לבנון ארץ החשיש

העיתון "אלערב" מפרסם (24.5.14) כתבה נרחבת על גידול החשיש בלבנון, בחסות חיזבאללה, במיוחד בבקעת הלבנון.

"נצרי שמיס מגדל החשיש נוהג ברכבו על אדמתו, כשהוא נושא אקדח טעון, ובמושב האחורי - כלי ירי אוטומטי. תוך כדי נסיעה, אומר שמיס לכתבת העיתון: 'אני מוכן להתעמת עם כוחות הביטחון במקרה שיגיעו לכאן כדי להשמיד את יבול החשיש מניב רווחים גבוהים'".

דונם חיטה או שעורה מניב הכנסה של בין 100 ל-150 דולר, בעוד שדונם חשיש מניב 3000 דולר, כלומר פי-20. יתרה מזו, גידול החשיש אינו מצריך מי השקייה רבים כמו חיטה ושעורה.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז יציאתו של צבא סוריה מלבנון, פעלו כוחות הביטחון הלבנוניים לצמצום גידול-החשיש. בליווי כוחות, נשלחו כלים לחרוש שדות ולהשמיד את יבולי צמח הקנביס שממנו מופק החשיש. פעולות אלו נתקלו בהתנגדות החקלאים ונפסקו כמעט כליל מאז 2012 עקב המלחמה בסוריה וקרבתם של שדות החשיש לגבול עם סוריה.

על-פי מקורות של האו"ם הנלחמים בגידול החשיש והפצתו, לבנון היא אחת מחמש המדינות הראשונות בעולם בתחום זה.

המנהיג הדרוזי ווליד ג'ומבלאט הודיע לאחרונה על תמיכתו בגידול החשיש באיזורים העניים בבקעת הלבנון, והוסיף כי אין חשש מגידול החשיש והענקת לגיטימציה לסחור בו. יש לייצא אותו למדינות באירופה וארה"ב המתירות את השימוש בו.

כזכור, חיזבאללה התיר את גידול החשיש למרות האיסור על כך בהלכה המוסלמית. בעיני הארגון הגידול מותר, כל עוד החשיש נמכר ללא-מוסלמים.

פרסים לבנים וערבים שחורים

כלי התקשורת במדינות ערב מרבים בימים אלה להבליט את השנאה שרוחשים האירנים מאז ומתמיד כלפי הערבים. מקורה של שנאה זו הוא בהתנשאות של הגזע הלבן על השחור, ושל הגזע הארי על השֵמי. הפרסים מחשיבים את עצמם אריים לבנים וכעליונים על הערבים השֵמיים והשחורים, כלשונם.

התקשורת הערבית מסתמכת על סופרים ומשוררים פרסיים הכותבים בנימה זו נגד הערבים, מרבים לצטט את הסופר צאדק חדאיאת (שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20), שזלזל בערבים והשפיל אותם. לעומת זאת, הוא פיאר את האימפריה הפרסית הטרום-איסלאמית והתגעגע אליה. הדאיאת דוגל בסיסמתם של הפרסים "שפה אחת, גזע אחד ואמונה אחת" - המופנית נגד המיעוטים הרבים החיים בשולי המולדת הפרסית ומופלים לרעה, ביניהם הערבים, האזרים, האפגנים, הכורדים, הבלוג'יסטנים והטורקים. כמחצית מאזרחי אירן אינם פרסים, ושלטונות אירן אכן מדכאים את הלימוד של שפות המיעוטים.

במחזהו "ברוין בת סיסן" כותב הדאיאת:

"ארבעה ערבים נכנסו כשהם מתעטפים בגלימות מיושנות וקרועות הקשורות בחבלים סביב לבטניהם. פניהם שחורים, שפם עבות מכסה את פניהם וראשיהם עטופים בבד לבן וצהוב... רגליהם יחפות ומאובקות, הם נושאים חרבות ועיניהם כשל חיות טרף מפחידות. אלה הם הערבים הנוודים אוכלי הלטאות. הם חיים בחסותנו ומשלמים דמי חסות".

בספרו (תוב מרוורי) בפרסית (תותח הפנינים) אומר הדאיאת: "הערבים האלה המכוערים בפנים ובהופעתם החיצונית, אוכלי הלטאות המסריחות, מגדישים את הסאה. גילינו סובלנות רבה כלפי התנהגותם וחטאיהם. התנהגותם משופעת בטומאה, בשפלות, בחוסר טעם, באומללות ובמוות. מדוע הופעתם מעציבה אותנו, פוגעת בנו? ומדוע שירתם היא עצבות ושיריהם - בכיינות?".

מה שמעורר דאגה אצל העוסקים בגזענות הפרסית והתנשאותה על הערבים, הוא שהסופר הדאיאת נחשב מייסד המחזאות הפרסית המודרנית והוא בעל השפעה גדולה על הדור החדש באירן. הערבים משווים אותו להיטלר ומסתמכים על צורת שפמו הדומה לזה של היטלר.

בואי אום כלת'ום, בואי

"בימים טרופים ומלוכלכים אלה, כשטרוריסטים קורעים את אברי האומה הזאת, נשאלת השאלה, האם יש מציל?", שואל ח'אלד אלקשטיני, סופר עירקי הגולה בלונדון ("אל-שרק אל-אווסט" 27.5.14) ומשיב:

"יש אומרים כי אנו זקוקים לנאצר חדש, אולי צלאח א-דין חדש ואולי אתאטורק ערבי. אך הרהרתי עמוקות בעניין והגעתי למסקנה שאנו זקוקים לזמרת אדירה, לאום כלת'ום המיתולוגית. הלא היא זו שקיבצה את הערבים ושיכנעה אותם שהם אומה אחת. כשהייתה מופיעה בקונצרטים כל ערב יום החמישי הראשון של כל חודש, היו הערבים - מחופי מרוקו במערב ועד לחצרמוות במזרח - נאספים בבתי קפה ובסלונים ומכוונים את מחוגי הרדיו לקהיר בציפייה להאזין לה. וכששמעו אותה, הם היו באופוריה.

"רעיון זה עלה בי כשהתחלתי לאחרונה לקרוא על תולדות המוזיקה אצל הבריטים. המלך ג'ורג' הראשון, שהיה גרמני במוצאו, התמחה במוזיקה ובהשפעתה על בני אדם. הוא ביקש מן המוזיקאי הגרמני הנדל לחבר מוזיקה שתקסים את הבריטים. הנדל הבין כי המים, הים והגשם משמחים את ליבותיהם של הבריטים, ולכן הוא חיבר את הסוויטה 'מוזיקה על פני המים'. ערב אחד החליט הוד מלכותו לשוט על נהר התמזה עם חברי התזמורת ביאכטה המלכותית. וכשהתזמורת החלה לנגן את הסוויטה, הצטופפו המונים על גדות התמזה והתענגו מלחני היצירה.

"מוזיקאי אחר חיבר שיר לאומי בשם God Save The King. הלחן היה מקסים, ובמרוצת הזמן שר אותו העם הבריטי כסמל למלוכה בבריטניה.
"היסטוריונים סבורים כי שתי יצירות מוזיקליות אלו תרמו לביסוס האחדות הלאומית והנאמנות לכתר.

"וכל זה בשל גרונה הערב של זמרת ומיתרי כינור.

"זה מה שהערבים זקוקים לו היום: זמרת כמו אום כלת'ום".