מה עניין שבת לשמיטה?
פרשת בהר עתירה במצוות חברתיות, שבמרכזן מצוות שמיטה, גאולת קרקעות ושחרור עבדים בשנת היובל, כמו גם איסור הונאה, תמיכה בעניים ואיסור הלוואה בריבית (מבחינה זאת יש דמיון בינה לפרשת משפטים). אך בראש ובראשונה ראוי להתמקד בקושיה המתעוררת כבר בתחילת הפרשה.
מה עניין שמיטה להר סיני? שואל רש"י בפתח פרשת בהר על הסמיכות ביניהם. התשובה על-פי התפיסה האקולוגית הרוחנית, שעמדתי עליה בספר ויקרא, היא, דומני, שבת. רעיון השבת, החוזר כלייטמוטיב בפרשת השמיטה וגאולת הקרקעות, הוא המכנה המשותף בין שתי הפרשיות.
העם היהודי העניק לעולם את יום המנוחה השבועי בזכות השבת. הגוף והנפש זקוקים למנוחה ולריענון שבועי, כדי לצבור כוחות ואנרגיה ולמלא את המצברים לפעולה מחדש. התורה שידרגה את המנוחה היהודית בשבת לרמת בריאה מיוחדת "וינפש". הנפש הייחודית שנבראה בשבת נראה לי היא הנשמה היתרה (ואולי משום כך נֶאמר שהקב"ה כילה מלאכתו ביום השביעי). הרגשת העונג הרוחני שהשבת מקנה לשומריה היא כה גדולה, עד כי חז"ל הכתירו אותה כמובילה את נבחרת המצוות ושקולה כנגדן. התחושה העילאית, המלווה את עונג השבת, שהיא מעין עולם הבא, טומנת בחובה ברכה לכל ימות השבוע. השבת תורמת באופן מובהק, כפי שהוכח, ליעילות העבודה, לנצילותה המרבית ולאיכותה הגבוהה. ויש לה גם בונוס. היא משאירה טעם של עוד, ורצון להתחבר לפנימיות הנשמה ולקיים מצוות נוספות ככלי לשלווה רוחנית ולמדיטציה יהודית.
גם האדמה זקוקה למנוחה שבועית. "למען ינוח שורך וחמורך" בשבת מכל עבודה חקלאית. אך בכך לא די. היא זקוקה גם למנוחה מחזורית ארוכת טווח בכל שבע שנים. זהו הרעיון האקולוגי המונח ביסוד שנת השמיטה. בדומה לשבת, בצד תפיסה אנטי רכושנית, מקנה השמיטה הכרה בבורא עולם ואמונה בו. התורה שמה דגש על צדק חברתי ועל שוויון סוציאלי, המונח גם ביסוד מצוות השמיטה ומצוות השבת. ואומנם, למרות שהן בעיקרן מצוות שבין אדם למקום, לא נפקד מהן גם המימד החברתי. מצוות השמיטה, המחייבת הפקרת הקרקעות החקלאיים בשנה השביעית, לשֵם הפקעת הרכושנות מהם והכרה בבורא העולם, מטַפחת גם את ערך השוויון בין העניים לבעלי האדמות, המפקירים את תוצרתם לנזקקים.
הוא הדין למצוות השבת. בעשרת הדיברות התורה מתמקדת בשמירת השבת ובקידושה מתוך אמונה - הכרה בבורא, ששבת מבריאת העולם, וזֵכֶר ליציאת מצריים. אך מטרת השבת היא, בדומה לשמיטה, גם שוויון חברתי: "וביום השביעי תשבּות, למען ינוח שורך וחמורך ויִנָּפֵשׁ בן אמתך והגֵר". שוויון לכול, אפילו לחיות, השור והחמור, שלא להעבידם בשבת, וכמובן לגֵר ולשפחה. העני שווה לעשיר במנוחת השבת. כמו השבת מבטאת השבת את השוויון הסוציאלי, כשהעני והעשיר כאחד שובתים מכל עבודה חקלאית, והעניים נהנים מפירותיה חינם. בניגוד למרוץ החיים של החברה הקפיטליסטית התחרותית השמיטה, כמו השבת, מאפשרת פסק זמן ורגיעה מנטלית. הכוחות המחודשים, שצברו
האדם והאדמה, מאפשרים את יעילות העבודה ונצילותה המקסימלית למשך שש השנים הבאות. מכאן מבחן האמונה, המותר באופן ייחודי רק בנושאים פיננסיים, כמו צדקה ומעשר, חל גם במצוות השמיטה. "וציוויתי את ברכתי", אומר ה'. הפוליסה האלוקית מובטחת לפריון העבודה החקלאית.
ואכן, מסופר על קיבוץ קוממיות החרדי, שלמרות המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ עם קום המדינה שמר שמיטה. בשנה הבאה בצורת קשה פקדה את ישראל, ורק אדמת קוממיות הניבה פירות. היבול החקלאי המרשים של הקיבוץ החרדי, על-רקע הבצורת, עלה לכותרות של העיתונות החילונית, תרומת השמיטה ליבול כיכבה בכל העיתונים, שלא יכלו להתעלם מן התופעה החריגה.
