ערב גזר הדין במשפט הולילנד, בואו ניזכר בגורם הבסיסי שהביא לתשלומי השוחד: הליכי תכנון ובנייה מסורבלים עד כדי יאוש. וזה כידוע לא רק בפרויקטים ענקיים, אלא גם במה שבנימין נתניהו מכנה "סגירת מרפסות".

הרבה דיו נשפך ועוד יישפך על הדרכים לתקן את המצב הזה, כאשר מצד אחד צריך לוודא שהבנייה בטוחה, מתאימה לתשתיות ואינה יוצרת מפגש אסתטי, מצד שני צריך למנוע ריכוז יותר מדי כוח בידי מעט מדי אנשים, ומצד שלישי - לאפשר לבנות. ההצעה שלי פשוטה: כל תוכנית בנייה תאושר תוך זמן ספציפי, אלא אם כן רשויות התכנון יפסלו אותה או שיחליטו שיש להוציא אותה להליך התנגדויות. מובן שפרקי הזמן צריכים להיות ביחס ישיר לגודל התוכנית והשפעתה, אבל הקו יהיה זהה. הרעיון קיים היום, אבל בצורה מצומצמת - ומן הראוי להרחיבו מאוד.

העיקרון הזה קיים בדיני המס. דוח שנתי נחשב למאושר אוטומטית אם פקיד השומה לא פתח בהליכים בעניינו תוך זמן מסוים, השגה על שומה נחשבה כמתקבלת אם אין עליה תשובה תוך זמן אחר. זה נעשה במאות אלפי מקרים מדי שנה, דבר יום ביומו, במיליארדי שקלים. אין שום בעיה לעשות את אותו הדבר בתחום הבנייה.

נושא בעייתי שכבר עמדתי עליו מספר פעמים: כאשר מתמנה ועדת איתור לתפקיד ממלכתי בכיר, היא מגישה בדרך כלל מועמד אחד בלבד לאישורו של השר הנוגע בדבר. אפשר גם לומר "אישורו", כי ברור שיינתן אישור - שכן בית המשפט העליון קבע, כי להמלצה של ועדת איתור יש למעשה אופי של החלטה.

זהו מצב בלתי מתקבל על הדעת, המעביר את המינוי מידי הדרג הפוליטי הנושא באחריות עליו לידי הדרג הפקידותי שאינו נושא בכל אחריות עליו. כאשר יש רק מועמד אחד, לשר אין ברירה אלא למנות אותו. וזה למרות שהחוק קובע שהשר הוא הממנה, וזה למרות שהשר הוא שצריך לעבוד עם אותו בכיר, וזה למרות שהשר ישא באחריות אם אותו בכיר ייכשל.

הפתרון פשוט ביותר: לקבוע שכל ועדת איתור תחויב להציע שני מועמדים הולמים ושווים ככל האפשר בכישוריהם ובמעמדם. הסיפא של המשפט כמובן חיונית כדי להבטיח שהמועמד השני לא יהיה מועמד קש, אלא שתהיה לשר בחירה אמיתית. הקביעה הזאת צריכה להיעשות בחקיקה, כדי למנוע מצב בו פקידים ו/או שופטים יעקפו אותה. השליטה צריכה להיות בידי מי שנבחר לכך.

בעיית העומס בבתי המשפט מטופלת כרגע בעיקר במישור הפלילי, לאחר שהנשיא אשר גרוניס הורה לקיים ברציפות את דיני הראיות. במישור האזרחי קיימת הנחייתו החדשה של גרוניס בדבר מניעת דחיות, אשר תיכנס לפועל בעוד כשבועיים. כפי שראינו השבוע, יהיה לא פשוט לממש אותן.

יש לי עוד הצעה, שכל-כולה למישור האזרחי. אם אחד הצדדים או עורן דינו אינו מגיע בזמן לדיון, צריך לוודא שקיבל את ההזמנה - היום זה זמין מיד ב"נט המשפט" - ולחכות לו רבע שעה (כן, כמו באוניברסיטה). אם הוא לא יגיע - יינתן בו במקום פסק דין נגדו, דהיינו מחיקת התביעה אם הוא התובע וקבלתה אם הוא הנתבע, והטלת הוצאות גם לטובת הצד שכנגד וגם לטובת אוצר המדינה. ערעור על פסק דין כזה יהיה ברשות ולא בזכות, והרשות תינתן רק במקרים בהם יוכח, כי כוח עליון הוא שגרם להיעדרות/האיחור. כאשר זה קורה באשמתו של עורך הדין, ההוצאות צריכות להיות מוטלות עליו אישית, ופסק הדין יהווה ראיה לתביעה של הלקוח נגדו בסדר דין מהיר על הנזק שנגרם לו.

מי שהוזמן לבית המשפט, חייב לבוא בזמן. מי שמאחר שבוודאי מי שנעדר, מבזבז לא רק את זמנו של הצד שכנגד, אלא גם ובעיקר את הזמן השיפוטי - שהוא משאב במחסור השייך לציבור כולו. כשם שלא ייתכן שמישהו יגזול מאיתנו את מי הכנרת או את העצים בהרי ירושלים, כך לא ייתכן שמישהו יגזול מאיתנו את זמנו של בית המשפט. ומי שעושה זאת - שישלם, פשוטו כמשמעו.

