|   15:07:40
דלג
  רפי לאופרט  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

פרופ' צ'לו רוזנברג כמליץ יושר של קרי

(תגובה למאמרים של פרופ' צ'לו רוזנברג: א. "קרי צודק, האפרטהייד בישראל קרוב מתמיד",nrg, 1.5.14; ב. "צריך להחליט: הקמת מדינה פלשתינית או סיפוח", nrg, 7.5.14)
13/05/2014  |   רפי לאופרט   |   מאמרים   |   תגובות
קארי צודק? [צילום: AP]

פרופ' צ'לו רוזנברג כמליץ יושר של קרי
(תגובה למאמרים של פרופ' צ'לו רוזנברג: א. "קרי צודק, האפרטהייד בישראל קרוב מתמיד",nrg, 1.5.14; ב. "צריך להחליט: הקמת מדינה פלשתינית או סיפוח", nrg, 7.5.14)


אני עוקב כבר זמן לא מועט אחר כתבותיו, מאמריו ותגובותיו של פרופ' רוזנברג בענייני השעה והביטחון הלאומי, שמוצג בפרסומים כהיסטוריון שמתמחה בביטחון לאומי. לאחרונה אף ראיתי ששודרג מעמדו האקדמי לפרופ'; ברכתי על הקידום. ובכל זאת, אני מתקשה לראות מומחיות בדברים שהוא כותב בנושא הביטחון הלאומי בדרך כלל, ובכללם במאמרו מ-.5.14 האחרון, שלו בעיקר מתיחסת התגובה דלהלן.

פרופ' רוזנברג עוסק בהתנהלותו של קרי מול ישראל בסיום התהליך האחרון של המו"מ ומבקש לשכנע את הציבור הישראלי ש"קרי צדק (בביקורתו)...", כאשר ביקר את הממשלה, ראש הממשלה, הציבור הישראלי וקוצר הראות של ישראל, על שאין אנו נכנעים ללא תנאי לגחמות של מחמוד עבאס, למניפולציות של קרי וצוותו ולצורך בהישג מדיני מצד ממשל אובמה, גם על חשבונן הביטחון הלאומי של ישראל. על הדברים ההזויים של הללו חוזרת מפעם לפעם גם לבני, ולעיתים קשה אפילו להבחין מי מזין כאן בהבלים את מי - לבני את קרי, או להפך. רוזנברג מצטייר בעיני במאמרו כ"חסיד שוטה" של הגישה שמייצגים קרי-לבני. הניתוח במאמרו לוקה בהיבטים רבים ומגוונים, ומשום שחלק משמעותי הוא גם מהותי וגם עקרוני, ראיתי לנכון להגיב בפרוט מסוים.

תגובה ברמת פרוט כזו אינה אפשרית בתקשורת הרגילה שלנו, משום שזו ברובה כבר מזמן אינה במה לדיון רציני וענייני. או שהיא מייצגת השקפה והכוונה של בעלי עניין השולטים בה ועליה, או שהיא קורבן של גחמות הדרג המבצע - עיתונאים, עורכים ופרשנים מגויסים מסוגים שונים. לא נותרה לי דרך אלא לומר דברים אלה כאן בקצרה ולהפנות קוראים שמעוניינים לרדת קצת יותר לעומקם של הטיעונים וההנמקות, לבלוג שלי ב-News1, שבו אני מוצא חופש ביטוי נדיר למדי במקומותינו.

להלן התייחסויות:

1. אני מתפלא על הנאיביות שהוא מגלה בתגובתו לדברים בוטים שקיבל במענה למאמרו (ב. לעיל) כותרת המאמר, המביעה תמיכה בלתי מסויגת בהאשמותיו המוזרות של קרי כלפי ישראל, והניסיון הנואל והבלתי הוגן של הממשל להטיל אשמה להתנהלות הרשות הפלשתינית וראשה, מחמוד עבאס, על ישראל רק "הזמינה" התייחסויות מן הסוג שעליו הוא מדווח. או שהפרופ' רוזנברג אינו מודע לדעת חוגים רחבים בציבור הישראלי לגבי התנהלות ארה"ב בכלל וקרי בפרט במהלך המו"מ, או שהוא מתעלם המתכוון מהתנהלות זו, וכך קונה לעצמו מבקרים רבים, ובהם מבקרים חריפים. למען התקינות הפוליטית עלי לציין שגם אני רואה בכותרת זו שגיאה קשה; האמנם קרי צודק?! האם כך חושב המומחה רוזנברג?