ממחרת השבת ומה המשותף בין השמיטה לספירת העומר? ניחשתם נכון, גם כן השבת. "וספרתם לכם ממחרת השבת". מתחילים לספור ממחרת חג הפסח (המכונה שבת, משום שגם ביום טוב מצוּוים על שביתה ממלאכה, ואולי גם משום השביתה מקצירת התבואה החדשה, המותרת למחרת החג), "שבע שבתות תמימות תהיינה ...עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (פרשת אמור). אין ספק אזכור השבת אינו רק כרונולוגי אלא בעיקר רעיוני.
הספירה לאחור מתחילה בליל חול המועד הראשון של פסח, עם יציאת ישראל ממ"ט שערי טומאה של מצריים. במשך שבעה שבועות צפויה להם עבודה רוחנית יסודית, שיטתית והדרגתית של תהליך היטהרות לקראת מתן תורה במעמד הר סיני. התעלות דתית זו דומה בדרגתה וברמתה הנפשית לשבת. תהליך ההיטהרות נמשך ארבעים ותשעה יום כנגד ארבעים ותשעה שערי הטומאה במצרים. ביום החמישים נכנסים טהורים לקבלת התורה בחג. לא פלא שימי הספירה זוכים לקדושה מיוחדת ולמשמעות קבלית לאור עשר ספירות עליונות בזוהר.
הספירה לאחור
הספירה מלמדת פרק יסודי בתיקון המידות ובעבודת ה'. ההתקדמות כאמור היא יסודית והדרגתית, צעד אחר צעד, יום אחר יום. "תפסת מרובה - לא תפסת". בניגוד לטבלת ייאוש, הספירה היא לאחור. עבודת המידות מלמדת על ראייה אופטימית, לראות את חצי הכוס המלאה, כמה התקדמנו, ולא את כברת הדרך העומדת לפנינו.
המאורעות הדרמטיים בימי הספירה משקפים את התפיסה האקולוגית הרוחנית. מות תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, היה עונש טבעי. ברמתם הרוחנית הגבוהה הם לא היו מסוגלים לשאת מצב קיומי זה. אולי משום כך הקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. צדיקותם אינה מאפשרת מצב של חטא. הם בעלי סף רגישות גבוה לחטא. הסייסמוגרף הנפשי שלהם הרגיש לכל מעשה בלתי תקין גורם לרעידת אדמה קיומית. הצדיקים, אומרים חז"ל, רואים את החטא כהר גבוה, ולכן הם פחות מסוגלים לשאת אותו. הרשעים, לעומת זאת רואים את החטא בגודל חוט השערה בלבד, ומכאן זלזולם הציני הרב בחטאים ו'שרידותם' בהם, בניגוד לצדיקים. ייתכן כי מסיבה זו רשעים טוב להם בעולם הזה לעומת ייסורי הצדיקים. התשובה לסוגיה התיאולוגית הידועה הזאת נעוצה בתפיסה ההוליסטית.
רעידת האדמה הקיומית של הצדיק עקב מצב רוחני עלולה להתפשט מהמעגל האישי למעגל האוניברסלי. רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו, שיצאו מהמערה לאחר תריסר שנים של לימוד סודות הזוהר, לא הבינו את העיסוק החומרני בעולם, כיצד "אדם חורש וזורע, ותורה מה תהא עליה". אומר המדרש, "יצאה אש מעיניהם והייתה מכלה כל מקום שנתנו עיניהם בו. שמעו בת קול משמים מכריזה: כלום להחריב עולמי יצאתם ?! שובו למערתכם!" רק כעבור שנה התעשת רבי שמעון, כשראה בערב שבת איש זקן נושא שני הדסים. שאל אותו רבי שמעון:לְמה אלה? השיב הזקן: אחד כנגד שָמוֹר, ואחד כנגד זָכוֹר (את השבת). רק בשביל קיום השבת הבין הצדיק כי כדאי הוא קיום העולם. (והרי גם הדס ריחני, לכבוד שבת, עובר תהליך גידול פיסי, ויש זיקה סימביוטית ביניהם).
רבי שמעון היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא, אופטימיסט ללא תקנה, שדגל בתפיסה כי הכל לטובה. רק כשאימץ את התפיסה האופטימית של רבו הדגול, היה מסוגל רבי שמעון לחיות בעולם מחוץ למערה. הוא הבין כי אין העולם מתקיים אלא בלימוד זכות על היהודים.
העני לא לבד
ולקינוח, אי-אפשר להתעלם ממילה 'עימָך', החוזרת כמוטיב מַנחה במצוות הצדקה. "וכי ימוך אחיך עימך" "וחי אחיך עימך" ועוד. היא מלמדת, שכדי לתת צדקה צריך לחוש את העני ולהיות עימו נפשית. התמיכה הרגשית בעני, וההזדהות עימו, חשובות לא פחות מהתמיכה הכספית.
מסופר על רב, שבא להתרים עשיר עבור עניים בעיירה במזרח אירופה, ועמד בעקשנות בחוץ בקור החורפי העז. "מדוע אינך נכנס הביתה?" - תמה בעל הבית העשיר. "רק כך", השיב הרב, "אוכל לחוש את סבלם של העניים ולהמחיש את מצבם העגום לפני עשירים כמוך, כדי שתפתחו לרווחה את ליבכם ואת כיסכם".
שבת שלום!
