כמו בכל מאורע היסטורי בסדר גודל כזה, ראוי לבחון קודם את שורשי העימות הנוכחי. אפשר לחזור עוד תקופת לאימפריה הרוסית שבה כבשה רוסיה הגדולה את שטחה של הנסיכות האוקראינית הקטנה אבל במקרה הזה הנסיבות הן ששיחקו תפקיד מהותי יותר מהסיבות. הסערה התחילה למעשה כאשר בבחירות ב-2009 נבחר הנשיא האחרון, ויקטור ינוקוביץ', מועמד "מפלגת הרגיונים", שהיה מקורב לממשל הרוסי. מפלגתו ייצגה בעיקר את תושבי מזרח אוקראינה, אזור בו האוקראינית מדוברת פחות מהרוסית, בו ההזדהות עם רוסיה גדולה הרבה יותר מההזדהות עם אירופה ובו נוטים לראות את בני עמם במערב בתור חבורה של פשיסטים (הכינוי המקובל ל'נאצים' ועוזריהם במדינות ברית המועצות לשעבר). כך למשל נפוץ מחדש בימים אלו הכינוי 'בנדריסטים' המתייחס לאדם שנוי במחלוקת בשם סטפן בנדרה. תושבי אוקראינה המערבית רואים בו גיבור לאומי שביקש לצאת למאבק נגד הסובייטים למען עצמאותה של אוקראינה. מאידך-גיסא, בפולין וברוסיה רואים בו משתף פעולה עם הנאצים האשם בהריגה של אזרחים רבים.
אי-התגשמותן של הציפיות הרוסיות
נראה שרוסיה הניחה בטעותה כי ינוקוביץ' יהיה ההפך מזה שהיה הנשיא לפניו, ויקטור יושצ'נקו. זה האחרון, שהיה הנשיא השלישי במספר של המדינה הצעירה מאז התפרקותה של ברית המועצות, ביקש להפוך את אוקראינה למדינה עצמאית לכל דבר. לשם כך, הוא ביקש להתיידד יותר עם מדינות המערב ואפילו הגיע לביקור בישראל במהלכו נאם בכנסת. אך הדבר שהיה לצנינים בעיני מוסקבה היא העובדה שנתן יד חופשית למדי לפעילותם של הזרמים הלאומניים השונים בארצו. הרוסים אומנם ניסו להשקיע בכלכלה האוקראינית אך יושצ'נקו סירב לחתום על החוזה המחודש שבו הגז האוקראיני יתקבל מרוסיה תוך קבלת אחוזים על כך והעדיף להדק את קשרי מדינתו עם מדינות האיחוד האירופי מתוך תקווה שאלו יעזרו לו להתנתק כלכלית מהחיבוק החונק של הדוב הרוסי.
בו בעת, ביקש זה - ויש שיגידו כמיטב המסורת המזרח אירופאית - לחזק את שלטונו תוך השתקת קולה של האופוזיציה. העולם קיבל הוכחה לכך, בצורה שתיזכר כאירונית למדי בדברי ימיה של אוקראינה. יריבתו בבחירות לנשיאות וראש הממשלה לשעבר, יולי טימושנקו, הואשמה בכך שביקשה לחבל בהסכמי הגז עם רוסיה ובכך גרמה לנזק אדיר בכלכלה האוקראינית. העונש שקיבלה - 7 שנות מאסר עורר זעם לא מבוטל בקרב התושבים, ובמיוחד בקרב תושבי מערב המדינה. במקביל, התחזקה פנייתם של תומכיה אל עבר המערב ובקשת התערבותו מתוך ההבנה כי רוסיה תנצל את העובדה כי מובילת המאבק הראשית נגדם בכלא, על-מנת לסיים את השתלטותה על קייב, מתוך תקווה שיושצ'נקו יבקש לחזור לחיקם כדי להשתיק את קולות המחאה מבית.
אך גם כאן נראה שרוסיה לא השכילה לנתח את המציאות שאכן מורכבת ולא פשוטה. בשנת 2012 נחתם הסכם שלפיו האיחוד האירופי מבקש להשקיע בתשתיות ובפרויקטים בינלאומיים באוקראינה. לשם כך גם הוסרו מגבלות כלכליות שונות שהיו על אוקראינה ובעיקר בוטל העניין של הוויזות שהיה צריך לשלם עד אז כתוספת למחיר הטיסה כל מי שביקש להיכנס או לצאת מהמדינה. השלטון בקייב גם הכניס שינויים נרחבים בחוקה של המדינה, במערכת המשפט, ברשויות האכיפה ואף פעילות נרחבת יותר של ארגונים המזוהים עם המגזר השלישי. שיאו של התממש ב-29 בנובמבר בכנס מיוחד של 'ועידת השותפות המזרחית'. באירוע שהתקיים בוילנא, בירתה של ליטא, הייתה צריכה אוקראינה לחתום על הסכם שבו היא מוכנה להתאגד כלכלית עם אירופה יחד עם מולדובה וגאורגיה, כשזו האחרונה ניסתה גם כן בשנים האחרונות להשתחרר כמה שיותר מתלותה ברוסים.
שובה של המלחמה הקרה?