לתומי אני סבור שקרי דווקא התכוון לתקוף את ראש הממשלה נתניהו וממשלתו, ולהכין בכך לעצמו ולממשל אובמה את האליבי לכשלון בניהול המו"מ - כשלון קשה במסכת כשלונות בלתי נגמרת של הממשל בזירת המזרח התיכון ולא רק בה. מטרה נוספת של קרי היא להחליש את ממשלת נתניהו ולהפעיל עליו לחץ פנימי וחיצוני לקראת אפשרות שמחמוד עבאס ישנה את דעתו, או שהסכם הפיוס עם חמאס יכשל, ותזדמן לקרי שעת כושר חדשה לנסות ולתקן את הכשלון הנוכחי - כמובן, ע"ח ישראל. ועוד מטרה לקרי במהלכיו: לרמוז ל"ידידים" נוספים מסוגו לפעול נגד ישראל כחלק מקשר בינלאומי שהוא רוקח בעיקר עם אירופה, ולא רק עימה, מזה זמן רב. מהלכיו האחרונים של קרי, כמו גם התבטאויותיו והתבטאויות עוזריו אינם מקריים ואינם אקראיים. הם חלק מתוכנית רחבה יותר, שאת פשרה אנו מבינים טוב יותר לאחר ה"הדלפות" האחרונות מצוות היועצים לענייני חוץ של הממשל (במיוחד אינדיק) לעיתונאי נחום ברנע מידיעות. מטרת ידידנו היא ל"האכיל" את ישראל בכוח או בעוד יותר כוח בתוכניות הזויות שמשרתות את יוזמי ומנהלי התיווך ואולי גם את הפלשתינים, אבל בוודאי לא את האינטרסים החיוניים של ישראל. אבל כל בר-בי-רב יודע שאינטרסים חיוניים מגדירה כל מדינה ריבונית לעצמה והיא אינה זקוקה בכך ליועצים חיצוניים. אפילו רק חלק מההערכות הללו נכון, קרי לא רק שלא צדק; הוא מתגלה כמתווך כושל, שגם יושרו האישי מפוקפק. ואם להגנתו של ידיד כזה יוצא הפרופ' רוזנברג, יש לי ספקות חמורים לגבי כושרו לקרוא נכון את תמונת המציאות ולהבין את תגובותיו של רוב בציבור הישראלי.

רוזנברג מנסה לרבע את המעגל. מצד אחד הוא מסביר ש"נכון שיש לישראל אפשרות לגרש את הערבים מן השטחים, אולי את רובם, אלא שאז הבעיות תתעצמנה, והוא מביא כאסמכתא להנחה זו דוח של INSS משנת 1989, שקובע: "יישומה של חלופה זו יביא את הקץ של השלמת הערבים עם קיומה של ישראל: הוא יניע מגמה של הסלמה לקראת מלחמה". דא עקא, שחלקים משמעותיים של אותו דוח לא התקיימו ואינם מתקיימים גם כיום, וההשערה הנ"ל שלו, מתקיימת דה-פקטו גם כיום, ללא קשר לשאלה מה עושים או יעשו היהודים. הערבים מסרבים להכיר בזכותה של ישראל לאותה ריבונות והכרה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום, שהם תובעים להקנות למדינה פלשתינית אם תקום ולכשתקום. אז מה באמת יש לישראל להפסיד במציאות כזו? והאם יש הגיון ליטול על עצמנו סיכונים מרובים תמורת שום דבר, ולהבהיל עצמנו במה שאין לו רגליים?! ותיקים בארץ ומי שהתעמקו בסוגיות הסכסוך, בוודאי זוכרים שהשערות והצהרות ממן זה היו כאן תמיד אולם בסופו של דבר, המציאות, במיוחד זו שהכתיבה ישראל לפעמים בלית ברירה ולפעמים מתוך ניצול של תהליכים שלא היא יזמה, הייתה חשובה הרבה יותר.

