קרי מתחיל לאבד את השליטה העצמית ואת שיקול הדעת ולגלות את פרצופו האמיתי. הכרזתו האחרונה בדבר הסכנה כביכול שישראל תהפוך למדינת אפרטהייד, באה בעקבות "אזהרות" קודמות בהן איים על ישראל, כביכול בשם הדאגה לטובתה, בחרמות, נידוי וסנקציות כלכליות. האפקט המצטבר של הדברים איננו מקרי ואיננו חסר משמעות.
אולם בניגוד למה שחושבים כמה "מומחים" בתקשורת ובין פוליטיקאים ישראלים שאינם מאמינים שישראל היא דמוקרטיה ריבונית, וצריכה להתנהל ככזו, גם אם היא קטנה, דבריו של קרי אינם נאמרים מתוך טוב לב והבנת צרכיה האמיתיים של ישראל, אלא מתוך חוסר הבנה וקוצר רוח מסוכן. שוב אני רואה צורך להדגיש שהדברים שאמר בשעתו יעלון על האופן בו מתפקד קרי כמתווך הולכים וצוברים אמינות ומשקל סגולי רציני.
קרי הגיע לאזור כאשר הוא שבוי בשתי תפיסות-יסוד שאין להן אחיזה במציאות. עד כאן זו אפשרות שניתן להבין, אעל-פי שלאור ניסיונות התיווך האמריקנים בעבר, הצפי הנכון הוא אחר לגמרי. קרי הוא נציג ממשל אמריקני, שהגורמים המתווים את מדיניות החוץ שלו, לרבות בענייני המזרח-התיכון שייכים לזרמים ליברליים קיצוניים, שהבנתם את המערכת הבינלאומית מעוררת סימן שאלה גדול.
התנהלותם בקדנציה הראשונה של אובמה, ועם התפרצותו של ה"אביב הערבי", הם הוכחה ניצחת לכך, כשם שמהלכיהם בסוריה ובאירן לאחרונה, הם מסמר נוסף בארון חוסר המציאותיות הפוליטית הבינלאומית של הממשל האמריקני. אצל חוגים אלה אין אבחנה בין מציאות לאידיאולוגיה, ואם הם סבורים שדמוקרטיה היא חזון אחרית הימים בעולם, הם סבורים באותה מידה שהיא בת-ביצוע מהיום למחר, ..."כי זה אינטרס אמריקני...". ובכן הם טועים בשני הדברים.
קרי מייצג את החשיבה הפוליטית שלהם, חשיבה שמעצבת יעדים ולוחות זמנים למימוש, בין היתר במזרח התיכון. וכאשר היעדים ולוחות הזמנים אינם מציאותיים, נקלעים גם קרי וגם שולחיו למצוקות קשות, מאבדים שליטה ובמקום לקדם עניינים, משיגים אותם לאחור. אובמה בנאום קהיר שלו בקדנציה הראשונה פתח במסכת השגיאות, וקרי בנסיונות התיווך שלו בתשעת החודשים האחרונים סותם את הגולל על השגיאה הגדולה האחרונה. כל הדרך בין שתי אלה רצופה שגיאות גדולות יותר או קטנות יותר נוספות.
מלבד אי-הבנה בסיסית של המציאות האזורית ושל יסוד העמדות הישראליות, הביא עימו קרי לסבב השיחות האחרון עוד שלוש שגיאות קולוסליות:
א. הוא סבר שהסכסוך עם ישראל הוא פלשתיני-ישראלי, שעה שלמעשה הוא סכסוך ערבי ישראלי.
ב. הוא סבר שהפלשתינים כפסדה ערבית רוצים להגיע להסכם שלום, ויש להם תמיכה ערבית כוללת לכך, ולא הבין שהם רוצים להשיג את מירב ההישגים האסטרטגיים האפשריים מול ישראל בחסות ובעזרת ארה"ב, אבל אינם מוכנים לפשרה היסטורית עמה.
ג. הוא חשב שרוב הציבור בישראל תומך בעמדות של הזרמים "האדומים-וורודים" שלנו, אלה שמולם ניהלו הדמוקרטים בדרך כלל את מגעיהם עם ישראל, ולא הבין שהתקופה הזו חלפה - לבני ובוז'י הרצוג הם כיום מיעוט פוליטי בישראל! ואת הסיכומים צריך לעשות עם הליכוד בשיתוף המרכז הציוני.
