מדינה יהודית למה לא? במילים אלו מכתיר הסופר בכּר עווידה את מאמרו הארוך והמנומק ("אל-שרק אל-אווסט" 23.3.14) שבו הוא שואל:
"נניח שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת היהודים... מה יקרה אז? מה יתרחש ביום שאחרי? האם העולם הערבי, ואחריו העולם המוסלמי, יתקוממו? או אולי תפרוץ אֵם המלחמות בתולדות אנוש וכדור הארץ יבער ויישרף? ואולי הפצצות הגרעיניות יעופו ממחסניהן בפקיסטן ודימונה?
"מה שעלול להתרחש הוא בבחינת חידה. אך מה שברור הוא כי יש מאמינים שהכרה בישראל כמדינה יהודית מבשרת מלחמת עולם שלישית,וזו ודאי תהיה מלחמה אטומית.
"אם אכן תהיה הכרה כזו, יהיו הפגנות נגד והתלהמות ריטורית ואיומי סרק נגד אלה שהסכימו לעשות כן. אך אני מסופק אם אומנם יהיה שינוי דרסטי.
"יש חוששים כי הכרה ערבית ביהדותה של ישראל תכשיר את הקרקע לגירוש הפלשתינים מישראל לירדן, בהיותה מולדת חלופית. חששות כאלה פרחו לפני התבוסה של 1967 ואחריה, אך אלה לא התממשו, שכן מנהיגיה של ישראל יחששו לעשות כך, מה גם שתומכי ישראל בכל רחבי העולם יניאו אותה מכך. זאת ועוד, מדוע לחשוש מכך שמיליון וחצי פלשתינים בישראל יעזבו לירדן לפי צו כלשהו?
"אש"ף כבר הכיר בישראל בקווי 1967. פירושו של דבר שיש כאן ודאות שפלשתין תהיה לפלשתינים, ללא פחד שישראל תייהד אותה. לכן, שני חלקי האדמה הזאת יהיו פתוחים לדו-קיום בשלום למאמיני שלוש הדתות - היהדות, הנצרות והאיסלאם.
"האם התובנה הפלשתינית לא יודעת זאת?
"כנראה, הפלשתינים חוששים מלאתגר את יריביהם במהלך הבלתי צפוי (הכרה ביהדותה של ישראל), וכך הם ימשיכו לסבול כפי שסבלו קודמיהם.
"בכך אין כל חדש. אין כלום".
או מלחמה או אהבה זוהי כותרת מאמרו של המחזאי המצרי סעד אלקרש ("אלערב" 5.4.14):
"הזמן נוקף וידידי נוכחים לדעת כי הדיכוי המיני או אי-סיפוק צרכי המין מכשירים את הקרקע לביצוע פשעים והטלת האשם על כולם.
"שונאי החיים ואויבי האנוש - רוחם שוממת, ואין הם מסוגלים ליהנות מחלקם בעולם הזה. לכן הם מנחמים את עצמם בבתולות שחורות עין (שבעים ושתיים במספר) וגם בנחלי יין משכר בעולם הבא. הדור החדש יורש את התסכול והשנאה והופך ליותר קיצוני ויותר קרוב אל הדמים. הוא נלחם בכל, לאחר שנכשל באהבה... או מלחמה או אהבה.
"הם דומים זה לזה במצרים ובאפגניסטן... כשהם נעדרי אהבה, ובמקומה יש מלחמת עדות... חסרה להם אהבה, ולכן הם תוקפים נשים. הם מעדיפים בתולות, כי אונס בתולות מעניק להם הרגשה של גאווה ועליונות. הרוצחים בשם דת כלשהי הם קורבנות של העדר דמיון.
"מאז היווסדם של 'האחים המוסלמים' ב-1928, לא יצא משורותיהם אמן, סופר, משורר, במאי, מבקר או חוקר מקורי. הם שונאים אמנויות, לא משם שהן אסורות באיסלאם, אלא מקנאתם בבעלי הכשרונות.
"'האחים המוסלמים' יודעים לשנן. אין הם שרים אלא שירי הסתה נלהבים המעודדים רצח. הם שונאים מוזיקה ונשים. חייהם הם ללא סיפור אהבה שיאיר את עולמם האפל. הם רוצחים וצורחים אללה אכבר, ומאמינים כי הדם שנשפך יסמן את נתיבם לגן העדן. הם מתעלמים מכך שהאל הגדול שבשמו רוצחים אסר על רצח אדם, העלבת האויב השבוי והתעללות בגופתו.
"הפילוסוף אבן סינא אמר: 'האסון שניחת עלינו הוא הקבוצה שמאמינה כי חבריה הם היחידים שלהם הראה האל את דרך הישר'".
פתוות מגעילות
פסקי ההלכה של קנאי האיסלאם עוברות כל גבול, ובמיוחד של הקבוצות הנלחמות נגד משטרו של
בשאר אסד בסוריה.
אחד מארגוני הסלפים יסד באחד מפרברי העיר חלב שבצפון סוריה רשות הלכתית שתפקידה להנפיק פסקי הלכה ולקבוע את סדרי החיים באותו אזור. הרשות פרסמה פסק הלכה מספר 12 החתום על-ידי ראש הרשות שבו נאמר:
"הרשות אוסרת על המוסלמי המאמין להרוג את הכינים השוכנים בזקנו".
נג'יב עבד אלכאפי, סופר תוניסאי, מתייחס ל"טירוף" זה ומוסיף כי הוא חייב להימנע מלהזכיר את הנימוקים לפסק ההלכה, משום שהם מגעילים. אך לא קשה לנחש מהם: זקנו של המוסלמי המאמין הוא מקום מבטחים אפילו לכינים. לכן אסור לפגוע בהן.
ועוד פתווה: "גם ארגונים סלפיים הנלחמים בסוריה הגיעו לחוף הים בלדקייה ומיהרו לפרסם פסק הלכה האוסר על נשים להתרחץ בים, אפילו בחוף סגור, נפרד ומבודד. וכל זאת למה? כי הים בשפה הערבית הוא זכר, ונשים הטובלות במימיו נאנסות על ידו והופכות לפרוצות.
הסופר התוניסאי מביע שאט נפש מכך ומעיר כי הים בצרפתית ובספרדית הוא נקבה, ושואל האם יש לאסור על גברים להתרחץ בים כי "היא", כלומר הים, עלולה להיאנס?
