זרעים של שתיקה בתיאטרון הבימה

כמו במחזה "כתם לידה", ששובל פורת כתבה בעבר ושיחקה בו ב"הבימה", שם חשפה את האיוולת של הימנעות בני המיגזר החרדי מבדיקות גנטיות של שני בני זוג בטרם נישואיהם, ואת התוצאות השליליות שקורות בשל כך, גם הפעם היא נוגעת בנושא כאוב לא פחות: תרומות הזרע, שהילד, תוצאת התרומה, בהתבגרותו אינו יכול לוודא מי היה אביו הביולוגי, מה המטען הגנטי שלו, וחס וחלילה במקרה חרום - אין לדעת ממי יוכל לקבל תרומת דם או איברים.

הבימאי משה קפטן בחר בקפידה צוות שחקנים, כולם כוכבים. מה שטוב לצופים, אך מותיר לכל אחד מהם לא די רפליקות כדי להחצין את מלוא יכולות המשחק שלו/שלה. הכוכב האמיתי של ההצגה הוא יון תומרקין, בנו של גדול הפסלים והציירים בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים - יגאל תומרקין. יון הוא כשרון מולד, עם קצב ויכולת אישית שוטפת, משחק משכנע וחודר, בלי הצורך להסתופף בין כתלי בתי ספר למשחק. הוא ההוכחה למסר של ההצגה - שלגנטיקה יש חשיבות מהמעלה הראשונה בגורל האדם.

מיכאל, (תומרקין) כבן לאם יחידנית, רונה (רובי פורת שובל), שהיו לה אהבות קודמות שלא צלחו להבשיל לידי נישואים, גדל עם סיפור כזבים שאביו היה טייס שנהרג. בהתבגרו, טרם גיוסו לצבא, הוא מבקש מאמו את פרטי אביו הביולוגי, ומגלה להפתעתו - שעד עתה חי בשקר. ואז הוא נזכר בילדותו, כשבן זוגה של אמו היה כוכב טלוויזיה נודע (קובי ליבנה המצודד והמרשים) שהיה פוקד תכופות את ביתם, עד שלפתע נעלם. הוא מחליט לנבור בתיקים ובמשרדים שונים כדי להגיע לאמת. מנהל מרפאת ההזרעות הפרטית (איל שכטר מ"הנחשול"), מסרב בכל תוקף לחשוף את הפרטים המבוקשים בטענה של שמירת פרטיותו של התורם.

גילוי עריות

חקירתו של הצעיר הנמרץ, חושפת בפני הקהל את השקרים, התרמיות והסחטנות הנדרשת לבסוף כדי לחשוף את התעלומה. מסתבר שהמצב בארץ מאוד עגום. המכונים הפרטיים לא שומרים על החוק בהתירם את פיזור הזרעים בכמויות אדירות, במקום לשמור על המיגבלה של 20 תרומות מקסימום מאדם אחד. ומה מסתבר? מכיוון שרוב הנתרמות הן מגוש-דן, נוצר מצב שבאותו רחוב בתל אביב, נמצאים כנראה עשרות אחים ואחיות שאינם יודעים על כך. הדבר אסור לחלוטין על-פי הדת היהודית, מכיוון שנישואי אחים ואחיות או קרובים מדרגה ראשונה הם המקור ללידות של בעלי מומים ומחלות שונות. ממש כמו גילוי עריות, ולכן הם פסולי חיתון.

רובי פורת שובל המקסימה היא האם שילדה את בנה ממישהו עלום לבנו ולקהל. רק היא יודעת מי האב, וכן גם מנהל המכון להפרייה. משחקה מבריק ומרשים ביותר, הן מתוך שחקרה את הנושא לעומק בטרם כתבה את המחזה והן מעצם כשרונה. חברתה הטוב ביותר היא עורכת הדין נעמי (מאיה מעוז המרהיבה, שבאמתחתה תפקידים ראשיים כדסדמונה ב"אותלו" בתיאטרון חיפה, "דואט לאחת" בת' הספריה, בקאמרי, בחאן, ובבית לסין בהצגה הבלתי נשכחת "יומנים"). יחד עם חברתה השנייה הטובה של רונה (נעמי פרומוביץ', שהרטיטה בתפקידיה בבית לסין, החאן, ת' חיפה ואנסמבל הרצליה, ושדווקא הצגת "הנס של סן אנטוניו" בו שיחקה בת' הספריה לא תשכח גם היא) - הן שתומכות בה לאורך כל הדרך. עוד מאז נולד בנה, גידלוהו כמו שתי אימהות - למען הקריירה של רונה כמפיקת סרטים. כעת הן משתדלות להוציאה מבוץ השקרים - מבצע קשה ומפרך.

בפלאש-באקים בהם נזכר מיכאל, הבן, מככב בין היתר, הילד המוכר לנו מתשדיר הטלוויזיה של "טורנדו". שון גיטלמן - חמוד ומקצוען כמו גדול. בקטעים אלה עולה העבר, עת מגיע לבית אהובה של האם, דורון, קובי ליבנה הגברי ויפה התואר, כשהילד מתחנן לפניו שירשה לו לקרוא לו "אבא". מה שמאיר את מקור כל הבעיות בהזרעה מתורם: הילד גדל ללא אב, וחסרון זה צורב בליבו וגורם לכל התסבוכות השונות. שלא לדבר על כך שאינו יכול לעבור את המיבדקים הביטחוניים לתפקיד שהוא חושק בו בצה"ל, אך ורק בגלל חסרון פרטי האב.

מערבולת היצרים, החתירה לאמת עד כדי איומים, והצורך לבסוף לעשות את פתרון "הקשר הגורדי" שרק חיתוכו בחרב פתר את הבעיה - גורם לכך שרונה נאלצת לזייף את חתימתה על מיסמך שקרי, על-מנת לצאת מהמבוך ביחסיה עם בנה יחידה, שהוא כל עולמה.

כל השחקנים מבריקים במשחקם, ונכנסים לתפקיד עד כדי כך, שבכל קטע התרגשות והרמת קול, הם בולעים חלק מהמילים מרוב התלהבות והתרגשות. דווקא הגברים בהצגה (אייל שכטר, קובי ליבנה ויון תומרקין) שומרים יותר על שלווה שהם מקרינים, ומהווים את החלק המאוזן והשקט יותר בדרמה, מול סערת הנפש של הנשים. עיצוב הבמה המינימליסטי של דנה צרפתי, עושה היטב את תפקידו, וכך, מוקד התעניינות הקהל הוא בסערת הרגשות ובחלקה של כל דמות בלהבה המתפרצת.

(כבוד ל)אומץ הלב של המחזאית והליהוק המושלם של הבימאי משה קפטן, מעלים הצגה שתשאיר אתכם עם הרבה תהיות ששאלות - מה אתם הייתם עושים במקרה זה.