חטיפתם של הנערים אייל יפתח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער באה בזמן לא טוב לחמאס. הארגון, שמנסה כעת לפלס את דרכו בפן הפוליטי יותר מאשר בפן הצבאי, נכשל בתפקידו. במאמר שפרסם שלומי אלדר באתר "אל-מוניטור", הוא אומר שזוהי הפעם הרביעית שבה הזרוע הצבאית של החמאס מפרה את הוראות ההנהגה.

בשני המקרים הראשונים, בני משפחת קוואסמה - מהחמולות הגדולות בחברון ומשפחה המהווה את התשתית העיקרית של חמאס בעיר - הפרו את הפסקות האש בין ישראל לחמאס, בשליחת מחבלים מתאבדים. פיגוע אחד היה ב-19 באוגוסט 2003, כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס בירושלים, ופיגוע שני ב-31 באוגוסט 2004, כאשר שני מחבלים מתאבדים ביצעו פיגוע בבאר-שבע. המקרה השלישי הוא חטיפת גלעד שליט, שנעשה בהוראת אחמד ג'עברי. אם מאחורי החטיפה עומדת תשתית חמאס בחברון, אומר אלדר, הרי שתשתית החמאס בעיר מנסה להרוס את ממשלת האחדות עם אבו-מאזן.

לאור המקרים האלו ניתן לשאול: מי בעצם האדם האחראי בחמאס, מי שולט בו? הזרוע המדינית על הזרוע הצבאית או ההפך? נראה, כי מקרה החטיפה הנוכחי מצביע שוב על סכסוכים פנימיים בתוך החמאס. זוהי כנראה גם אחת הסיבות לכך שאף אחד לא נטל אחריות על החטיפה. סכסוכים אלו רעים לחמאס, אבל יכולים לנוע לכאן או לכאן מבחינת ישראל. סכסוך פנימי טוב לישראל, כי הוא מחליש את החמאס מבפנים. סכסוך פנימי רע לישראל, כי גורמים מארגון יוציאו לפועל פעולות ללא אישור מלמעלה. כמו-כן, סכסוכים בחמאס והיחלשותו יכולים להביא לעליית גורמים אחרים בזירה, קיצוניים עוד יותר.

חטיפת הנערים הביאה גם למלחמת הסברה בין ישראל לפלשתינים. בצד הישראלי הסיסמה היא "Bring back our boys", עם עמודי פייסבוק בשם זה ותמונות הנושאות אותה. בצד הפלשתיני: הרמת שלוש אצבעות, המסמלות את שלושת החטופים, והסיסמה "שלושה שליט". בהסברה הפלשתינית עושים שימוש נלוז ונבזה בילדים, כדי לתמוך בחטיפה. זה כמובן לא דומה במאומה לילדים שהצטלמו אצלנו בקריאה להחזרת שלושת הנערים. שוב מראים הפלשתינים את החינוך לתמיכה בטרור מגיל צעיר. פעולות אלו מביאות בסופו של דבר לשימוש בילדים כמחבלים מתאבדים.

תמיכה לא צפויה בישראל הגיעה מהצד הפלשתיני. שני נערים בני 17, פרסמו בנפרד קריאות תמיכה בישראל ותקווה שהנערים החטופים יחזרו לביתם במהרה ובשלום. לאחר הצהרות אלו, כונו הנערים "בוגדים" והם ספגו איומים על חייהם. קריאות גנאי ואיומים ברצח על אדם שאתה לא מסכים איתו, קיימים במשטר דיקטטורי. ההתנהלות הזאת שונה באופן מוחלט מהמשטר הדמוקרטי שאבו-מאזן מבקש להציג.

צריך לשים לב גם לדבריו של אחד הנערים על משטרו של אבו-מאזן. מוחמד זועבי (קרוב משפחה של חברת הכנסת תומכת הטרור) אמר שישראל צריכה להפסיק לשתף פעולה עם מחבלים וטרוריסטים, וכי הרשות הפלשתינית היא מהטרוריסטים הכי גדולים. כדי להתנתק מהתווית הטרוריסטית, אבו-מאזן לא צריך רק לגנות (מה שעשה רק חמישה ימים אחרי החטיפה), אלא לפעול בכל צורה אפשרית לשחרור הנערים. דבר זה אולי יראה לישראל שיש עם מי לדבר.

שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, מחה השבוע על ההתעלמות של הקהילה הבינלאומית מאירוע החטיפה. הוא ציין, כי מותר לצפות לגינוי לחטיפה לפחות כמו הגינויים שמושמעים בכל פעם שישראל בונה ביהודה ושומרון.

השאלה היא, האם אנחנו באמת רוצים שהעולם ישים לב. העולם יגנה, ואז מה? כרגע צה"ל פועל בשטח, פוגע בצורה חזקה ואפקטיבית בחמאס ומתקדם – כך ניתן לקוות – לעבר למציאת הנערים. ישראל באמת רוצה שהעולם יסתכל על מה שקורה, בשלב מסוים יגיד שזה לא בסדר והכול ייעצר? שהעולם יתעסק עם המלחמה עירק והמונדיאל ברזיל, ושיתנו לישראל לעבוד בשקט.

גורם אחד בקהילה הבינלאומית גינה את החטיפה, וזאת ממשלת ארה"ב. בטוויטר הרשמי של הבית הלבן נכתב: "מחשבותינו ותפילותינו נמצאות עם המשפחות של שלושת הצעירים הישראלים שנחטפו בשבוע שעבר. מי ייתן והם יאוחדו עם בניהם בקרוב". אבל הציוץ פורסם ב-17 ביוני בשעה 6:22 בבוקר, כמעט ארבע יממות לאחר הפרסום הראשוני על החטיפה. למען האמת, לא ציפיתי ליותר מדי מנשיא שעם פרוץ המשבר בעירק נמנם (לפי הדיווחים) ואמר שעירק צריכה לפתור את הבעיות שלה בעצמה.

השבוע שוב נוקבו צמיגים ביצהר. הפעם, צמיגים של רכב בשירות צה"ל, שהביא אספקה לחיילים שנמצאים במקום. דובר יצהר גינה את המעשה, ואמר בתחילת דבריו כי הרכב אינו צבאי וכנראה שהמבצעים אינם תושבי המקום.

גם הרשות הפלשתינית וגם ביצהר חוטאים באותו חטא: חינוך לפשיעה. זה בכלל לא משנה האם זה רכב צבאי, אזרחי או קורקינט. הפגיעה הזאת מהווה פשע שצריך להיענש עליו בחומרה. החיילים במקום שומרים על האזרחים, וזה מה שהם מקבלים? זו הכרת התודה לכל כוחות הביטחון שמגנים לילות כימים על המדינה, ופועלים כעת במלוא הכוח והמרץ כדי למצוא את החטופים? מעניין אם הפרחחים הללו יתנגדו לכך שצה"ל יפעל לשחרורם אם חלילה הם ייחטפו.

בעוד שברשות הפלשתינית ישנו חינוך אקטיבי לפשיעה, החינוך ביצהר הוא בצורה פסיבית של חוסר גינוי. אם רבנים היו מגנים בפומבי ובקולם את הפגיעה בכוחות צה"ל, יש סיכוי שהפעולות הללו היו פוחתות ואולי אפילו נעלמות. אי-הגינוי מהווה תמיכה, ודבר זה ימשיך ויתדרדר.