כך הוקמה חטיבת "גבעתי" שבגזרתה שכן קיבוץ ניצנים: יום לפני פרוץ המלחמה פרסם מיכאל בן-גל (ג'יימס), מפקד מחוז תל אביב, את הפקודה להפריד את החי"ש¹ של תל אביב מן המחוז. חטיבת "גבעתי", שנועדה להגן על מרכז האוכלוסייה הגדול ביותר ועל מוסדות היישוב העיקריים, החלה להתארגן 24 שעות לפני פרוץ האש. אחרי שבועיים מונו ארבעת המג"דים הראשונים: אלדד אאורבך, שפיקד עד אז על פלוגה בתל אביב; מאיר דווידזון, ששירת כנהג בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, והיה מפקד פלוגה בפלמ"ח; יצחק פונדק, שפיקד על נפת "גרשון",² ויעקב פרי, שפיקד על נפת רחובות. המועמד של ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", ישראל גלילי לפיקוד על "גבעתי" היה יצחק שדה שבזמן פעולות הטרור של ההגנה, אצ"ל ולח"י במסגרת "תנועת המרי העברי" (1946-1945) היה רמטכ"ל בפועל של הארגון. הרמטכ"ל החדש-ישן יעקב דורי אישר את המינוי, אבל בן-גוריון התנגד. ³ כך, הגיעה חטיבת "גבעתי" למלחמת העצמאות ללא מפקד. בן-ציון ברנשטיין, שפיקד על החי"ש במחוז תל אביב עד דצמבר 1947, מונה למג"ד בחיפה, אבל לא נסע לחיפה, אלא מילא את מקום מח"ט "גבעתי", תוך כדי "ישיבה על מזוודות".⁴

דורי סיפר לגלילי בטלפון, שבן-גוריון התנגד למינוי שדה, וגלילי ביקש להיפגש מיד עם בן-גוריון. הפגישה התקיימה בו ביום. גלילי אמר לבן-גוריון: "אני נדהם, הרי זה אחד המינויים המוצלחים ביותר ואנחנו תולים בו הרבה תקוות".
"מבחינה מצפונית אינני יכול לתת את הסכמתי למינוי הזה", השיב בן-גוריון.
"מדוע?" תמה גלילי.

ההסבר היה: רשימה שפרסם שדה בשבועון, לאחדות העבודה, באוקטובר 1946, נגד השתתפות נציגי היישוב בוועידת לונדון שבה ביקש בן-גוריון מהבריטים להמשיך את שליטותם על ארץ-ישראל ולא להחזיר את המנדט לאו"ם. שדה כתב אז (גיליון 113) "מציעים לנו לקנות א. חנינה, ב. את תקוות העצמאות, ג. את הלב האמיץ של הנוער שלנו ... אין אנחנו מאשימים איש בינינו על שהשליט הציע הצעה כזאת, אבל מישהו אשם על ששמע אותה. על ששמע אותה כאילו בשמנו. הזהרנו מפני ההליכה הזאת, הרשמית, החצי-רשמית, הבלתי-רשמית, כי כל הליכה לשם, זחילה היא. אף-על-פי-כן זחילה היא". המלה "זחילה" הוציאה את בן-גוריון מכליו. הוא לא ידע ששדה הסתמך על דברי אליהו גולומב, שטען כי לא תמיד יש לומר אמן אחרי פסק-הלכה של ההנהגה, שאינו בגדר פקודה. הוא גם לא ידע שכמה מהדימויים, ששדה השתמש בהם ברשימותיו, נשאלו מהשיר, "מפני מה לא הלכנו" לנתן אלתרמן, שפורסם ב"טור השביעי" בעיתון דבר, בארבעה באוקטובר 1946.
"אדם שכותב כך אינו ראוי לאמוני כמפקד. לא אאשר המינוי", פסק בן-גוריון.
גלילי התעקש: "אני מצטער, אבל אינני יכול לבטל את המינוי. אני חושב שזה מינוי ראוי ומתאים. זה בגדר סמכותנו. זאת הצעה של המטה הכללי שאושרה במפקדה הארצית, ואינני רואה כל סיבה לבטל אותו".