ועוד כותב רוזנברג: "...שמעתי שבנט הציע אוטונומיה לפלשתינים. הבעיה היא שהם לא כל-כך רוצים אותה, בלשון המעטה. ומה נעשה כדי שכן יקבלוה? נכפה אותה עליהם. גם זאת חזה ליבוביץ' באותו המאמר (מאמר ממרץ-אפריל 1968): "...המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים, תהיה בהכרח מדינת ש.ב. עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל...". יפה שליבוביץ' כתב דברים אלה, אבל הוא לא כתב מה הוא מציע לעשות כתחליף, וכיצד הוא יודע לשכנע את הערבים לעשות שלום עם ישראל. הצבעה על חולשות שיטה מסוימת מבלי להביא במקומה שיטה חלופית מעשית, היא אולי

פתרון "אקדמי", אבל לא פתרון מדיני-מעשי. במדיניות, וזאת יודע רוזנברג היטב, הבחירה היא בדרך כלל בין רע לגרוע ולא בין טוב לטוב-מאוד. ולכן, גם אם המספרים אינם מדויקים, הניסיון מקיף כיום עוד למעלה מ-45 שנים של סכסוך מתמשך בנסיבות שונות, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לא להסיק מכך מסקנות אופרטיביות, שכאמור הן לרוב בחירה בין רע לגרוע.

החולשה העקרית של דברי רוזנברג היא בעצם השאלה שלו - ואם הם לא ירצו...? ואם הם לא ירצו אף אחת מההצעות שלו ולא ישתפו עימן פעולה ויעמדו רק על הגחמות הקבועות שלהם, מה שהם עושים כבר מאה שנים - מה יעשה רוזנברג? יכפה עליהם? יגרש אותם? יוותר? יתחנן על נפשו? זהו טיעון אבסורדי. ישראל במאבק והיא נתונה במאבק מיום הקמתה בגלל הסרבנות הערבית. ומה שעשתה בעבר תעשה גם עכשיו. לא ביום אחד, לא בבת אחת, לא בלחץ של זמן ואפילו לא תמיד בדיוק באותה שיטה - בהדרגה ובשלבים ובמחשבה תחילה. הדרישה הערבית ל"גבולות 67", אינה נובעת מכורח ביטחוני או אחר שלהם - ישראל אינה מאיימת על קיומם, מצדק היסטורי או אחר או מזיקה לאומית או אחרת אמיתית. היא נובעת מהערכה שזהו תוואי גבול מדיני שניתן לסחוט מישראל ויתור לגביו, ואחר-כך להמשיך הלאה ב"תוכנית הגדולה". את ההערכה הזו חובה עלינו לשנות גם אצלם וגם אצל ידידים כקרי, אם אנו מתכוונים באמת להגיע להשלמה.

האפשרות שישראל תאלץ לעמוד שוב במערכה צבאית קיימת, ותהייה קיימת גם אם יהיה הסכם "שלום". הסבירות למלחמה תגדל אם הסכם השלום יושתת על כרעי-תרנגולת, וככל שיהיה מפוקפק יותר ועתיר חיכוכים ומתחים פנימיים נוסח אוסלו, כך תגדל ההסתברות להתמוטטותו ולהקלעות חוזרת לעימות צבאי גדול או לעימותים מתמשכים. הערכתי זו נגזרת בין היתר מכך שהערבים עדיין אינם מוכנים לפשרה ההיסטורית שעיקרה: קבלתה של מדינת לאום יהודית במרחב. למען האמת, לא ברור כלל מתי יהיו מוכנים לכך, וגם זה אינו צריך לרפות את ידינו.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל בנסיבות אלה צריכה להתבסס על גבולות ביטחון (כפי ששורטטו ע"י נתניהו בנאום בר-אילן 2009), גבולות הנשלטים ע"י ישראל, ובמידת הצורך משלבים אזורים מפורזים נוסח סיני - בכל מקרה חייבת הגישה להתבסס על ביטחון ושלום ולא להפך. מרחב הפרוז צריך להיות פונקציה של הרכב, אופי ועוצמת האיום, של תנאי השטח, של עוצמתה של ישראל ושל המציאות הגיאופוליטית האזורית והכללית בסדר עדיפויות זה.

