בחג השבועות נהגו לטבול את מאפה הקאהי שהיה עשוי מבצק עלים בדבש תמרים, בסילאן. דוֹדנו משה לא שכח שביום זה נרצחו שני אֶחיו הבכורים נורי ואברהם חבשה זצ"ל. בכאב היה אומר, בחג ההוא לא זכרתי סילאן...טבלו הכול בדם...
חג השבועות של אותה שנה, 1941, תש"א - אכן היה נורא ועקוב מדם. יהודי עירק לא ישכחו את היום הנורא. הדוד משה, אחיה של אמנו סעידה, בוודאי לא שכח לרגע את היום ההוא. שברון הלב, הזיכרונות היו עמו כל הזמן. והוא הלך לעולמו בגיל צעיר, לפני כמה שנים.
חג השבועות היה חג מפואר, שנהגו לחגוג בעירק כ"חג הביקור". ביום זה נהגו יהודי בבל לבקר בקברי קדושים או לערוך ביקורים אצל תלמידי חכמים, נכדים אצל סבם, והכול כדי ללמוד תורה. חג מתן תורה.
מאז אותה שנה - תש"א, 1941, זכור החג בקרב יהודי בבל כיום "הפרהוּד". במשפחת חבשה, המשפחה של אמנו סעידה, לא ישכחו יום זה לעולם. הסבא יצחק חבשה, הסבתא תוּפחה, הלכו עד סוף ימיהם אבלים ושחוחֵי קומה. שני הבנים הבכורים שלהם -נוּרי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה.
כאב קשה
רקע בקצרה: בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעירק. ראשיד עאלי אַל כּילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והִדיח את בית המלוכה. בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם, הלכו שני האחים של אמנו סעידה, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל. הם היו גאוות המשפחה. סטודנטים לרפואה באוניברסיטה של בגדד. עובדים למחייתם בספרייה של האוניברסיטה. מאמינים באדם, בתום לבם של חבריהם ללימודים. השנאה חלחלה מתחת לקרקע, מתחת לתמימות...
המון מוּסת וצמא דם כילה באותו יום שבועות נורא חמתו במאות יהודים. הטבח היה קשה ובלתי נתפס. נורי ואברהם נפגעו קשות. עֵד יהודי, אליהו חייאק, ראה אותם מתבוססים בדמם. כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופאחה, היה הכאב קשה ושובר לבבות, האבל כבד מאד.
סבא שלנו, יצחק חבשה זצ"ל נותר שֶׁבע שנים המוּם וכואב, על סף אובדן אמונה. כאשר נולדו לבתו סעידה שני תאומים - באו אליו החכמים ואמרו לו: "חכם יצחק. תַּם שבוע האבל, שבע שנים. קיבלת שניים תמורת שניים. זה הפיצוי משמיים". וכך שָׁב סבא יצחק היקר לאמונתו.
ברשימה זו אני מבקש לתת ביטוי לכאבו של ילד קטן, משה חבשה, אחיהם של שני הנרצחים. עדותו המלאה נמצאת באתר שלנו - אתר זהות כפולה, של הרצל ו
בלפור חקק, שם יש גם
שירים על שואת יהודי עירק.
רואה את אברהם
ברשימה זו הדגש הוא על חלק מן העלילה: על סיפורו של הילד הקט הנותר נפעם ושבור לנוכח הטרגדיה הגדולה. אביא כמה שורות מן העדות של הילד משה, משה חבשה, לימים משה חשביה. בסוף הרשימה אביא שיר שכתבתי על הלב השבור.
בעדותו, כפי שהיא מופיעה במלואה באתר, סיפר משה ממרחק של שנים על הכאב של אמו תופאחה, על המאבק שלה להמתיק את חייה ואת הסבל. בחג השבועות יש מנהג אצל יהודי בבל, להכין קאהי, בצק עלים, ומשה תמיד סיפר כיצד טיגנה האם את הקאהי והניחה עליו זִבדה וסילאן תמרים.
