|
|
מי הוא מי? [צילום: ציורו של ג'יוטו די-בונדונה]
|
|
|
|
|
לפני מספר ימים כתבתי רשימה קצרה, שכותרתה הייתה "מה שמותר לרון בן ישי אסור למג'ד כיאל". אחרי תקופה ארוכה בה נמנעתי לקרוא תגובות למאמרי, חרגתי ממנהגי ועיינתי בתגובות. אודה, חשתי כאב, ששפה עברית יפה עולה על שרטון של שנאה חסרת בלמים לערבי באשר הוא ערבי.
כמי שדורש, שבשפה הערבית לא יתנסחו ביטויי שנאה ליהדות, לעם היהודי, לתרבותו ולמורשתו, כך אני דורש משפתי העברית להיות נקייה מביטויי שנאה מכלילים כלפי הערבי, כלפי אמונתו הדתית ומורשתו.
לצערי, בתגובות לרשימה חשתי, שאנחנו היום קוצרים את מה שגידלנו וטיפחנו שנים רבות בערוגות השפה העברית. הקלנו ראש כאשר הספרות העברית שזרה בתוכה מטבעות לשון מצמררות כמו - "חֶלְאַת עָרָב" עם נימת בוז כמו "כַּלְבֵי עָרָב" ועם תחושת עליונות כמו "בֶּן הָאָמָה". סלידה מהאחר - במיוחד של בן ערב שנולד בארץ הזו וחי כאן - מצאה לה קרקע פורייה בתוכנו לא רק בלשון ביבים של תגובות אנונימיות, היא גם הכתה שורש בשדות הספרות העברית ובשפת השיח.
בערוגות השפה העברית צמחו שתילים של סלידה מבן ערב החי כאן. השתילים הפכו לעצים נושאי פרי, פרי מר כלענה. אט אט השתילים הפכו ליער מבעית הרואה את "כַּלְבֵי עָרָב נְחוּתִים בִּפְנֵי דָּוִיד הַגָּדוֹל" ("יהודה היום, יהודה מחר" ספר הקטרוג והאמונה, א.צ.גרינברג, עמ' 187). משורר, שאישית יש לי הערכה רבה לרבים משיריו, הגם שאני רחוק מאוד מגישתו הפוליטית.
שפה אלימה
קשה להלין על השתלחויות רוויות שנאה לערבי באשר הוא ערבי במדור תגובות, כשבספרות העברית נמצא את "חֶלְאַת עָרָב מְזַהֶמֶת מַלְכוּת, אֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן" (שם עמוד 56).
מגיבים נטלו את משמעות המילים האימתניות מתוך אבק הספרים ונתנו לה ביטוי של לשון ביבים, ואילו שר החוץ של מדינת ישראל הפך אותן לפלטפורמה מדינית.
ביטויי לשון מזוויעים כבר אינם תחומים ונעולים ב-ד' אמות של עולם ספרותי שמימי, הם קונים לעצמם מעמד מוביל ומנווט במערכות פוליטיות. ככל שהביטוי כלפי בן ערב יותר בוטה ויותר אימתני, פוליטיקאי שמשמיע אותו ממקם עצמו בפסגות הפריימריז של מפלגתו.
השתרש בתוכנו הביטוי הספרותי "אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיהוּדִים, אֵין יָפִים מֵהֶם בַּעוֹלָם" ("חזון גלעד לשבטי ישראל", תשי"א.עמ' 151). אנחנו שבצדק מתקוממים בישראל נגד כל כתב עט ספרותי או כרוז פוליטי, הנושא עימו ביטויי סלידה מיהודי באשר הוא יהודי, אנחנו מחרישים כשכאן בביתנו מתמקם ביטוי ספרותי, שרואה בבן העם השכן "בֶּן הָאָמָה", "כַּלְבֵי עָרָב", "חֶלְאַת עָרָב", "אֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן".
כולנו בצדק מזדעזעים ומוחים נמרצות נגד אמירה מטיפה לרצח ולטבח יהודים, אבל התרנו לשפה העברית לקבל לחיקה מלים - "מִקִּרְבֵּנוּ יָקוּם הַנּוֹקֵם וּבְדַמָּיו יִשָּׁא לִידֵי מַעַשׁ אַכְזָר...מֵאָבוֹת אֲבוֹתָיו מִשִׁמְעוֹן וְלֵוִי בִּשְׁכֶם, מֵאָבוֹת אֲבוֹתָיו, כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן...וּבָא בִּגְבוּל יָפוֹ ".
האחים שמעון ולוי מקוללים על-ידי יעקוב אבינו בספר
בראשית מ"ט, לנוכח מעשה פזיז ובלתי מבוקר כלפי שכן בן העיר שכם שביצע מעשה אונס. בשירה העברית שמעון ולוי מקבלים צל"ש עם כתב התר למעשי נקם חסרי גבולות ובלמים, המתירים את דמו של המיעוט החי כאן בארץ.
לצערי, בשפה העברית מצאנו שירה הקושרת את ציווי הר סיני עם צו להפעיל "כֶּפֶל דָּם תַּחַת דָּם " - "כְּי מִסִּינַי בּוֹעֵר, אֶחָד הוּא הַצַּו, וְאֵין קָדוֹש מִזֶּה בָּעוֹלָם: כֶּפֶל דָּם תַּחַת דָּם כֶּפֶל אֵשׁ תַּחַת אֵשׁ".
אני נשאר נאמן לסופת סיני הכתובה בעברית אחרת עם החלטה נחושה של יהודים וערבים, המסרבים להיות אויבים. אני נשאר נאמן לסופת סיני שאינה מוכתמת במלים עבריות מצמררות של "כֶּפֶל דָּם תַּחַת דָּם, כֶּפֶל אֵשׁ תַּחַת אֵשׁ".
תאומים ילדה הארץ
בימים קודרים של עננת שנאה כלפי המיעוט הערבי, כפי שהיא הופגנה בתגובות כלפי העיתונאי מג'ד כיאל, אני מבקש להיאחז בשיר של המשוררת חיה קדמון, שהלכה לעולמה לפני חמישים ורבע שנים, בשנת 1960.
"יָבוֹא אָבִיב, יָבוֹא !
יָבוֹאוּ פַלָּחִים בְּחִיּוּכָם הַחַם
וּבָחוּרִים שְׁחוּמִים וּמֻצָּקִים שֶׁלָּנוּ
וְיִטְבְּלוּ פִּתָּם יַחְדָּיו בְּדֶשֶׁן הַמִּנְחָה
לְאוֹת כִּי תָּמָה גְּאוּלַת הַדָּם,
כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ זוֹ הָאָרֶץ
וּתְאוֹמִים נָלוֹשׁוּ נַחֲלוֹתֵינוּ בֵּין כָּל עַמֵּי תֵּבֶל."
אני מצר על כך שהמצפן של המשוררת חיה קדמון - "כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ זוֹ הָאָרֶץ" - אינו מנווט את חיינו ואינו המצפן של מנווטי המדיניות ודעת הקהל בישראל.