2. על דברי הבלע איני רואה צורך להתעכב ולהכביר מילים. לצערי, יש מגיבים שאינם מסוגלים להתייחס לגופם של דברים כתובים שמתפרסמים בתקשורת, במיוחד כאלה שאינם לרוחם, ובמקום לדון בתכנים הם דנים בגופם של הכותבים; אין חלקי עימהם. כאן אני מקבל את תלונתו של רוזנברג. אבל פרופ' רוזנברג לוקה בחסרון אחר: הוא אינו מצליח לחשוב מחוץ "לקופסא האמריקנית", בבחינת אמריקה אמרה - מי לא ירא? לדידו אם מקור האמירה הוא אמריקה, חזקה עלינו שאמירה זו נכונה. כמעט הייתי אומר שזו תופעה המזכירה את "סימפטום האישה המוכה" - ככל שהבעל המכה מתאכזר אליה יותר, היא מתקפלת יותר ומצדיקה את העוול הנגרם לה. אין חלקי גם עם גישה זו. אמריקה אינה כליל השלימות וכאשר היא נוהגת בבת-ברית מוצהרת כבסרח עודף, אין סיבה שלא לומר לה זאת.
ומאידך-גיסא, פרופ' רוזנברג צריך להבין שכאשר הוא עוסק בנושא הכי רגיש בפוליטיקה הישראלית העכשווית, כדאי שיחשוב היטב בטרם יכתוב משפט "פדרלי" בנוסח המתחיל במילים "קרי צודק... וכו' ", אחרי הפארסה שראינו כאן בתשעת החודשים האחרונים, ולאחר-מכן יעשה מאמץ סזיפי נואש לנטרל את הנזק הראשוני של דבריו, שכבר התקבע בתודעתם של רבים. אם יש נושא בישראל שאינו אקדמי אף על-פי שהוא מתחפש לאקדמי - זהו הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני - אין פוליטי ממנו.

3. ברמת סיסמאות יש אכן מספר סופי של פתרונות לבעיות הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני. המקרה הקיצוני ביותר - ויתור על הציונות, המתבטא במדינה דו-לאומית כזו או אחרת - הוא אולי פתרון "אקדמי" אבל לא פתרון ראלי. לכל שאר הפתרונות שמציג רוזנברג, יש הרבה יותר מוריאצית מימוש אחת. לא כול הוריאציות בעלות אותה התכנות, סבירות או קושי ביצועי. אבל היכן נקבע שפתרון כזה או אחר חייב להתבצע במלואו בזמן "אמיתי" או בזמן קצוב שרירותית, ללא קשר לאופי הפתרון שאנו מבקשים ליישם? אינני רואה שום סיבה שפתרונות מורכבים לא יישומו, אם נחוץ, בתוך שנות דור. איננו הולכים לשום מקום. כאשר יש הסכמה על אופי הפתרון ומפת הדרכים לביצועו, משך הזמן הנומינלי אינו החשוב ביותר. אני מודע לכך שיש גם דעות הפוכות, ואחת מהן יושמה בהסכם אוסלו. משאירים חורים בהסכם בכדי לעקוף בעיות, משחקים ב"נדמה לי" שיש הסכם כאשר מנסים ללבנם בתהליך היישום ובסופו של דבר הכל קורס, התסכול גובר, העויינות מתגברת... אבל ל"ארכיטקטים" יש ביד "פרס נובל".

4. פתרון משותף עם ירדן היה כבר על סדר היום מספר פעמים בעבר, והעובדה שכרגע הוא אינו שם, או שכרגע לא נראה שהירדנים שותפים נלהבים במיוחד לחזור לאותה נוסחת פתרון, אין פרושה שלא ייתכן אחרת כאשר ישתנו הנסיבות, וכאשר נחזור ונעלה פתרון כזה על סדר היום. תנאי להפיכתו של רעיון שנראה בלתי רלוונטי לרעיון רלוונטי, הוא שלפחות מישהו בין הצדדים הנוגעים יגלה בו עניין ויעלה אותו לתודעה. סדר היום הבינלאומי שבוי כיום ברעיון הבלתי-מוגדר של שתי המדינות. גם קבוצות לא קטנות בישראל רואות אותו "כפתרון היחיד האפשרי". נעילה מחשבתית זו שגויה ואינה קונסטרוקטיבית, ונחוץ לפרוץ את מחסום הקיבעון המחשבתי המקומי והכללי. כאשר בוחנים באוביקטיביות ראלית את ההיסטוריה המזרח-תיכונית והבינלאומית, במיוחד את מכלול השיקולים של ביטחון לאומי, זו נראית דווקא כאופציה הסבירה ביותר והרציונלית ביותר, משום שהיא מקיפה את הבעיה השלימה של הסדרה גיאופוליטית של בעיה אזורית ואינה מטאטאת חלקים מרכזיים שלה מתחת לשטיח הנוחיות הרגעית. ברגע שרעיון "שתי המדינות" יוצב במקום הראוי לו על-פי ניסיון הדור האחרון כרעיון בלתי מציאותי שאינו ניתן ליישום מסיבות רבות, והרעיון יורד מסדר היום המלאכותי של הדיון הסכמטי הנוכחי, נוכל לחזור חזור ולעסוק בפתרונות ראליים.