כילד חש פצוע, ועמוק בלבּו ידע, שאמו לא מצאה נֶחמה עד יום מותה. כך סיפר משה:
"שבועיים לפני מותה אמרתי לה: 'מספיק, תראי כמה שנים עברו, יש לך עוד ילדים, נכדים ונינים ולא יחזרו יותר האחים שלי'. אמרה לי: 'אני יודעת את זה, אבל מה לעשות, אני רואה כל יום, שעה שעה, שבעין זאת אני רואָה את אברהם (משה מצביע על עינו הימנית), ובעין השנייה (מצביע על עינו השמאלית), אני רואָה את נורי. מה יכולתי לעשות?'. לא מַרפים ממֶנה מסכּנה".
משא כבד
לדברי משה, זכוּר לו שהסבא שלו, סבא ציון חבשה, סבם של הנרצחים, שהיה אב בית דין בקהילת בבל, נשיא אגודת 'עוזרי דלים' - כתב שירים על שני הנרצחים. משה זכר את הסבא ציון יושב ושר שירים על מות נכדיו נורי ואברהם. חבל, שלא זכינו לראות שירים אלה. הסבא ציון, שהוא עבורי רב סבא, מת סמוך לעלייה לארץ ישראל, לא זכה לעלות עם בני משפחתו לציון האהובה. ציון נותר מחוץ לציון.
כל מורשתם של האחים הנרצחים נורי ואברהם הייתה בבית, בתוך שני ארגזים ענקיים. הילד משה היה צופה בהם בעיניים קרועות לרווחה. שמע את הלחישות, את המלמולים, את התפילות לזכר האחים.
לדבריו, האב יצחק חבשה סָגר את הארגזים באמצעות מסמרים, כדי שילדיו לא יוכלו להביט בבגדֵי הנרצחים ובספרים שלהם. כילד היה המשָׂא הזה כבֵד על משה, והוא זוכר עצמו כילד רועֵד בעוברו ליד הארגזים, מנסֶה לקלוט משהו מרֵיח הבגדים של אֶחיו, מסיפור חַייהם:
"היו שם כל הבגדים שלהם, הספרים שלהם, היו סטודנטים היו.. כל החפצים שלהם... הייתי כל פעם מנסה להכניס את האצבעות שלי ברווח בין הקורות האלה, ואולי אצליח להוציא משם משֶהו, ולא הצלחתי". וכאן פתח משה את לבו וסיפר חוויה נוראה, ששמר על חייו, סיפורם של אותם ארגזים, הסוד, שברו של האבא לקראת העלייה לארץ:
קורע לב
לאחר עשר שנים, החל האבא השַׁכּוּל, יצחק חבשה, לפרק את הארגזים. אולי ידע, כי הגיעה שעתו לעלות לארץ. ומשה הדומע סיפר ברטט: "היו מחממים את המים בדוודים ומכניסים עצים, וראיתי אותו...הוא לקח את הספרים... " - והעדות בהמשכה קורעת לב. כאן בא במלים שבורות סיפור מצמרר על האב השכּול הקורע את ספרי בניו, כולו מפויח. האב מקונן, שר קינות וסליחות, והילד משה, ילד רך בשנים, צופה במראות, רואה הכול. סיפר משה כעבור שנים: "ראיתי את אבא שלי יום שלם מפויח כולו, והיה ממלמל... והפנים שלו, הידיים שלו, כולו שחור... העיניים הכחולות שלו מבריקות והזיעה ניגרת ככה מהפנים גם מחום השריפה"...
והשורות כואבות: "הייתה לו ארובּה... הייתה עשויה מפח עגול...היה כל פעם מרים את ראשו ואומר לעשן: "לך אליהם, זה הרכוש שלכם, זה מה שנשאר".
לחש לו מילים
ומשה סיפר, שהאב ידע שהנה הוא עולה לארץ, ולכאן לא יוכל להביא את הארגזים.
והיום הקשה מכול עבור האב השכול היה יום הכיפורים. קשה היה לו לקרוא בתפילת יום הכיפורים את הפסוקים על אהרון הכהן, ששכל את שני בניו הבכורים נדב ואביהוא.
האב השכּול יצחק קרא לבנו משה, חיבק אותו ולחש לו מלים. לבנו משה אמר, כי כל ימיו סיפרו לו כי מי שבוכה בפיוט זה על נדב ואביהוא לא יראה במות בניו, ומדוע עולל לו האל גורל כה מר: "איך יכול להיות שאני בכיתי כל שנה בפיוט הזה, ואלוהים לקח בכל זאת את שני הבנים". צעקת אב שכול שעולה השמיימה, חוצה עננים, חוצה רקיעים, בוכה לפני כסא הכבוד.
