המחבוא

• בקצה היער (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז) (קורות המחברת בזמן השואה);

• כחלוף הכל (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ם;

• בטרם יבוא האביב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990) ("הספר מתאר את חיי הגיטו דרך עיניה של ילדה בת עשר");

• שער עלייה (תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1990);

• התזכריני קריסטינה? (תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ד 1994);

• אל אותם הכפרים (תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 1997);

• אמא, תגידי: זה נכון? (קרית גת: דני ספרים, 1998);

• שלום, יוסל'ה! (קרית גת: דני ספרים, 1998;

• בלילות שבת (תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2000) (רומן);

• נעלה בכל הדרכים (קרית גת: דני ספרים, 2000) (סיפור מסע);

• את כועסת עליי? רומאן (הוד השרון: אסטרולוג, 2001);

• החצר שלי: רומאן (הוד השרון: אסטרולוג, 2003);

• הכול בגלל המלחמה (קרית גת: דני ספרים, 2004) (רומן לבני הנעורים על מסע חיפוש של בת אחר אמה שנעלמה מחייה בעקבות מלחמת העולם השנייה;

• תרמיל וזוג נעליים (הוד השרון: אסטרולוג, 2004);

• נשיט סירות נייר (ירושלים: כרמל, תשס"ו 2005) ("מסע ... של שלושה צעירים המלווים את סבתם" במסע לפולין);

• בטרם בוא המבול (ירושלים: כרמל, תשס"ח 2008);

• למחרת היום (ירושלים: כרמל, תש"ע 2010);

• טנגו באחד במאי (ירושלים: כרמל, תשע"ב 2011);

• בין עצי היער (קרית גת: דני ספרים, 2012);

• 13 סיפורים (ירושלים: כרמל, תשע"ג 2013).

חדרי סמוך לחדר הוריי. כל ערב אני מבקש מאימא שלא תסגור את דלת חדרם. אחי הגדול, מיטק, צוחק: ״בן שתים-עשרה וחצי, וקשור לסינר של אימא כמו תינוק!״ אחותי הלנה, המבוגרת ממני בשלוש שנים, מלגלגת עליי: ״תלמיד כיתה דל״ת, ומתנהג כאילו היה בכיתה אל״ף".

אני שומע שמעליבים אותי, ושותק. שותק ולא מגלה שאני פוחד להישאר לבד בחדר, שאני אוהב את אימא וכל הזמן רוצה להיות לידה.
״שידברו״, אני אומר לעצמי, ומבקש כל לילה: ״אמא, אל תסגרי את דלת חדר-השינה שלכם״.

אתמול בערב שמעתי את אבא אומר לאמא: ״מחר תבוא אלינו נערה מהעיר לרעות את הפרות במשך הקיץ. לפני כמה ימים דיברתי עם אימא שלה וסיכמתי שתמורת העבודה תקבל אִמה של הנערה בסוף כל חודש שק תפוחי-אדמה, ובסוף הקיץ, שבעים זלוטי״.

אימא שאלה: ״מי הנערה? יש לה ניסיון בעבודה?״

אבא אמר שהנערה רעתה פרות בקיץ שעבר בכפר השכן ואפשר ללכת לאותו איכר ולברר אם היה מרוצה ממנה. ״שאלתי את האֵם מה שם האיכר, והיא אמרה לי. אם תרצי אשלח מחר את מיטק לשמוע עליה יותר פרטים. אנחנו נקרא לנערה אירקה״.

