תינוקות לבער בין ידיו המלוהטות - להט שהוסק בקרבו בידי כוהני הבעל. על-פי מדרש תנחומא, קורבן התינוק היה הקורבן האולטימטיבי, למי שלא הסתפק בעוף או כבש או פר. חזות המולך הייתה פני עגל, ועל זה אמר הנביא הושע: "זבחי אדם עגלים יישקון". גיא בן הינום על שום מה? על שום הנהמות שהיה משמיע התינוק עד שמסר נשמתו לבורא. התופת על שום מה? על שם התופים שבהם היו כמרי הבעל מתופפים כדי שלא ישמעו ההורים את נהמות ילדיהם. מכל התרבויות שבעולם, התרבות הכנענית היא היחידה שבה קורבן ילדים מרצון הוא חלק מקודש מן הפולחן - פולחן שנדחה בשאט נפש לא רק בתנ"ך, אלא גם בידי הפרסים, היוונים והרומאים. התיעוד הארכיאולוגי של תרבות המולך מצוייה בכל מקום שבו הגיעו שלוחיה של תרבות הפיניקים. בתחילת המאה ה-20 פרסם אייספלד את מציאותם של בתי קברות לילדים בקרתגו, שהוא שלוחה פיניקית של התרבות הכנענית מצור וצידון, צור-מחצבתה של איזבל. הממצא בקרתגו כולל 20 אלף (!) כדים שרובם מכילים עצמות ילדים שרופים. על הכדים והמצבות הוטבעו או נחרתו פניו של הבעל, או בשמו הפיניקי "מולכור", וכתובות בכנענית/עברית עתיקה וקריאה לחלוטין המעידות על תשלום הנדר באמצעות הקורבן. בתבליט פיניקי מספרד המשויך לתקופת דוד המלך מתואר המולך הסועד את ליבו בתינוק המתבשל בסיר על מדורה. מקורות קלסיים כגון פלוטרך, יוסף בן-מתתיהו, קליטארכוס וסופוקלס מתארים ארוכות את המנהג הכנעני-פיניקי של הקרבת ילדים למולך לשם מילוי נדר, בדיוק על-פי התיאורים התנ"כיים, אם כזבח, אם בשיסוף הגרון לפני השריפה ולעתים בבגדי מלכות. קווינטוס קורטיוס רופוס מתאר את הפחד שנפל על הצידונים מפני אלכסנדר מוקדון, ושהניעם לשוב אל המקורות ולהעלות תינוק לקורבן כדי לחלות פני האלים - מנהג שהשלטון הפרסי אסר עליו תכלית האיסור. טורטליאנוס שהיה תושב קרתגו מתאר כיצד העניש המושל בשם הקיסר טיבריוס את שורפי הילדים בצליבה. על פני אלף שנה מזוהה האל שאליו הועלו התינוקות לקורבן כבעל, על גלגוליו השונים.
כמה ילדים נרצחו בידי הכמרים כקורבן למולך-מלקרת-מולוכור-בעל - אין לדעת. כמה טקסי פולחן של פורנוגרפיה פומבית הוצגו בפני ילדי ישראל אין לדעת. אם לדון על-פי ממצאי קרתגו, שלא הייתה אלא שלוחה אחת של התרבות הכנענית, מדובר בעשרות אלפים. אם שני מלכים של עם ישראל, אחז מיהודה ומנשה מישראל, העבירו את בניהם באש בגיא בן הינום, כמה מפשוטי העם עשו זאת, או אולצו למסור את בניהם כתחליף לבניהם של שועי העם? מה היה ההספק הרצחני של 450 כמרי בעל ו-400 כמרי אשרה-עשתר? מי יודע. איש לא הרים אצבע. איש לא צווח, איש לא הסתכן מפני זעמה של איזבל, חוץ מאליהו, שנשאר, על-פי דבריו, הנביא הבודד לאל בורא עולם המתעב את קורבן הילדים.
הייתכן שאליהו, הנביא שהרג את 850 כמרי האלוהות הרצחנית הציל אלפים רבים של ילדי ישראל? הייתכן כי זו הסיבה שאליהו הנביא זכה לכבוד של היות סנדקו של כל יילוד העובר את בריתו של אברהם אבינו ומוגן בפני המולך?
יש מי שהותיר מאחריו את המסורת של הגנה על ילדינו מפני אלילים וגילולים, בעוד שהעממים שסביבנו ממשיכים להקריב את ילדיהם למולך של שנאת ישראל.