חבל שפרופ' רוזנברג מצא לנכון להקצות במאמרו דווקא לרעיון הראלי ביותר רק כ-2.73 משפטים בלתי משכנעים.

5. אצל פרופ' רוזנברג פתרון מצטייר כמהלך שאמור להתחיל ולהסתיים "מחר בבוקר", או לכל היותר "מחר בצהריים". בכך הוא שותף לשגעון העכשוויזם נוסח שלום עכשיו, שהוא מן הגורמים החשובים לאי השגת פתרון בדור האחרון. כל מי שאצה לו הדרך, מצוי בנקודת חולשה במו"מ ומזמין את הצד האחר למצות את כושר הסחטנות שלו עד תום. גם אילו אצה לנו הדרך, לא היינו צריכים להציג זאת, אבל אינני סבור שאצה לנו הדרך. פתרון בשלבים הוא דווקא הרעיון הסביר ביותר שניתן להעלות על הדעת מבחינה בט"לית. באסימטריה הישראלית-ערבית, זהירות היא כורח, משום שאסור לישראל לטעות אם אין היא רוצה לשלם על כך מחיר דמים יקר. גם כאשר מתקדמים בשלבים, חייבים לכוון מראש את ליעד סופי, ולהציב מבחני-ביניים לכוונות ורצונות הצד השני. תוך כדי התקדמות חייבים לחזור ולבחון מפעם לפעם אם הנחות העבודה עדיין תקפות ולתקן את הטעון תיקון.

נניח שירדן אינה רוצה כיום להשתתף במהלך אזורי, האם פרוש הדבר הוא שלא תרצה בכך גם בעוד שנה או שנתיים? והאם פרוש הדבר שישראל צריכה להמשיך ולהתייחס לירדן תמיד ובכל תנאי כפי שהתייחסה אליה בעבר, או כפי שהיא מתיחסת אליה כיום? האם מובטח לנו שירדן תראה בעוד שנה-שנתיים כפי שהיא נראית כיום? האם מותר לנו להתעלם מהעובדה שירדן היא מדינה שכ-65% מתושביה הם פלשתינים כאלה או אחרים ולכן זיקתה לכל פתרון מוצע לא תהיה של משקיף פסיבי? ואם כך, מה אומר הדבר לגבי אופי הפתרון אליו עלינו לחתור, שירדן יכולה להפוך בכל רגע לחלק אינטגרלי ממנו מתוך כוונה או מתוך אילוצים? הבעיה האזורית אינה של ישראל וערביי יהודה והשומרון, היא רחבה הרבה יותר.
סוגיה חשובה ומהותית שגם ממנה מתעלם רוזנברג במאמרו, היא שאלת הדדיות ביחסים בינינו לבין הערבים; למשל: האם ייתכן שנקבל מצבים בהם ערבים חיים כאזרחים במדינת-ישראל, אבל יהודים אינם רשאים לחיות כאזרחים או תושבים במדינה או באוטונומיה בתחומי "פלשתינה" לשעבר שנשלטת ע"י ערבים? ואם יש הסדר בסוגיה זו במסגרת של הסדר כולל כיצד הוא מתממש בפועל? האם ראוי בכלל שישראל תסכים לפינוי עשרות אלפי ישראלים משטחי איו"ש בהסדר ישראלי-ערבי, אבל לא תדרוש בתמורה פינוי מקביל של ערבים מירושלים או מאזורי ביטחון שישארו ישראלים? מול הדרישה הכמעט מובנת מאליה לפינוי יהודים כחלק מהסדר, האם ראוי בכלל לותר על דרישה מקבילה לפינוי ערבים? שאלת הדדיות היחסים וכללי המשחק היא שאלה מהותית במערכת היחסים הישראלית -ערבית, וקשורה בהכרה ערבית בזכויות לאומיות של העם היהודי באזור ובהשלמה עימן. התעלמות משאלות אלה ודומות להן עושה פלסתר את הדיון כולו, משום שתפקיד ההסדר אינו לרצות את גחמות הערבים או את חוסר הסבלנות של ארה"ב ואירופה, אלא להבטיח את הביטחון הלאומי של ישראל ולמסד את היחסים עם השכנים.