בן-גוריון הודיע שאם לא יבוטל המינוי, הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו כאחראי על ענייני הביטחון מטעם הנהלת הסוכנות. גלילי לא התייחס, לפי עדותו, ברצינות לאיום הזה, ואף-על-פי-כן התקשר עם דוד רמז, יושב-ראש הוועד הלאומי, ואמר לו, כי הוא חושש מפני משבר עם בן-גוריון וביקש לכנס קבוצת חברים להתייעצות.

ב-27 בנובמבר, יומיים לפני החלטת או"ם, זימן רמז לפגישה, בחדר הישיבות בוועד-הפועל של ההסתדרות, את בן-גוריון; את יצחק טבנקין, מנהיג מפלגת אחדות העבודה; את גולדה מאיר, ראש המחלקה המדינית בירושלים; את מרדכי נמיר, חבר המפקדה הארצית של ה"הגנה" מטעם מפא"י; את הרמטכ"ל יעקב דורי; את ברל רפטור, חבר המפקדה הארצית מטעם אחדות העבודה; את יעקב ריפטין, חבר המפקדה הארצית מטעם "השומר הצעיר"; את ברוך רבינוב, איש "השומר הצעיר", חבר המפקדה הארצית והגזבר שלה; ואת ישראל גלילי. לדברי רבינוב, אמר בן-גוריון לנאספים: "מפקדי ה'הגנה' ייתבעו לפעול מעתה לפי הוראותיו של יושב-ראש הנהלת הסוכנות, שהוא ממונה על תיק הביטחון. כיצד יוכל יצחק שדה לפעול לפי הוראותיו של איש אשר כך העריך אותו, כך כתב עליו?!"

גלילי ורבינוב סיפרו, שכל הנאספים ניסו לשכנע את בן-גוריון לוותר על תביעתו לבטל את המינוי. הישיבה נמשכה שעה-שעתיים אחר חצות, ולאחר סיומה נפגשו רמז וגלילי בחדר השירותים. רמז: "אני חושב שהוצאנו את העז". גלילי: "אני חושש שבמקום עז הזדקר תאו. אני מודאג מאוד משתיקתו של בן-גוריון".

"בבוקר", סיפר גלילי, "כשהגעתי אל הלשכה, מצאתי מכתב מבן-גוריון אליי. תוכנו היה מדהים. הוא אינו יכול לשאת באחריות לביטחון היישוב ומבקש ממני להודיע על כך לחברים שהשתתפו אמש בדיון. היו במכתבו טיעונים חדשים. למשל, שראש המפקדה הארצית חרג מסמכותו במינוי הזה. הלכתי אליו מיד והודעתי לו: 'סיפרתי לרמז על המכתב שלך, מסקנתך ונימוקיך. נתתי לו לקרוא את מכתבך. הוא יביא את הדבר לידיעת כל מי שהוא מוצא לנכון. אני לא אביא את המכתב הזה לידיעת איש, מפני שאינני משלים עם התפטרותך. המינוי היה תקין במלוא מובן המלה, בגדר הסמכות של ראש המטה הכללי ושל ראש המפקדה הארצית. סמכויותינו מעוגנות בהחלטות הנהלת הסוכנות, ומעולם לא היו מינויים טעונים אישור של דרג, שהוא מעבר לראש המטה הכללי ולראש המפקדה הארצית. זה לא עניין של מה בכך, אבל אם אתה רוצה, יש לך אפשרות להחליף את ראש המפקדה הארצית. זה בגדר סמכותה של הנהלת הסוכנות, ואני לא אחזיק בקרנות-המזבח'.

"בן-גוריון הרהר ואמר: 'כל מה שאני יכול להגיד לך עכשיו זה שאני מוכן להשהות את ביצוע המסקנה'. אמרתי: 'גם זו לטובה, ואני רוצה שתדע שבמשך הזמן הזה יופעלו עליך בולדוזרים. אם מדובר בי, את תפקיד ראש המפקדה הארצית קיבלתי בתנאים מסוימים. ואני מוכן להמשיך בו – אנחנו עובדים יחד יפה, כפי שגם אתה הודית לא פעם – בלי לשנות את הסמכויות הקיימות.'"

