"שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח,
שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך" (שאול טשרניחובסקי)
ביום ששי ובשבת, הייתי עסוקה בוויכוחים,
עם קרובי משפחה ועם חברים טובים.
כולם, ללא יוצא מהכלל, מקווים ומייחלים,
כי פרופסור דן שכטמן, יגבר על שאר המתחרים.
לאף אחד אין ספק, כי מבין כל המתמודדים,
הוא המוצלח ביותר, ומאפיל על כל האחרים.
תשאלו,-- אם הדברים, אכן כל כך פשוטים,
למה הייתי צריכה להתווכח ולהכביר במילים,?
למה היה צריך בכלל להשקיע מרץ בוויכוחים.?
התשובה מאוד מעציבה וגורמת לי לצער רב.
העם, אינו מאמין יותר בנבחריו.
העם בטוח כי גם ברגע האמת, ובנושאים חשובים,
חברי הכנסת לא יוכלו להימנע, משיקולים זרים.
אני אולי, גדלתי, שבה וחוזרת,
כנראה מפלנטה אחרת,
אני מאמינה, ואיני מוכנה לוותר, גם אם כולם יצחקו לי בפנים,
יאמרו שאני נאיבית מאד, ומאמינה באחרים.
אך מה לעשות, וכך אני,
ושאול טשרניחובסקי, מחזק את כוחי ואת דעתי.
כל אחד מאתנו, האזרחים, המקווים והחולמים,
צריך להרים כל אבן בכל פינה,
כדי להגיע לאנשים המשפיעים, התומכים,
להראות כי עדיין, אנחנו עם סגולה,
כי מאוד יקרה לנו המדינה.
חברי הכנסת, שבהתאם לחוק, הם היחידים המחליטים,
יבינו כי רק פרופסור שכטמן, המועמד המתאים,
זה רצון העם, ואסור לפעול ממניעים זרים.