6. רוזנברג מניח הנחה סמויה שכל פתרון שאינו פתרון "שתי המדינות" אומר בהכרח סטרוקטורה פוליטית שלה רק נוסחת מימוש אחת - זכויות לכל התושבים הערבים בשטחי איו"ש ועזה שהן שוות בכל לאלה של האזרחים הערבים בישראל - האמנם?!
רוב תושבי איו"ש דהיום היו בעלי אזרחות ירדנית, שבוטלה ע"י המלך חוסיין ב-1988. מדוע צריכה ישראל להעניק להם אזרחות ישראלית עכשיו? כמה פלשתינים אותנטיים באמת יושבים כיום באיו"ש, אחרי שהרשות נמנעה מסיבות פוליטיות מעריכת סקרים ומשאלים דמוגרפיים כבר למעלה מ-12 שנים? מדוע צריך להיות דינם של פליטים שהגרו לשטח זה או לעזה שווה לזה של תושבים ותיקים בהם? ומה יהיה דינם של מיליוני פלשתינים (לפי דברי הרשות) שמתגוררים מחוץ לישראל ולשטחי איו"ש ועזה, האם יותר להם לחזור לשטחי ארץ ישראל המערבית ול"הציפם" בפליטים אותנטיים ולא-אותנטיים, ומה יהיה דינם אם ההסדר לא יעלה יפה ויתמוטט לאחר חמש או עשר שנים? האם גם הם יקבלו אזרחות? - איזו אזרחות תהיה זו? ואם לא יקבלו אזרחות או לא יותר להם לשוב לאזורים אלה, האם ישלימו עם פתרון חלקי "לעם הפלשתיני" שרובו אינו נכלל בפתרון זה? דומה שרוזנברג שכח לעסוק בסוגיה שעל סדר היום והוא עוסק בשתי שאלות אחרות: א. כיצד לציית לארה"ב בכל מחיר? ב. מיהו הגורם הפוליטי בישראל התומך עדיין בפתרון שתי המדינות בכל מחיר? ואם כך, הכותרת של דבריו אינה מתאימה לתכן הדיון.

הרעיונות שמעלה רוזנברג מלאים חורים בדומה להסכם אוסלו המקורי. ההסכם המקורי הביא עלינו שפע של צרות, ורעיונותיו של רוזנברג, אם יוגשמו, עוד יכפילו וישלשו אותם.

אבל מה שגרוע לא פחות הוא שמימוש רעיון שתי המדינות בנוסח שלבני ותומכיה מקדמים אותו, כלל אינו שואל את השאלות הקרדינליות באמת, ועשוי לגרום לתהליך בלתי-הפיך כשתוך חמש עד עשר שנים ישבו באיו"ש ועזה עוד ארבעה או חמישה מיליון אנשים המגדירים עצמם, בצדק או שלא בצדק, כפלשתינים, פליטים, צאצאי פליטים וכ"ב. ואז לא יתקיים כאן שום הסדר, לא עם ירדן ולא בלעדיה וזו הסכנה האמיתית שמחולל לנו מי שאצה לו הדרך. סעודיה ומדינות המפרץ ישמחו לממן תרגיל הרס-עצמי כזה של ישראל.

7. אני מכבד מאוד אחדים מהחוקרים של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שליד אוניברסיטת תל אביב, אבל לעיתים רחוקות מסכים עם ההערכות והניתוחים שלהם לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. הם שגו רבות בעבר כחוקרי המכון ובתפקידים שמילאו במערכות ישראליות שונות קודם להצטרפותם אליו, והם ממשיכים לשגות גם כיום. עצם קידוש פתרון שתי המדינות ע"י רבים מהם, כפי שכבר הסברתי, הוא שגיאה קשה, הפתרון החד-צדדי שמציעים רבים מהם, הוא חלקי, לא יציב, לא רואה לטווח ארוך ועל כן שגוי, וכך גם בנושאים אחרים. יש אפילו במדינת ישראל הקטנה כמה וכמה מכוני מחקר נוספים העוסקים בחקר הביטחון הלאומי והם אינם רואים עין בעין את המציאות כמו חוקרי INSS. לא הייתי סומך את שיקולי אך ורק על הדעות הבאות ממקור אחד, שעמדותיו ידועות, מוכרות ועקביות ומתעלמות משינויי המציאות. כך, למשל, אם מסתכלים על ההסכם האחרון בין חמאס לאש"ף דווקא כמהלך אסטרטגי שרב הנסתר בו על הנגלה, ואם מהלך זה נגזר מתוך צפי או ידיעה, שמסר ידידנו קרי למחמוד עבאס על כוונה אמריקנית לנסות ולכופף את ישראל פוליטית לקבלת פתרון שתי המדינות בנוסח אמריקני הזוי כזה או אחר, או אז אפשר שמטרתו של המהלך היא להכין מצב שבו צריכה ישראל להתמודד מול ניסיון דה-פקטו לכפות פתרון לא רק עם בעיות איו"ש אלא גם עם בעיות עזה - או אז כדאי לה לחשוב מהר, להערך מהר ולהזהר ממלכודת חמורה ביותר.

