הרגע: ברגן-בלזן, 15 באפריל 1945. המייצג: הרצחנות הגרמנית חסרת המעצורים וחסרת הגבולות.

דורה שפרן, יהודיה בת 22 מפולין, עברה את מיידנק, אושוויץ וברגן-בלזן. ב-15 באפריל 1945 המתינו אלפי אסירים, כולם מזי רעב ורבים מהם חולים אנושים, לכניסתם של הכוחות הבריטיים לברגן-בלזן. הסגל הגרמני ידע היטב שמבחינתו אלו הן השעות האחרונות של המלחמה. אבל הפתרון הסופי חייב היה להימשך, כפי שהעידה שפרן חודש מאוחר יותר:

"ביום בו הגיעו האנגלים, בערך שלוש שעות לפני הכיבוש עצמו, ראיתי את [מפקד המחנה, יוזף] קרמר, ניקולס יֶנֶר וקרל פְלָארִיש יורים בתת-מקלע 'שְמֵייסֶר' בקבוצת אסירים. הם ירו דרך חלון המטבח ללא כל סיבה, ואני יכולה להגיד שהם הרגו בערך 22 איש".

רבות דובר על כך שגרמניה המשיכה להשמיד יהודים גם כאשר הייתה זקוקה נואשות לכל משאביה בשלבים האחרונים של המלחמה. מבחינתם של אדולף היטלר וחבר מרעיו, השמדת העם היהודי הייתה חזית בדיוק כמו זו שמול בעלות הברית. עדותה של שפרן – ויש עוד רבות כאלו – ממחישה זאת בצורה שאין מצמררת ממנה, ומלמדת כיצד אותה רצחנות הייתה טבועה עמוק-עמוק בדמם של רבבות גרמנים בכל הדרגים.

הרגע: דגל חמאס מונף על מסגד אל-אקצה. המייצג: אובדן כל שארית של שליטה ישראלית על הנעשה בהר-הבית.

זה שהר-הבית מזמן לא בידינו – זה ממש לא חדשות. זה שמשטרת ישראל, בהנחיית הדרג המדיני, מפגינה בהר-הבית אימפוטנטיות פתולוגית – זה ידוע היטב. זה שיהודים יכולים להתפלל בכל מקום פרט להר-הבית, ושכל אחד פרט ליהודים יכול להתפלל בהר-הבית – גם זה ידוע מזמן. זה שכאשר מוסלמים מתפרעים בהר-הבית, התשובה היא להניס את היהודים – זה תופעה כמעט יום-יומית. זה שכאשר מוסלמים מתקיפים ילדים חרדים, המענה של המשטרה הוא להאיץ בילדים לסיים את ביקורם – לא מפתיע. אבל זה שדגל החמאס מונף בגלוי בליבה של ירושלים הישראלית – זה כבר שיא חדש.

המוסלמים המתפרעים יודעים היטב, שלא יקרה להם כלום. לכל היותר יהיו קצת התנגשויות, הם ירימו קול זעקה על חילול המקומות הקדושים, וישראל תפקיר שוב בידיהם את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי (ורק השלישי בקדושתו לאיסלאם). לכן הם יכולים להניף לעברנו אצבע משולשת בדמות הנפת דגלו של ארגון טרור הקורא להשמדתה של ישראל, ולעשות זאת במקום בו כבר מזמן אין דגל ישראל.

הרגע: רשימת דיונים בבית המשפט העליון השבוע. המייצג: הסבר מדוע תשעה חודשים אחרי הדיון בערעור המדינה במשפט אולמרט, עדיין אין פסק דין.

דוברות הנהלת בתי המשפט הפיצה מראש, כרגיל, את רשימת הדיונים העיקריים שהתנהלו בבית המשפט העליון בשבוע העבודה המקוצר שבין פסח לשבת. מדובר בחמישה תיקים: האם ניתן לשלוח חברה לקבלת תסקיר של שירות המבחן, עתירה להרוס מסגד בלתי חוקי, אחד מספיחי הרצח בברנוער, עתירה נגד הטמעת אינטרנט אלחוטי בבתי הספר ועתירה להקפאת הרפורמה ברשות השידור.

בראש כל ההרכבים בתיקים הללו עומד אשר גרוניס. וזה בנוסף לכל מיני מטלות מינהליות-למחצה שהוא חייב למלא מכוח תפקידו כנשיא בית המשפט העליון: בקשות לפסילת שופטים ובקשות להעברת מקום דיון. זהו ניהול זמן לא נכון, אם להתבטא בלשון עדינה, הגורם לכך שבסופו של יום – כל התיקים הללו מתעכבים, מי יותר (אולמרט) ומי פחות. מישהו היה צריך לומר בעדינות לגרוניס, שמוטב שיתמקד בכמה תיקים חשובים במיוחד, ושילמד להבחין בין טפל לעיקר ולנהל את זמנו; יש בעליון עוד 14 שופטים מעולים, שיכולים בהחלט לעסוק בתיקים האחרים.

הרגע: הזמנה לאירוע מימונה באשדוד בהשתתפות הרב הראשי לישראל, והמיועד לגברים בלבד. המייצג: תפיסת עולם קנאית ובלתי חוקית של מי שעומד בראש גוף ממלכתי.