במשך שנים ידענו, כמה היה הכאב עצור בלבו של הדוֹד משה. כולם הכירו אותו כפקיד בנק בכיר ורב פעלים. לא רבים ידעו מה השבר הגדול הצפון בו. במשך שנים ידענו כמה אהב לקרוא שירים של ביאליק ואלתרמן. היה מדקלם לפנינו בעל פה את השיר "על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק, ואז לא ידענו מה לו ולשיר על פרעות אכזריות. מדוע הוא מדקלם שיר זה בחרדת קודש. ממנו למדנו לשנן בעל פה שירים של ביאליק ואלתרמן ופרקי תנ"ך. לימים הפכה אהבה זו לספרות ולתנ"ך לדרך חיינו. אפילו זכינו באליפות העולם בתנ"ך. בוודאי ידע משה, כמה השפיעו דבריו ופסוקיו על אחייניו הצעירים ממנו בכמה שנים. בערבי ספרות כשאנו מספרים על שירתנו, משה לא נעדר. סיפורו הולך איתנו.
לילות ארוכים
משהו בסיפור חייו של משה היה 'רגע מכונֵן' עבור ילדים רכים בשנים, שכֹּה העריצו את הדוד שלהם, הדוד משה. הוא היה הדוֹד הצעיר מכולם, הקרוב ביותר לעולמנו. אהבתו לתרבות העברית, למקורות היהדות, לשירה העברית - הייתה ללא גבול. בבנק לפיתוח התעשיה הכירו בו כעובד בכיר, משה חשביה. שמעו אותו נואם נאומים מלאי פסוקים ושורות משירים, ואולי נשמע להם נמלץ. אנו זכרנו לו את פרקי הילדות, את הצער על אחיו נורי ואברהם חבשה הי"ד, את הדאגה להוריו הקשישים, יצחק ותופאחה חבשה. לא היה מסור ממנו.
בספר שיריי "הזמן הגנוז" הבאתי שני שירים על הילד משה, זה השיר הראשון מבין שניהם:
עלים יבשים, קברי קדושים
הרצל חקק
וְכָל מַעֲשֵׂינוּ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.
הֵם נִכְתָּבִים כְּהַתְחָלָה שֶׁל יוֹם אָבִיב, שָׁקוּף
רֵיחוֹת מְתוּקִים, בְּצֵק עָלִים, שִׁירָה
יֶלֶד קָטָן קָסוּם בַּנֶּפֶש וּבַגּוּף
זֶה חַג אַהֲבָה, חַג מַתַּן תּוֹרָה.
אָבִיו יִצְחָק מְפַזֵּר מַמְתַּקִּים
מַרְבֶּה תּוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים, הַלּוֹמֵד מַחְכִּים.
שַׁלְהֶבֶת נוֹתְרָה מִן הַלַּילָה, בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ
צִמָּאוֹן. הַיּוֹם יֵלֵךְ עִם אָבִיו
לְבַקֵּר בְּקִבְרֵי הַקְּדוֹשִׁים.
יוֹם בַּלָּהוֹת, מִדְבָּר, מִדְבָּר קוֹפֵחַ, לֵילוֹת אֲרֻכִּים
שְׁנֵי אַחִים גְּדוֹלִים נוֹתְרוּ לְלֹא קֶבֶר
אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מֹשֶׁה בּוֹכִים וּמַחְשִׁים
בּוֹכִים מוּל שַׁלְהֶבֶת
וּשְׁנֵי מֵתִים קְדוֹשִׁים.
הָאַחִים שֶׁלְּךָ הָלְכוּ בְּחַג הַתּוֹרָה לִלְמֹד
וְנִסְרַק גּוּפָם וְקֻפְּדָה נִשְׁמָתָם
בְּחֶרֶב נָאצִית, מוּסְלְמִית, אַל יָאהוּד, אַל מוֹת,
הָאַחִים שֶׁלּוֹ, תּוֹרָתָם, הַכֹּל בְּדָם.
וְאָבִיו הִבִּיט בְּעֶשֶׁן הָשַּׁלְהֶבֶת, וְאִמּוֹ כָּחֲשָׁה,
שְׁנֵיהֶם לְאִטָּם כָּבִים
וְכָל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַשְּׁתִיקוֹת
בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.