גלילי הוסיף כי הוא ישלים עם החלטת בן-גוריון, אם יעביר הרמטכ"ל דורי את יצחק שדה לתפקיד אחר, ויביא את החלטתו לאישור המטכ"ל והמפקדה הארצית. בפגישה משולשת סירב דורי – לדברי גלילי – להעביר את שדה מהתפקיד שנקבע לו, ואמר: "דבר זה יש לפתור בהסכמה בין יושב-ראש הנהלת הסוכנות לראש המפקדה הארצית. יש משבר. חפשו מוצא".

אחרי זמן-מה הציע יוסף יזרעאלי, חבר המפקדה הארצית מטעם מפא"י מקיבוץ אפיקים, למנות את שדה כיועץ צבאי לבן-גוריון. גלילי השיב כי לדעתו ולדעת דורי יש למנות את יצחק שדה למפקד חי"ש תל אביב. יזרעאלי אמר שבן-גוריון מסכים למינוי שדה ליועצו, וגלילי הבטיח לא להפריע: "דברו עם יצחק. יועץ, לדעתי, זה אדם שאין חובה לקבל את הצעותיו". להפתעתו של גלילי, הסכים שדה להצעה. האיש, שמצפונו של בן-גוריון לא הניח לו למנותו למפקד חטיבת "גבעתי", היה ליועצו הצבאי.

לדברי גלילי, הייתה מניעת מינוי שדה למפקד חטיבת "גבעתי" התנגשותו הראשונה עם בן-גוריון מאז מונה לרמ"א. לדעתו, התכוון בן-גוריון "לתקוף, לא את החוליות החלשות, אלא את החוליה החזקה, כדי להבטיח לעצמו את ההישג". ההישג היה – דומינאנטיות בתחום המינויים. בן-גוריון, לדעת גלילי, בחר ביעד: יצחק שדה, ובנשק: איום ההתפטרות. אילו הצליח להיות פוסק יחיד במינויים, היו סמכויות ראש המפקדה הארצית והרמטכ"ל, בנושא המינויים, מתבטלות, עוד לפני שהפכה ה"הגנה" לצה"ל.

שדה לא התמנה למח"ט "גבעתי", ובכך השיג בן-גוריון את מבוקשו, אך גם למד את הלקח: סמכותו נשארה מוגבלת, אף שעמד בראש ההיררכיה הביטחונית. הוא רצה, שראש המפקדה הארצית יהיה עוזרו, אבל גלילי שמר על עצמאותו. בן-גוריון הסיק, שגלילי חוצץ בינו ובין המטה הכללי. בהזדמנות ראשונה, אחרי חודשים אחדים, ביטל את משרתו של גלילי, וכפה עליו להחליט: להיות עוזרו, או לפרוש. זמן-מה מילא גלילי את תפקיד העוזר, ואחר-כך פרש.

התנהלות זו של הפיקוד העליון של היישוב היהודי בפרוץ מלחמת העצמאות והדגשים האלה בפיקוד היהודי העליון
משמשים רקע להבנת פרשת ניצנים.⁵

אחרי שנפלה מועמדות שדה, הוצע חבר המטה הכללי יהושע גלוברמן, מקיבוץ יגור, לתפקיד מפקד "גבעתי". לפני כן מילא גלוברמן את מקום מפקד מחוז תל אביב – עד שמיכאל בן-גל מונה לתפקיד. אחר כך היה ראש האגף לתפקידים מיוחדים במטכ"ל. בינתיים פרצה המלחמה. ביומה השלישי התרחש המחדל היהודי החמור הראשון: בשניים בדצמבר הרסו תלמידי תיכון ערביים מירושלים המזרחית את המרכז המסחרי היהודי החדש ברחוב ממילא, והעלוהו באש, מבלי שארגון ה"הגנה" הפעיל את כוחותיו למנוע זאת. ל"הגנה" היה בעיר יתרון מוחלט על הערבים, בכל התחומים, ואנשיה אף נמצאו באחד הבתים שבמרכז, אך לא פעלו.⁶ אמונם של תושבי העיר היהודים (מאה אלף במספר) ב"הגנה" ובהנהגת היישוב נפגע מאוד.⁷ לעומת ארגון ה"הגנה", שנכנס באותו היום להלם, הגיבו אצ"ל ולח"י בשריפת בית-קולנוע ומוסך ערביים.⁸ אחרי יומיים, בדיון בוועד הביטחון היישובי,⁹ דיווח אליהו אלישר, נציג העדה הספרדית בירושלים: "יוקרת אצ"ל ולח"י גברה בעיר, וכמה אנשים אומרים שיש לבקש מאצ"ל לקבל את הפיקוד על ירושלים".