8. ולעוד שתי נקודות שנזכרו במאמר:

א. אינני מוכן לקבל שארגונים נוסח ג'יי-סטריט יורו לנו מהי הדרך הנכונה. אין להם הניסיון, הבנת המציאות והאחריות הציבורית הנדרשת לכך. אם הם רוצים להשתתף בתהליך הדמוקרטי בישראל - שיבואו לחיות כאן; אם לאו - שיעסקו בענייניהם.

ב. אינני רואה בממשל ארה"ב סמכות מוסרית, או אחרת שמכוחה היא רשאית להורות אותנו בינה או מוסר, אם בנוסח קרי או בנוסח אחר. דרישת ישראל לאחריות בלעדית על הביטחון הלאומי שלה, אינה גחמה ואינה ברת-פשרה - זו תמצית הריבונות.

לסיכום:

בוודאי שהמנהיגים הנבחרים הם אלה שצריכים להחליט ולפעול (אגב, חבל שנשיא המדינה אינו מכיר אמת בסיסית זו ואינו מסוגל בפעם ה- 1000 לגבור על יצרו, וחבל שמומחה כרוזנברג אינו מבקר אותו על כך). אבל מנהיגים זקוקים לתמיכה ציבורית, במיוחד בדמוקרטיות, ולכן יש חשיבות לדעות ועמדות של מומחים מתחומים שונים ומאסכולות שונות. כך גם בסוגיית קרי וארה"ב, התנהלותם ומשמעויותיה.

אם ארה"ב היא אכן ידידה, עליה לכבד את העם היושב בציון ואת החלטותיו הדמוקרטיות. בעניין זה דין ישראל כדין ארה"ב של אמריקה. ארה"ב עצמה אינה מצליחה ברוב המקרים להחליט בעצמה ולפעול טוב יותר מישראל בנושאי ביטחון לאומי, למעט במה שקשור להבדלי הגודל בין המדינות ולעוצמה שנובעת מהבדלים אלה.

לדעתי, ולא אפרט כאן סיבות ונימוקים משום שלכך דרוש מאמר ארוך
בפני עצמו, הפתרון הנכון כיום הוא להמתין עד להקמת ממשלת "מומחים" פלשתינית ( סה"כ חמישה שבועות) בהנחה שלא יהיו צעדים פלשתינים חד-צדדיים באיו"ש או בזירה הבינלאומית, ולהמשיך משם - או למו"מ רציני בין הצדדים ללא תנאים מוקדמים, ואני מדגיש: ללא תנאים מוקדמים; או לסיפוח חד-צדדי של גושי ההתישבות שאמורים בכל מקרה להסתפח לישראל, ושל אזורי ביטחון מובהקים על-פי מתווה נתניהו. ובהמשך צעדים נוספים שיהיו פונקציה של המהלכים הערביים.

פתרון אמיתי יושג רק במשותף עם ירדן, בין אם תשלוט בה השושלת ההאשמית ובין אם מישהו אחר. לגיבושו של פתרון כזה דרוש זמן, אבל כל הערכות עתידית ישראלית צריכה להעשות על יסוד ראיה של מציאות מרחבית מושתתת על התפתחות מסוג זה. להליכה בדרך כזו יתרון נוסף, שכן שבה פועל הזמן לרעת הערבים יותר משהוא פועל לרעת ישראל. יצירת תמריץ של לחץ זמן אינה נטולת סיכונים אבל יש בה גם סיכוי ממשי ליצירת התקדמות, מה שאין קיים במצב הנוכחי, שבו סבורים הערבים שהזמן פועל לטובתם באופן בלעדי.
בסופו של התהליך שיתפתח, עניין ל-15 עד 25 שנים, יוכלו ויצטרכו להיות בארץ ישראל המנדטורית לשעבר שתי מדינות לאום בלבד - אחת יהודית ואחת ערבית, כאשר המדינה היהודית נמצאת בעבר הירדן המערבי כולו, והערבית בעבר הירדן המזרחי כולו. עם מכלול הסדרים מדיניים ביטחוניים, כלכליים, ופוליטיים בין שתי המדינות, ובכלל זה גישה למקומות הקדושים. חלוקה זו אינה מאוזנת מבחינה טריטוריאלית (77% מהשטח לערבים, ו- 23% ליהודים), אבל במציאות של שלום עם העולם הערבי והסדרים כלליים אחרים, ניתן לחיות עימו, ויש לו יסודות סבירים גם ברמת הביטחון הלאומי הצבאי.


