ב-7.11.1943 העבירה אתי סילהלם, ילידת אמסרדם, את יומניה באמצעות ידידה לסופר קלאס סמליק ועלתה על על הרכבת לאושויץ עם הוריה ואחד מאחיה.
ביומניה היא אינה מתריסה. היא מתנסחת מתוך הכרה וקבלת האלוהות - "אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא מבטיחה שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי, אתה לא יכול לעזור לנו(!!!) כן, אלוהים שלי (!!!)"
מיוסרת וכואבת היא פונה אל האלוהים, בו היא מאמינה גם ברגעים הקשים ביותר. היא אינה באה אליו בתביעות. היא רק בוכה איתו, כי אינו יכול להושיע אותה ואת עמה. הדיאלוג שלה עם אלוהיה בעל אופי של מונולוג מסגיר לידי הקורא דמות שמימית, שהילת אור נותנת לה את הכוח לכתוב את המשפטים הבאים: "כן, אלוהים שלי. לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים. אני לא מבקשת ממך הסבר. להפך, אתה רשאי לבקש הסבר מאיתנו".
יש בה הסתכלות מיוחדת על עולמם החומרני של אנשים סביבה, גם שמלכודת התופת עומדת כל רגע לאסוף אותם. את כל זעמה היא מפנה כלפיהם ולא כלפי האלוהים: "אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק וכפות של כסף וזהב, במקום להבטיח את שלומך, אלוהים".
השיחות עם אלוהים מעניקות להולכת למוות במשרפות רוגע. היא מבינה שהרכבות היוצאות הן רכבות לכיוון אחד, שמשם אין דרך חזרה.
העיון בכתביה הביא אותי לכתוב את השורות הבאות:
אֶתִי סִילְהֶלְם
הִחְלִיטָה לָלֶכֶת מִרְצוֹנָהּ
לַמָּקוֹם בּוֹ הִתְחַפֵּר הָאֱלוֹהִים
אוּלַי יַצִּיל נִשְׁמָתוֹ מֵהַשְּׁרֵפָה .
אֶתִי סִילְהֶלְם
הִחְלִיטָה לָלֶכֶת אֶל אֱלוֹהִים
רַצְתָּ לַעֲזוֹר לוֹ
לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּתוֹכָהּ
כִּי יָדְעָה שֶׁהוּא כְּבָר לא יָכוֹל לָנוּ.
אֶתִי סִילְהֶלְם
הָלְכָה אֶל אֱלוֹהִים
שֶלּא יָכוֹל לַעֲזוֹר לָנוּ
וּבְכָךְ נַעֲזוֹר לְעַצְמֵנוּ .
אֶתִי סִילְהֶלְם
הָלְכָה מִרְצוֹנָהּ לְאוֹשְׁוִיץ
עָלְתָה מִרְצוֹנָהּ עַל הַקְּרוֹנוֹת
בַּהֶם עֶרְוַת אֱלוֹהִים
וְשִׁלְדֵּי אָדָם נָעוּ בַּמְּסִלּוֹת
שֶשָּׁאֲלוּ מַדּוּעַ
צָעֲקוּ לֶחֶם
קָרְעוּ שָׁמַיִם -
"שְׁמַע יִשְׁרָאֵל"
וְלא הָיָה שׁוֹמֵעַ.