זו הייתה צפירת אזהרה לבן-גוריון. הוא אמר בישיבה: "אנחנו עומדים לא בסוף, אלא אולי בהתחלת איזה דבר. יהיו עוד ימים קשים, קשים יותר. אנחנו איננו ששים לקראת ימים קשים. אם הערבים ימשיכו, בעזרת ממשלה אחת או בעזרת ממשלות, אנחנו לא נצא כברווז מהמים, לא רטובים. אם עושים משגה צריך לתקן. אם עושים משגה צריך להסיר אותו". הוחלט לחקור את מחדל המרכז המסחרי ולהביא את מסקנות וועדת החקירה לוועד הביטחון.¹⁰

המפקד המיועד של "גבעתי" נשלח לחקור את האירועים ולארגן את המחוז למלחמה. חברי הפיקוד העליון¹¹ העריכו, כי הם שולטים באירועים בתל אביב ובדרום, ואילו ירושלים עלולה לקרוס. לפיכך, אפשר לדחות את הקמתה של חטיבת "גבעתי". את המחיר תשלם אחרי כמה חודשים ניצנים, ולא רק היא. הם החליטו עקרונית למנות "מפקד כולל" למרחב ירושלים ולדרך שבין ירושלים לתל אביב, ושקלו למנות את המח"ט המיועד של "גבעתי" לתפקיד. גלוברמן שהה בעיר שלושה ימים, חקר את המחדל, החל לארגן את הכוחות, אך נקרא לשוב לתל אביב עוד לפני שסיים את הארגון מחדש של ירושלים ואת קבלת הפיקוד על "גבעתי".¹² ליד מסעף חולדה בכביש לטרון-מסמיה נורתה מן המארב המכונית, שנהג בה. מכבי מוצרי, חבר הפלמ"ח, ואיש הש"י בנימין גיבלי,¹³ שנסעו אתו, נטשו את המכונית ואת גלוברמן המתבוסס בדמו, וברחו לביתו של סוכן ש"י בכפר ערבי סמוך, שהבריח אותם לקיבוץ חולדה. מזוודתו של גלוברמן עם סיכומי חקירותיו בירושלים, נשדדה. נוטרי המשמר הנע של גדרה, שאבטחו את הדרך, הגיעו למקום באיחור טראגי, אספו את גופתו והביאוה לתל אביב.¹⁴

הפרק בשבוע הבא יתאר את הפיקוד השמאלני-קיצוני של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, שהיה אחראי ל"פרשת ניצנים": המח"ט שמעון אבידן, חבר קיבוץ עין השופט של "השומר הצעיר", שנולד בגרמניה, היה חבר המפלגה הקומוניסטית, הושתל במפלגה הנאצית, המצטיין, נחשף על-ידי הגסטאפו וברח דרך פאריס לארץ-ישראל. חבר קיבוץ "נגבה" של "השומר הצעיר", קצין ההנדסה והביצורים של החטיבה, יצחק דובנו שכיניו היה "יואב". היה זה קצין הנדסה, שלא הבין דבר בהנדסת ביצורים. הוא הפלה לרעה את קיבוץ ניצנים. קצין התרבות-פוליטרוק של החטיבה, המשורר אבא קובנר חבר קיבוץ "עין החורש" של "השומר הצעיר" שבזמן מלחמת העולם השנייה היה ממנהיגי מרד גטו וילנה ופרטיזן ביערות.

