בצער רב קראתי שלשום על התפטרות מנכ"ל המשרד להגנת העורף דן רונן ועל רצונו של השר להגנת העורף,
גלעד ארדן, לסיים את תפקידו בסוף מאי.
למרות הערכתי הרבה לשר ארדן, הנני חולק על קריאתו לסגור את המשרד להגנת העורף וזאת בעיקר בשל הסיבות המתלוות לקריאה נחרצת זו.
ממשלה אשר סבורה כי יש לסגור את דלתות המשרד להגנת העורף, אינה מבינה את מהותו, משמעותו ותפקידו של העורף הישראלי, בחוסנה וביטחונה של מדינת ישראל. יותר מכך, החלטה זו תמית על העורף ועל אזרחי ישראל מכה נחרצת שתוביל את מדינת ישראל חזרה לימים השחורים של העורף, ערב מלחמת לבנון השנייה.
הזכרון הקצר של הציבור הישראלי שכבר שכח את הקיפאון של גופי החרום ב"סופה" שהתרחשה בחורף האחרון, ומשכך כמובן שכנראה שכח את האסונות השונים שפקדו אותנו בשנים האחרונות וגבו מספר רב של נפגעים וחיי אדם, מסמנות לנו תמרור אזהרה גדול על חשיבותו של מערך מתכלל ומנהל את העורף במשברים, כך גם בדוחות
מבקר המדינה אשר שמורים אי-שם בארכיון, אשר קבעו כי ללא גוף מתכלל בין הגורמים השונים, כגון: גופי החרום וההצלה, משרדי הממשלה, המשק הכלכלי והרשויות המקומיות, ללא שר אשר ישמיע את קולו של העורף בישיבות הקבינט והממשלה, נישאר עם פיקוד צבאי המנהל את חיינו האזרחיים בחרום ועם משטרה מבולבלת אשר תהיה עסוקה בעיקר בסגירת צירי תנועה מרכזיים בדומה למה שעשתה במהלך אירוע סופת השלג בירושלים בחורף האחרון וכך גם ב"אסון הכרמל" בשנת 2010.
לאחר מלחמת לבנון השנייה ברור היה כי ישנו צורך בגוף מטה ומתאם שרואה ראייה שלמה של העורף בישראל ומייצר תמונת מצב למקבלי ההחלטות בקבינט. גוף כזה אומנם הוקם (רשות החרום הלאומית - רח"ל) כשנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, אבל היה קטן, חלש ואנמי. רשות זו לא הייתה דומה לשום רשות אחרת שהוקמה לפנייה במדינת ישראל, שכן לא הוקצה לה תקציב משמעותי, כוח אדם וכן סמכויות משמעותיות. ניתן לדמות את התהליכים שבוצעו לתינוק בן יומו אשר נדרש להתחיל ללכת כאשר אין באפשרותו לעשות כן.
במהלך השנים היה נראה כי לרשות החרום הלאומית אשר הייתה אמורה לייצר קורלציה וסינרגיה בין הגופים השונים בהיערכות וניהול מצבי חרום, אין יכולת אמיתית לפעול ועל כן, הוחלט לאחד בינה לבין מל"ח, אשר לו סמכויות רבות אשר ניתנו לו בהחלטת הממשלה מס' 1716 כבר בשנת 1986. אז ציפתה ממשלת ישראל כי לרח"ל יהיה קל ופשוט יותר לפעול, אך היותה של רח"ל כפופה למשרד הביטחון, יצר לה מעמד שולי בחצר האחורית של מערכת הביטחון בפרט ובממשלת ישראל בכלל.
בניגוד לקולות הנשמעים בימים אלה, דעתי הנחרצת היא שיש צורך במשרד שינהל את מערך החרום בישראל וישמש כמשרד מטה, מנהל ומתכלל שאינו יפעיל כוחות, אך תהיה לו את הסמכות המקצועית והסטטוטורית להכין את ישראל לניהול והתמודדות עם מצבי משבר וקיצון, דוגמת מלחמות ואסונות טבע.