"האירוע לגברים בלבד" – נאמר במודעה על אירוע מימונה שהתקיים השבוע באשדוד. אורח הכבוד באירוע היה הרב יצחק יוסף, ולצידו – אריה דרעי, ראש העיר יחיאל לסרי ואחרים. ממש לא משנה האם עיריית אשדוד שותפה לחרפה הזאת, או שמישהו הדביק את הסמל שלה בלא אישורה. החשוב הוא שהרב הראשי, יו"ר סיעה גדולה בכנסת וראש עירייה מוכנים ליטול חלק באירוע שכזה.

עיקר הטענה שלי היא לרב יוסף, שמוכן לכבד בנוכחותו את מי שמבצעים אפליה כה בוטה שקרוב לוודאי שהיא גם פלילית. אני לא מבין איך הרב הראשי יכול להשתתף באירוע בו אסורה הכניסה על אשתו, בנותיו, אחיותיו, כלותיו ונכדותיו; אירוע בו מודיעים שהן מוקצות מחמת מיאוס. אם למישהו היה ספק, הרי שהמודעה הזאת צריכה להסיר אותו: ש"ס הייתה ונותרה תנועה חשוכה, והיא שלחה לכס הרב הראשי לישראל אדם שכנראה מייצג היטב את הדעות הפסולות הללו שלה.

רק כמה שעות קודם לכן ראיתי תמונה שצולמה בחתונת בתו של מנחם אוסישקין בשנת 1924: הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק מאיר, יושב ליד ביאטריס סמואל, אשתו של הנציב העליון, ומשוחח איתה. בשורה הראשונה יושב גם הראי"ה קוק, ומאחורי שניהם נראות עוד נשים. וזה ממש לא הפריע לאותם גדולי תורה, שעלו בכמה דרגות על הרבנים הראשיים הנוכחיים. ועוד דבר: הם היו בני אדם, ואידך זיל גמור.

הרגע: דבריו של הנשיא אשר גרוניס על עו"ד משה קפלנסקי. המייצג: עורכי דין הפוגעים בלקוחותיהם והגיע הזמן שישאו באחריות על כך.

אני לא זוכר מתי קראתי ביקורת כזו חריפה על עורך דין, כמו זו של גרוניס על קפלנסקי – וגרוניס הוא אדם מתון ונעים הליכות. קפלנסקי הטיל רפש בשופטת, העלה טענות חסרות בסיס, הילך עליה אימים, עשה הכל כדי לפסול אותה ועשה שימוש לרעה במהלכי משפט – את כל זה אמר גרוניס בתוך שני עמודים. הרקע: בקשה מופרכת של קפלנסקי לפסול את שרה דברת מלקבוע את ההוצאות לחובת מרשיו, שהפסידו בתביעה בטענה למפגעים ברמת חובב. אחרי שדחה את הבקשה, חייב גרוניס את המבקשים – קרי: לקוחותיו של קפלנסקי – בהוצאות בסך 50,000 שקל.

זוהי דוגמה מובהקת למקרה בו ראוי שעורך הדין ישא אישית בהוצאות. הרי לקוחותיו של קפלנסקי, רובם בדואים מהנגב, לא ניסחו את הבקשה ולא החליטו להגיש אותה ולא העלו את הנימוקים ולא הגישו את הערעור. אני מסופק אם כולם אפילו ידעו עליה מראש, שלא לומר – קראו אותה ואישרו אותה. כאשר ברור מעל לכל ספק שעורך הדין הוא שהתנהג בצורה כה פסולה, מן הראוי שהוא ישלם את המחיר, פשוטו כמשמעו. ואגב: מן הראוי גם שבמקרים כאלו יפנה בית המשפט את החלטתו ללשכת עורכי הדין, כי התנהגות כזו מהווה כמה וכמה עבירות אתיות ובוודאי שאסור לעבור עליה לסדר היום.

הרגע: צעקות לעבר השופט לירן ליאני. המייצג: יו"ר ההתאחדות לכדורגל מוכיח שהוא היה ונותר אוהד צעקני של קבוצה מאוד מסוימת.

זה התרחש במשחק האחרון של מכבי פתח תקוה, הקבוצה השייכת ומנוהלת ומאומנת בידי משפחת לוזון לדורותיה ולענפיה. "ראש ממשלת הכדורגל", כפי שהוא אוהב לכנות את עצמו בענווה אופיינית, ישב ביציע והתפרץ על השופט. כדאי להזכיר, שהשופטים מקבלים את שכרם מההתאחדות לכדורגל ואמורים ליהנות מהגנת בתי הדין שלה. אדון לוזון, הנאחז בכסאו תוך התעלמות מוחלטת מהציבור ומשרת הספורט ומדוחות ביקורת חמורים, מנסה בכך להלך אימים על ליאני – שלזכותו יש לומר שלא התרגש. על זה לבד לוזון היה צריך לעוף הביתה במהירות של כדור עונשין, אבל אל תדאגו – זה לא קרה בפעמים הקודמות וזה לא יקרה גם עכשיו.