1 . חי"ש – חיל השדה, כינוי לגדודים המרחבים של ארגון "ההגנה שלא היו מגויסים.
2. הנפה השתרעה מגדרה עד רביבים.
3. ישראל גלילי, שם; עדות ישראל גלילי לפני אורי ברנר, 2 בדצמבר 1971 – בארכיון המחבר.
4. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 45; ראיון מוקלט עם מאיר דווידזון ב-1978 – בארכיון המחבר.
5. מכתב של ישראל גלילי לאורי ברנר לברנר ומכתב של ישראל גלילי למחבר, נמצאים בארכיון המחבר; ראיון של ישראלי גלילי עם ישעיהו בן-פורת, ידיעות אחרונות, 15 באוקטובר 1978; עדות מוקלטת של יוסף יזרעאלי ב-1972 – בארכיון המחבר; עדות מוקלטת של ברוך רבינוב ב-1977 – בארכיון המחבר.
6. ראו אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות ב', החודש הראשון , פרק שני: מלחמת הערים – ירושלים, הוצאת שרידות, 1999.
7. יהודה סלוצקי, ספר תולדות ה"הגנה" ג' , כרך שני, מערכות, 1964, עמ' 1372.
8. א"צ, ידיעות טנא [ש"י], 4 בדצמבר 1947; יהושע אופיר, על החומות – הארגון הצבאי הלאומי במערכות תש"ח בירושלים, מכון ז'בוטינסקי, עמ' 20-19.
9. הוקם בספטמבר 1947 על-ידי בן-גוריון, כדי להביא לכלל תיאום בין הנהלת הסוכנות לבין מוסדות היישוב לאפשר גיוס מלא של כוח-האדם היישובי ולהבטיח את כפיפותה הגמורה של ה"הגנה" לרשות המדינית-האזרחית, דהיינו – לבן-גוריון.
10. ארכיון ציוני מרכזי (אצ"ם), 25/9344 S דיוני ועד הביטחון, 4 בדצמבר 1947.
11. מקבלי ההחלטות הבכירים במלחמה. חבריו באותו השלב היו בן-גוריון, גלילי, דורי וידין.
12. הראיונות עם ישראל גלילי; א"צ 291/922 – 75; עדות יצחק לוי (לויצה), קצין המודיעין של ירושלים, ב-1959; סדרת ראיונות מוקלטים עם יצחק לוי בשנות השבעים והשמונים – בארכיון המחבר.
13. שירת אז במשטרת היישובים העבריים והיה מפקד בכיר בשירות הידיעות של ה”הגנה”. אחרי הכרזת העצמאות מונה לקצין המודיעין של מחוז ירושלים, ונמנה עם החוקרים והשופטים במשפט השדה המהיר שנערך למאיר טוביאנסקי והוצאתו להורג. ב-1954 מונה לראש אמ"ן, והפעיל בתפקידו חוליות טרור ישראליות במצרים בפרשה שנודעה כ"עסק הביש". בראיונות לספר הזה טען יצחק פונדק, כי משה דיין, הרמטכ"ל, שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, ובנימין גיבלי ארגנו את "העסק הביש", כדי להדיח את פנחס לבון מכהונתו כשר הביטחון, ולהחזיר למשרה את דוד בן-גוריון. משום כך, טען פונדק בחוגים פנימיים במערכת הביטחון, לא הוענקה לו לדבריו, דרגת אלוף.
14. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק; ראיון מוקלט עם יוסף ברקאי ב-1982 – בארכיון המחבר. ברקאי, אז סטודנט ואיש הרזרווה של הפלמ"ח, גויס בפרוץ המלחמה ליחידת מלווי השיירות. באותו היום נסע לביתו בפרדס-חנה מכוניתו של גלוברמן חלפה על פני האוטובוס שבו נסע. הוא הגיע למקום האירוע אחרי דקות אחדות, ראו לדבריו, את הגווייה, וסייע להעמיסה על טנדר הנוטרים.