אומנם קונסטלציית ההקמה של המשרד לא הייתה נכונה ציבורית, אך בו נודה על האמת, רק ככה מוקמים וזזים דברים במדינת ישראל או דרך אסונות (לא עלינו) או דרך משברים קואלציונים.
כך גם הנני נאלץ לחלוק על דעתו המלומדת של המנכ"ל המתפטר דן רונן כי "המשרד הוקם בחוסר מקצועיות" המראה לצערי שלמרות היותו שנים רבות במסגרות ציבוריות, הוא כנראה אינו חווה עד עצם ימים אלה את הסבך הביורוקרטי במדינת ישראל.
תהליך ההקמה היה שקול, אחראי ואיטי (לפעמים מדי) וללא טיפוס על עצים שמהם אי-אפשר לרדת. המשרד שהוקם אינו אמור להחליף את משרד הביטחון וצה"ל (לרבות פיקוד העורף) ומשימותיהם בחרום וגם לא את המשרד לביטחון פנים ומשטרת ישראל וכיבוי האש. אלא, תפקידו של המשרד הינו ליצור את הסינרגיה הדרושה, התמונה והשפה המשותפת בהיערכות ובניהול משברים על-מנת לסייע בראש ובראשונה לתושבי ואזרחי המדינה להתגונן ולגופים הקריטיים בחרום לספק מענה ושירותים בסיוע הוצאת המדינה מהמשבר ויצירת היכולת לייצר לה את הרציפות התפקודית שלה הלכה למעשה.
בעבר שהעורף "חנה" במשרד הביטחון, הוא הוזנח והופלה לרע בכוח אדם ותקציבים כאשר תקציב מל"ח ההיסטורי עמד על כ-1,840,000 שקלים בלבד, תקציב המזכיר את תקציב האירוח בלשכת שר הביטחון. כך גם תקציבו האזרחי של פיקוד העורף (סעיף 16 בחוק תקציב המדינה), סבל מכינוי "פח הזבל" של מערכת הביטחון אליו "זורקים" את כל "תפוחי האדמה הלוהטים", כגון כלל נושאי העורף, מסכות האב"כ ומרכיבי הביטחון.
עובדות אלה כלל לא מפתיעות, שכן תפקידו של צה"ל ומשרד הביטחון הוא החזית ולא העורף ולשם מופנה כוח האדם האיכותי שלו ותקציבו המרכזי. ישנם הסבורים, כי המשרד לביטחון פנים הוא זה שאמור לקחת את ההובלה של נושא העורף, אך לצערי גם פה הבנה שגויה ביסודה וזאת משום תקציבו הדל יחסית ויכולתו לבצע תהליכים מורכבים וכדוגמה התמודדותו האין סופית בהטמעת מערך הכיבוי וההצלה.
מה גם שמרכזיותו של העורף במשרד שכזה "תזכה" למיקום נמוך בהרבה מזה של המשטרה או כיבוי האש ולכן יהיה "בן חורג במשפחה" וככזה לא יזכה לתשומת הלב הדרושה לו בדמות התקציבים וכוח האדם הנדרש על-מנת להמשיך את העשייה הברוכה הנעשת בשנים האחרונות.
לסיכומו של עניין, אסור לתת יד לסגירת המשרד אשר תחזיר את מדינת ישראל למצב בו הייתה ערב מלחמת לבנון השנייה. המשרד חייב להישאר תחת הגדרתו כמשרד מטה ומנהל בדומה למשרדים רבים במדינת ישראל כגון משרד להגנת הסביבה ומשרד התרבות והספורט שאינם מפעילים כוחות ומשמשים כמשרדי מטה, לצורכי טיפול בתחומים דיסיפלינארים ברורים.
צר לי שויכוח פרסונאלי בין שרים אשר לו קדם ויכוח בין הפקידים הבכירים בשני המשרדים, הוביל למצב הזה בו מתבצע "אובר רולינג" על החלטות ממשלה במשך שנים. בהחלט נראה כי הציבור וממשלת ישראל זקוקים לתזכורת היסטורית קצרה לגבי תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה.