תאריך:  13/05/2014   |   עודכן:  13/05/2014
רפי לאופרט
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
פרופ' צ'לו רוזנברג כמליץ יושר של קרי
תגובות  [ 18 ] מוצגות   [ 18 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
מזמן אבל מזמן
13/05/14 16:17
2
נגריית העמק
13/05/14 23:32
3
שלמה המגיב
14/05/14 09:30
 
צנחן
14/05/14 16:00
 
שלמה המגיב
14/05/14 19:06
 
צנחן
15/05/14 07:15
 
מספר הערבים ביו"ש
16/05/14 12:30
4
י.ש
14/05/14 17:40
 
סושי
17/05/14 09:47
5
באום
14/05/14 19:29
 
סושי
17/05/14 10:08
6
אדם הגון
14/05/14 20:23
7
בתיה
15/05/14 00:04
8
רפי לאופרט
15/05/14 15:42
9
דרום אמריקאית
16/05/14 20:49
 
דרום אמריקאית
16/05/14 22:39
10
דרום אמריקאית
17/05/14 10:47
 
דרום אמריקאית
17/05/14 14:10
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
כשקראתי לראשונה על כך שדוד יהושע עזריאלי שמלאו לו 93 שנה, הציב בכניסה לקניון עזריאלי סדרה של פסלים בדמות פלמ"חניק, אחות ושאר מי האמורים לייצג המיתוס הציוני כשהוא מציב פסל שלו במרכז וקורא לפניהם מתוך נייר שאוחז הוא בידו, גיחכתי. הבטתי בשבעת פסלים אלה שפוסלו בסגנון הריאליזם שאפיין את המשטר הסובייטי והפשיסטי, כשמתחתם מופיע הכיתוב "המסע הציוני" ושאלתי עצמי למה את המיליונר עזריאלי מסתפק במה שיש לו? למה מנסה אדריכל ויזם קניונים זה להיכנס לתחומים לא לו ולתחום ההגות הציונית, בפרט? האם שואף הוא להיכנס לנעליו של הרצל? תמהתי.
13/05/2014  |  עו"ד חיים שטנגר  |   מאמרים
המון שמחה לאיד בתקשורת ובציבור על הרשעת אולמרט. ניתן להבין שכלי התקשורת מייחלים לדרמות, אמיתיות או דימיוניות. הציבור צופה / מקשיב / קורא, ונהנה. התקשורת מקבלת את חפצה - רייטינג.
13/05/2014  |  מרק בריל  |   מאמרים
שלום רב,
13/05/2014  |  עמית ברק  |   מאמרים
פסק הדין במשפט הולילנד. המלך הוא עירום, מכירים את המשפט הזה? שוב ושוב השופטים מעבירים לאזרחים את המסר הזה וכנראה שהמסר הזה לא נקלט, אבל מה משקף אותו מסר בכדי שיקלט ובכך נוכל לעבור לשלב המודעות וההתפתחות הבא המתקדם יותר? המסר משקף חברה שחיה את התדמיות ומקדשת אותן ומנפצת אותן, וככה עם הלופ עם המחזוריות הזו שלא נגמרת אנחנו עדים שוב ושוב לטקס הפולחן הרגשי, האמוציונלי, בהופעה חיה של השופט שנותן וקורא את פסק הדין בפני הנאשמים וכל העולם, פסק דין שמנפץ פעם אחר פעם את התדמית של הנאשם או הנאשמים בדין.
13/05/2014  |  יוסי קרמר   |   מאמרים
בימים אלה נמסר על הנחיה, המיוחסת לשר הפנים, לצמצם את נציגות הגורמים הירוקים, ובשפה ביורוקרטית יותר: נציגי ארגוני הסביבה בוועדות המקומיות והאזוריות לתכנון ולבנייה.
13/05/2014  |  מרדכי ליפמן  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
החופשי חודשי ב-42 שקל ש"מוכרת" שרת התחבורה לתושבי אילת ייטיב רק עם מי שיסכים להיות "כלוא" בתוך העיר    בפועל, אילתי שירצה להגיע לעיר אחרת בארץ יידרש לשלם 305 ש"ח - יותר מפי 2.7 מאשר...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il