"בפרשה הזאת, אף עיתונאי לא יכול להתגאות בהתנהלות שלו. אין בה צדיקים" [יואב לימור, פרשן צבאי].
"העיתונאים הבכירים בפרשה הזאת מפנים טענות פליליות אחד כנגד השני. אנשי מבקר המדינה, שגבו מהם עדויות, יצאו מזועזעים, אבל דבר לא קרה. אין בתקשורת הישראלית שכר ועונש" [
רביב דרוקר, פרשן פוליטי].
"התנהלות התקשורת בפרשה נבעה בחלקה משיקולים אישיים וסקטוריאליים, שהיו לכאורה רחוקים מלהיות מקצועיים וטהורים, עד כדי הטיות מדאיגות ביותר" [האלוף במיל' יעקב (מנדי) אור, לשעבר האחראי על מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה].
באפריל 1951 קיבל אקירה קורוסאווה אוסקר על "ראשומון". על "פרשת הרפז", הוא היה מקבל את הנובל. יפן, המאה ה-12. כ-900 שנה לפני שיואב גלנט ואבי בניהו הגיחו לאוויר העולם, הואשם טג'ומרו ברצח הסמוראי טקהירו ובאונס אשתו מסקו. הרוצח, הנרצח, הנאנסת ועוד עד ראיה אחד, אוביקטיבי לחלוטין, סיפרו למצלמה של אקירה ארבעה סיפורים שונים בתכלית, על סיפור אחד, שאמורה הייתה להיות בו אמת אחת. עכשיו, לך תתמודד עם פרשה, שבה לא רק הרוצח והנרצח, אלא גם הפרשן והפרשנית, הכתב האוביקטיבי והכתבת נטולת הפניות,
עיתון א' וערוץ ב' – כל אחד ואחת רואה בה את אותו הדבר, אבל אחרת. שומע משהו אחד, ורוצה להבין משהו אחר לגמרי.
אז מאיפה אתה רוצה אדוני, מאיפה מתאים לך גברתי, לשאוב את המידע שלכם? את התובנות וההבנה הפשוטה עצמה, על שאירע ב-2010 הסוערת בחצר של אשכנזי, בדירת הפאר של ברק ובמלחמת העולמות עמוסת האגו והשנאה, שניטשה ביניהם? האם מתאים לך מאמר נוקב של
ארי שביט, או אולי טור אישי עמוס גילויים של
בן כספית? האם תאזין ברוב קשב ל
אילה חסון ב"יומן", או ל
רוני דניאל ו
אמנון אברמוביץ' ב"אולפן"? ואיך אתה מעדיף את עיתון הבוקר שלך,
ידיעות אחרונות נניח? עם רונן ברגמן או עם
יוסי יהושע? הבחירה שלך, ובכל זאת הערת אזהרה: אם תבחר בכולם, בחר לך גם נהג תורן. כי אם מבולבלים – לא נוהגים.
אפשר מן הסתם להביט בשורה התחתונה (או לפחות בזו שנכתבה אחרונה, עד להודעה חדשה), במרס האחרון, כשהמשטרה עצרה וחקרה את שרי החצר הבכירים של אשכנזי, אבי בניהו ו
ארז וינר. אפשר לכאורה כבר להעניק את הפוליצר לחסון ולגרש את כספית מן העיר. מבחינת "מחנה ברק" בתקשורת – הסיפור נגמר. בעצם, לא נגמר, כי הרע מכל, הם מבטיחים, עוד לפנינו ולפני אשכנזי ושות'. אבל מי צודק? מבחינתם אין ספק. באותו יום שישי שלאחר המעצרים, האולפן החד-ממדי של אילה חסון, נראה כמו משדר ניצחון שיכול היה להתקיים אחרי מלחמת ששת הימים. הר-הבית בידינו וארי שביט תוקע בשופר. ושלא תהיה טעות: אף אחד במחנה השני לא היה נוהג אחרת, לו, למשל,
יוני קורן היה נעצר לחקירה. בימים שבהם שופטים מתחפשים לפרשנים עיתונאיים, והעיתונאים הופכים לשופטים ולתליינים – לא צריך יותר משני מעצרים מתוקשרים ומתובלים בהדלפות מטלטלות, כדי להכריע בנוקאאוט את פסק. לא צריך גם טיעונים לעונש.
מצד שני, זהו פתרון נוח מדי, שטחי מדי, "תקשורתי מדי", לסכם בו פרשה שהשלד שלה הוא מלחמה מבישה בין שר ביטחון לרמטכ"לו (ולהפך). אבל זרם הדם הלוהט, מוזן ממלחמת עולם רוויית לכלוכים, השמצות, שקרים, האשמות ודיסקרדיטציה חסרת תקדים, בשלולית המכונה "בכירי התקשורת הישראלית". ה"דיסטורשן" צורם אוזניים. אסופת ההגזמות והידיעות השגויות טמטמה כל מוח ממוצע. למגינת ליבם של תומכי ברק - לא היה ניסיון פוטש של אשכנזי; לצערם העמוק של חסידי אשכנזי – מסמך המריבה לא נולד בלשכת ברק. ונוסיף כמובן: המשטרה חוקרת, נכון, אבל מישהו ראה כבר כתבי אישום?
לא, אין לנו בעיית זיכרון, אם תהיתם. לכלוכים וקרבות אגו בין רמטכ"לים לשרי ביטחון היו מאז ומעולם, כמו גם המחסור באחווה ופרגון בבועת התקשורת. שלא לדבר על היכולת האנושית הבלתי נתפשת להודות בטעות כבר בפרשת לבון היו כאן מחנות עיתונאיים, שכל אחד בהם חתום על "האמת המוחלטת"; אחר כך היו
אורי דן נגד
איתן הבר ושאר העולם, ובאמצע, אי-שם בסיקסטיז, כתב
אורי אבנרי על "אינטר פרס", קבוצת עיתונאי שמעון שלנו (שהוא באמת היחידי שמחבר בין כל הפ
רשות כולם). הכל נכון. היה – אבל לא כזה. רמטכ"ל שמאשים שר ביטחון בפלילים (וההפך) ומחנה עיתונאי אחד שהופך את האחר לשקרן, נוכל ועבריין, ומתייצב בזה אחר זה בפני מבקר המדינה והמשטרה, ללכלך זה על זה. סליחה על הקלישאה, אבל "דבר כזה – באמת – עוד לא היה".
ישנם, בעיקר בקרב "מחנה ברק", עיתונאים הכופרים בהפיכת הקרב הזה למלחמה בין מחנות. הם טוענים שזהו עוד ספין ממטבחו של אבי בניהו. אחד מהם, מבכירי המחנה, אומר לנו: "האיש גאון. הוא יצר מצג שווא, כאילו ישנם כאן שני מחנות שווים של פוליטיקאים שמתמודדים בצמרת מפלגה. אין מדינה בעולם, שיש בה רמטכ"ל שנלחם בדרג פוליטי, כשלצידו צבא עיתונאים".