לפני הרבה שנים קראתי על שבט באפריקה, בו שוקלים את ראש השבט עם כניסתו לתפקידו ועם סיומו, ואם עלה במשקל - מוציאים אותו להורג, כי מן הסתם גנב מן הציבור. העונש קצת חמור מדי, אבל העיקרון בהחלט נראה לי.

המשקל אינו קנה מידה, אבל הצהרת הון - בהחלט כן. זה הכי פשוט: נבחרי ציבור יחויבו לפרסם מדי שנה את הצהרות ההון שלהם. אלו נבחרי ציבור? נניח: ראשי רשויות מקומיות, חברי כנסת ושרים. חלקם מגישים ממילא הצהרות אלו למבקר המדינה, וכל שנותר הוא לפרסם אותן באתר של משרדו. ואם ייטען שזו מעמסה כספית - אין לי בעיה שהמדינה תממן את עריכתן (עד גבול סביר).

זה כמובן לא יקרה, מסיבה ברורה: הדבר מחייב חקיקה, ואני לא רואה כיצד חברי הכנסת כופים את זה על עצמם, גם אם אין להם מה להסתיר. אבל לפחות הייתי מצפה שיימצא מי מהם שיפרסם מרצונו את ההצהרה שלו, ואולי כך תיווצר מגמה עימה יילכו חבריו.

אימרה סינית עתיקה אומרת: "תן לאדם רעב דג - והשבעת אותו היום. למד אותו לדוג - והוא יהיה שבע תמיד". החינוך הוא הדיג. הוא המפתח לשינוי חברתי וכלכלי אמיתי לאורך זמן, וזאת כמובן מבלי לגמד ולא במילימטר את חשיבות הסיוע המיידי לנזקקים לכך.

המדינה צריכה לעודד את המגזר הפרטי להשקיע בחינוך ולתרום לו, ואת זה אפשר להשיג בצורה פשוטה מאוד: העלאת שיעור התרומות המוכרות לצורכי מס כאשר הן מופנות לחינוך. צריך להעלות הן את שיעור התרומה המירבית המוכרת והן את הזיכוי שיינתן בגינה, וכך לעודד חברות ולבעלי הון להפנות את כספם לתחום העיקרי שיכול לצמצם פערים ולהבטיח את היתרון החשוב ביותר שלנו על אויבינו בפרט ובעולם בכלל: הראש היהודי.

כיום הזיכוי הוא בשיעור 35% והתרומה המירבית היא 30% מההכנסה החייבת, עד 9.6 מיליון שקל בשנה. העלאה של שיעורים אלו - ובעיקר של התרומה המירבית - תאפשר לתרום הרבה יותר וליהנות מהטבת מס שתהפוך את התרומה לכדאית. ומהיכן יבוא הכסף? הנה עוד אפשרות פשוטה: העלאה קלה של המס על הרווחים מהגרלות. היום הוא 30%, שיהיה 31%. אני לא חושב שמישהו יפסיק לקנות פיס או למלא לוטו רק בגלל האחוז הנוסף הזה (עובדה שזה לא קרה אחרי שהמס כבר הועלה מ-25%), בפרט אם יוסבר ויובטח שהכסף ישמש לאותה השקעה שכולנו נרוויח ממנה בענק.

נכון לעכשיו, חוק הספרים משתק את תחום ההוצאה לאור. מתוך זהירות, נמנעים המו"לים כמעט לחלוטין מלחתום על חוזים להוצאת ספרי עיון וספרי פרוזה של מי שאינם להיטים מובטחים. קרוב לוודאי שזה ישתנה - בכל זאת, זו הפרנסה שלהם - אך בינתיים החוק הזה משיג את ההפך הגמור ממטרתו: עידוד הכתיבה.

כבר אמרתי שככותב אני בהחלט בעד חוק שיבטיח איזושהי תמורה מינימלית למאמץ, לזמן ולהוצאות; כקורא אני מאוד רוצה להמשיך לקנות ארבעה ב-100; וכמאמין בשוק חופשי, לא נראה לי שזהו המקום בו על המחוקק להתערב, במיוחד כאשר המשמעות היא פגיעה קשה גם בחנויות הספרים שאינן שייכות לרשתות. אז איך מרבעים את המשולש הזה?

הבעיה הבסיסית היא בכך שהמחבר נמצא בתחתית שרשרת המזון. סטימצקי וצומת לוקחות 60% מתמורת המכירה, ולמחבר נותרים בסביבות 10% מהיתרה ללא מע"מ. אם המחיר הקטלוגי הוא 100 שקל, המחבר יקבל במקרה הטוב ביותר 3.4 שקלים על כל ספר (וזה כמובן חייב במס). את זה צריך לשנות, והפתרון הוא פשוט: לקבוע שהמחבר יקבל 10% מהמחיר הקטלוגי. אם יש הנחות - שהחנויות וההוצאות יקטינו את חלקן. זה אולי יצמצם את המבצעים, אבל לא יחסל אותם, וזה ישאיר מרווח תמרון לחנויות הפרטיות, לשבוע הספר ולמכירות ישירות של המו"לים.