ג'יי-סטריט ודומיו הם פטה-מורגנה יהודית-אמריקנית שמשרתת את הפריץ שלה, אבל אין לה אחיזה של ממש בציבור הישראלי, למרות העובדה שהעיתונות המגויסת האנטי-ציונית בה מציגה בקול רעש רב עמדות אחרות. ג'יי-סטריט איננו גורם השפעה משמעותי בישראל, ואם חבריו רוצים להשיג עמדת השפעה, עליהם לחיות כאן, לשרת כאן בצבא, לשלם כאן מיסים ולהיות אחראים בגופם ובנפשם לכל מה שהם מטיפים לו ומנסים להשפיע עלינו לקבלו.
בהנחה מוטעית נוספת שהוא מגיע למציאות שמתאימה לראיית העולם שלו, התווה וטווה בחסות המטעה של לבני את ציפיותיו מהמו"מ, הן באשר לתכנים והן באשר לתהליכים. אבל במזרח בכלל ובמזרח התיכון בפרט, שיטות זבנג וגמרנו אינן עובדות. לאחר שהפלשתינים מיצו את תשעת החודשים הללו בכדי לקדם את מטרותיהם האסטרטגיות, כאשר קרי באיוולתו בולם את תגובותיה של ישראל, החליטו שמיצו את "התרגיל" ופנו לשבור את הכלים.
מבחינת קרי זהו כשלון צורב, ומבחינת נתניהו זהו עיתוי לא נוח, וההבדל בין שני אלה עצום. נתניהו למד להבליג, ולעיתים הוא מבליג מדי, וכך עשה גם הפעם, אבל קרי שעל חשבונו כשר חוץ רשומים כבר כשלים רבים, ואלה הולכים ומתרבים במהירות - אוקראינה, שתי הקוריאות, סין הפיליפינים, משבר עם העולם הערבי הפרו-מערבי עד לא מכבר והתגברות האלימות בכל מקום ממנו יוצאים האמריקנים, טורקיה, סוריה ואירן בדרך - כל אלה רובצים כבר על מצפונו. עתה עומד להתווסף הכשלון הישראלי-ערבי, וקרי מתחיל לאבד את קור הרוח.
מעורבותו הרגשית כאן הייתה מלכתחילה גדולה מדי, ולנוכח אפשרות של כשלון, היא מתחילה להפוך מאקסטזה להגיע להישג, שאז כל גורם מפריע "חוטף" את המנה המגיעה לו, לניסיון ליחס אשמה למי שהציפיות ממנו היו גדולות יותר, ועל כן, הוא כביכול זה הכזיב.
ברור לגמרי שארה"ב בכלל וקרי בפרט נכנסו למו"מ מתוך תחושה שגויה שישראל נמצאת בכיסם, כי כך היה בעשרים השנים האחרונות, לפחות. ולכן מרגע שקרי מתחיל לכתוב את "ספר ההיסטוריה" שלו במקום לעסוק במו"מ כמתווך הוגן, הוא נעשה בלתי-רלוונטי כמתווך, לא אמין כדובר, ומסוכן כאדן פגוע שיש לו כוח להזיק.
ישראל אינה צריכה לוותר על עקרונותיה והאינטרסים שלה, ואינה צריכה לקבל סיסמאות סרק של כבל או לבני ואחרים כאילו הם אמת מדאורייתא, אבל בהחלט צריכה להזהר מקרי.
בשתי ההכרזות האחרונות של קרי, בהן פתחתי את הדברים לעיל, הפך עצמו קרי לאישיות שאינה מתאימה להיות מתווך בין ישראל לערבים. הוא עוד הגדיל לעשות וציין על-פי חלק מהמקורות ששינוי השלטון בישראל או ברשות (ה"איזון" הלא קדוש של קרי), עשויים לפתוח פתח לחידוש אפקטיבי של המו"מ. הוא טועה שוב ובגדול. ברור שהוא היה מצפה לשינויים בליכוד, בראש וראשונה להחלפת נתניהו, אבל זו עוד אשליה שתתבדה. היא תתבדה לא מפני שנתניהו מצטיין, אלא מפני: א. שקרי אמר מה שאמר; ב. שנתניהו כמות שהוא, טוב כמה וכמה מונים מכל חלופה זמינה אחרת כיום.