אבל מוסקבה לא התכוונה לוותר בכזו קלות על שטחים שהיו פעם חלק ממנה, ובעיקר לא על אזוריה עשירי המשאבים של אוקראינה. הנשיא הרוסי - אשר לסירוגין גם כראש ממשלה -
ולדימיר פוטין הזהיר את המערב שמדובר ב"פגיעה לא מידתית ביחסים בין שתי המדינות אשר תפגע בשיתוף פעולה ובמסחר ביניהם" וכי "ההסכם שקול לפלישה הגרמנית ב-1941 ומהווה המשך לקולוניאליזם האירופי". במקביל ביקשה רוסיה לשנות את דעתם של האוקראינם על-ידי חוזים כלכליים עם הטבות נכבדות, העלאת גובה התמלוגים על הזרמת הגז וכיו"ב.
ואכן, זה הצליח. ב-21 בנובמבר הודתה הממשלה האוקראינית כי רוסיה ביקשה לחכות עם החתימה על ההסכם מתוך הבטחה לספק תנאים טובים יותר. מנגד, הרמן ואן-רומפוי, נשיאה הקבוע הראשון של המועצה האירופית (תפקיד שעד כה התחלפו בו ראשי המדינות הנשיאות התורניות של האיחוד האירופי) וז'ורז' מנואל בארוזו, נשיא הנציבות האירופית, הצהירו כי ההצעה נותרת על השולחן אך בו-זמנית מתחו ביקורת על רוסיה והלחץ שהפעילה על שכנתה. זאת לאחר שהקרמלין הגביל את הייצוא מאוקראינה והזהיר את קייב כי יוטלו מגבלות סחר נוספות, אם ההסכם עם האיחוד יצא לפועל. הנשיא ינוקוביץ' אומנם ביקש סיוע גדול יותר מהמערב, בטענה כי כלכלת ארצו לא תשרוד את 'מלמת הסחר' עם רוסיה, במידה זו תממש את איומה.
אך המוני העם האוקראיני תפסו את הדברים אחרת. בההפגנה הגדולה ביותר במדינה מאז המהפכה הכתומה ב-2004 - אותה מהפכה שעזרה בהעלאתה של הממשלה הפרו-מערבית לשלטון - הפגינו עשרות אלפים בקייב ואחר כך ברחבי כל המדינה ותבעו את הפטרותו של ינוקוביץ'. המהומות שזכו לכינוי 'יברו-מאידן' (בתרגום: 'כיכר היורו' על שם הכיכר המרכזית של קייב בה הפגינו התומכים למען ההצטרפות לאיחוד), הביאו לכניעתו של הפרלמנט האוקראיני וזה הצביע בעד הדחת הנשיא מהתפקיד ושלילת סמכויותיו. כתוצאה מכך נמלט הנשיא ומאז נמצאת המדינה במלחמה בין אלו מהמפגינים שתומכים במערב ומבקשים להשלט על מוסדות הממשלה לבין הרוסים שמזרימים בצורה הדרגתית את כוחותיהם, בעיקר אל הערים במזרח.
בינתיים, בחדר האח הגדול
מרביתו של הציבור הישראלי ניזון לגבי האירועים באוקראינה ממה שהוא מקבל דרך שיניה הלעוסות של התקשורת. אך נראה שהסיקור הישראלי של האירועים הוא מוגבל מאד. כפי שנכתב באחד הדפים בפייסבוק: "רוב הטוקבקים מתחלקים בין הערות תפלות על נשים אוקראיניות לבין הזדהות נלהבת עם המפגינים ש'בניגוד לישראלים, לוקחים את גורלם בידיהם'". חלק מאנשי התקשורת עדיין משננים את הסיסמה כי "במרחב הפוסט-סובייטי 'רוצים שליט חזק' וזהו. אין מה לדבר על תהליכים מורכבים ועל רצון העם". אך אין ספק גם בקרב ההדיוטות כי העימות הנוכחי ישפיע על עתידן של רוסיה ואוקראינה, על היחסים ביניהן ושל כל אחת מהן לחוד עם האיחוד האירופי.
בימים אלו, כאשר חזרה עונה נוספת של '
האח הגדול', הרי שדווקא תוכנית הריאליטי החשובה והמהותית יותר היא זו שמתרחשת בחזית המזרחית של אירופה. בזמן שהציבור הישראלי יצביע בחודשים הקרובים על הדחת דייר כזה או אחר מהבית, כמעט כל עיר שנייה במזרח אוקראינה מצביעה על עצמאותה מידי השלטון המרכזי בקייב על סמך התקדים של חצי האי-קרים. ב-17 במרץ 2014 בעקבות משאל עם שתוצאותיו הראו שרובו של האי, כ-95% מהתושבים, רוצים להסתפח לשלטון הפדרציה הרוסית, הכריז הפרלמנט של חצי האי על עצמאותו.
כמו הוויכוחים בין דיירי הבית, שיהפכו עד מהרה לנושא הדיון המרכזי, שייכפה גם על אלו שאינם צופים בתוכנית, כך גם הנושא של קרים נמצא בלב המחלוקת הציבורית וסימני מתיחות עדיין ניכרים באזור כמו גם בכל אוקראינה, אשר מחייבים התעניינות בפוליטיקה גם בקרב האדישים בה. כך או אחרת, כפי שציין, ספק בציניות - ספק ברצינות, אחד מחבריי: "אם יש משהו אחד טוב בכל הבלגן הזה הוא שסוף-סוף הבנתי את מה שניסית להסביר לי במשך שנים. יש רוסיה ויש אוקראינה. אלו אכן שתי מדינות שונות עם תרבות שונה, שפה שונה ובעיקר אופי לאומי שונה".