המו"מ האחרון, חוזר האיזון של קרי כמתווך והטעויות האחרונות שעשה, פגמו קשות באמון בו גם בקרב הציבור הישראלי. הימין המתון בישראל והמרכז הימני הם גושי הבוחרים שבסופו של דבר יכריעו את הכף גם לגבי
ממשלה שתקום כאן אם נלך לבחירות חדשות וגם לגבי תוצאות משאל העם שאותו מחייב כיום החוק הישראלי. שני הגושים הללו מוכנים לפשרה הוגנת, לא לפשרה היסטרית של לבני והרצוג, ולא לאין פשרה של הימין הקיצוני יותר. פשרה הוגנת חייבת להבטיח את הדברים הבאים: הכרה במדינת לאום יהודית ע"י העולם הערבי, ירושלים בירת ישראל ובלתי מחולקת, גבולות ביטחון המבוססים על גושי ההתישבות הגדולים, הסדרי ביטחון לרבות שליטה בבקעת הירדן, סיום הסכסוך והתביעות ההדדיות, והסדר שלום אמיתי ומלא. אם קרי רוצה להתקדם הוא צריך לספק את אלה.
יתר-על-כן, אם ילכו הערבים למהלכים חד-צדדיים, אותם חוגים בישראל שמוכנים כיום עדיין לפשרה, עשויים לאבד כליל את האמון ברצונם הטוב ולתמוך במהלכים חד-צדדים מרחיקי לכת מצד ישראל, שיכללו: ביטול הסכמי אוסלו, סיפוח שטחים, והאצת הבנייה באיו"ש לצד מהלכים נוספים.
מהלכים וסנקציות נגד ישראל בהם מאיים קרי יסתמו את הגולל על כל אפשרות למו"מ אפקטיבי בעתיד הנראה לעין ויותירו כברירה יחידה פתרון חד-צדדי.
גם במקרה כזה הדיבורים על מדינת אפרטהייד הם חסרי שחר, משום שישראל תמשיך להחזיק בשטחי אויב כאמצעי של הגנה עצמית, ובאויבים לא חלה החובה לנהוג כבאזרחים נאמנים למדינה. הואיל ובירדן יושבים כיום יותר פלשתינים מאשר באיו"ש, לא תהיה סיבה שלא לראות בה מבחינה רציונלית את המדינה הפלשתינית האמיתית, שסיכויי הקיום שלה טובים בהרבה משל מדינת ננס באיו"ש. סנקציות כלכליות יפגעו שאוטומטית לא רק בישראל. ישראל תוכל יבש את עזה, ובכל מקרה, בהעדר הסכם לא תאפשר קשר ישיר יבשתי או אחר בין איו"ש ו/או ירדן לרצועת עזה.
קרי גרם כבר מספיק נזק לסיכוי להגיע להסדר ישראלי-ערבי, וככל שיגלה פחות התלהבות שלילית להתקדם בדרך הקלה שהיא דרך ללא מוצא, לנכר את ישראל ולאיים על האינטרסים החיוניים שלה, כך ימנע מנזק חמור ובלתי-הפיך נוסף.
ההצעה הטובה ביותר לארה"ב כיום היא, ליטול פסק זמן ולהרגע. למנוע מהלכים חד-צדדיים מצד הערבים משום שזו האג'נדה שלהם כבר זמן רב, לבחון את המשגים שנעשו עד כה ולהקשיב לשם שינוי לדעת רוב הציבור הישראלי ולא לדעת המיעוט הצעקני. על בסיס זה לעצב גישה מעודכנת ומתואמת עם הממשלה הנבחרת של ישראל, שעימה אולי ניתן יהיה לחדש את המו"מ ולהגיע לתוצאות.
הערבים חותרים בתוכנית השלבים שלהם להקטין את מרכיבי הביטחון שבנתה לעצמה ישראל ולהגדיל את האסימטריה בינם לבינה עד כדי תלות מוחלטת של ישראל ברצונם הטוב. ארה"ב חייבת לזכור שהמפתח האמיתי לנוסחה ראלית לפתרון, נמצא בהסדר שבו נעשה ממשי לצמצם את האיום הטמון באסימטריה הטבעית והקבועה בין ישראל לערבים. ניסיון כזה צריך להבטיח לישראל ביטחון קיומי יציב, שאינו תלוי ברצונם הטוב של זרים - זו המשמעות האמיתית של גבולות ביטחון והסדרי ביטחון, ועם כל הכבוד לעקרונות ההומניים ובכללם לדמוקרטיה, צורך הקיום קודם להם, ויגבר עליהם תמיד. די אם יזכור קרי על כמה נושאי טאבו ויתרה ארה"ב במאמציה למנוע חזרה של הטרור העולמי על אירוע "התאומים", 11.9.2001.