״מה זאת אומרת 'אנחנו'?״ התפלאה אמא, ״מדוע לא נקרא לה בשם שנתנו לה הוריה בכנסיה, ביום הטבילה?״

אבא אמר שיש בעיה, ולחש לאוזנה כל-כך בשקט שלא יכולתי לשמוע מה אמר, רק שמעתי אותה: ״בשם אלוהים! סטאניסלב! למה יהודייה?!״ היא נשמה עמוק והמשיכה, ״וכי חסרים לנו רועים פולניים? מדוע לא ניקח את הנער שהיה אצלנו לפני שנה? הוא היה רועֶה נאמן ומסור, אנחנו כבר מכירים אותו ואת עבודתו. ואילו היהודייה הזאת, שצריך לקרוא לה אירקה, מי יודע איך תהיה ומה תעשה?״

אבא אמר שאין לה צורך לדאוג. הוא בטוח שהנערה תהיה בסדר גמור. היא גדולה, בת שלוש-עשרה, ומנוסה בעבודה. הוא שיבח מאוד את אִמה, אישה הגונה, שברוח זו גידלה את ארבע בנותיה. הנערה שתבוא אלינו היא השנייה בבנות. הגדולה נשארה בבית, להשגיח על הבנות הקטנות. הרגשתי שאימא אינה שקטה, וממשיכה לחקור את אבא. הוא חזר ואמר שכבר לפני שנה הנערה עבדה בכפר, שם היו מרוצים ממנה ואין כל סיבה שלא תהיה בסדר אצלנו.

״בכל זאת״, אמרה אמא, ״אי-אפשר לדעת איך היא תתנהג. לדעתי לא צריך לקחת רועה יהודייה, מי יודע אם לא תהיינה בעיות בגללה״. אבא הרגיע אותה ואמר שאין מקום לדאגה והיא לא צריכה לחשוש וגם לא לדבר על כך בכפר, איש לא צריך לדעת שהרועה החדשה יהודייה. וכאן הנמיך את קולו: ״מריה, אני סומך עלייך שדבר יהדותה יישמר בסוד״.

אימא גיחכה: ״אצלנו בכפר יש משהו שנשמר בסוד? תמיד מישהו רואה, שומע, ומפיץ את הידיעה. היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים״.
״אם לא מדברים ואם לא מספרים, לא שומעים ולא יודעים״.
״גם לקירות יש אוזניים, וגם הדוממים מדברים. וחוץ מזה, הנערה עצמה?״ שאלה אימא בדאגה.
״היא יודעת שאסור לה לספר על מוצאה ושהיא חייבת לשמור את יהדותה בסוד״.
״יְזוּ מריה!!!״ התפלאה אמא, כבר כמעט בקול כעוס: ״למה?״
אבא לחש בקולו השקט: ״הרי בני-אדם אנחנו, מריה, ואת נוצריה אדוקה, ושמעת את הכומר בכנסיה דורש ביום ראשון, אחרי התפילה, ומספר על אחינו שבצרה. הוא התכוון ליהודים שצריך להושיט להם עזרה״.
״סטאניסלב, שלא נצטרך לתת את הדין. הרי זה אסור על–פי החוק!״ היא ניסתה בכל דרך להניא את אבא מלהביא אלינו את היהודייה, ״סטאניסלב, אישור עבודה יש לנערה?״
אבא לא ענה.
״אתה יודע שהשנה לא נתנו הגרמנים אישורים לפועלים שעבדו באחוזתו של מניצקי. גם לא לעבודות הבוערות בעונה״.
״נכון, אך כאן לא מדובר בקבוצת פועלים היוצאים יום–יום מהגטו ומובלים לאחוזה בליווי משמר גרמני. אני מביא נערה לכל ימות הקיץ כדי לרעות את הפרות שלנו, והיא תשוב לגטו רק בסוף הסתיו״.
ככה שיכנע את אימא שאין מקום להשוואה.
״בלי אישור הגרמנים...״ אמרה אימא בקול מזהיר.
הוא קטע את דבריה: ״העיקר לסגור את הפיות. לא צריך לדאוג. בינתיים תישאר הנערה אצלנו, ובמשך הזמן תשיג לה אימא שלה אישור עבודה מהגרמנים״.
הבנתי שאם לא מרוצה מכל העניין, וברצון הייתה מוותרת על אותה נערה יהודייה, ושוכרת את הרועה שהיה אצלנו לפני שנה. אבל אבא עמד על דעתו ואמר שכבר התחייב, הוא בטוח שאימא תהיה מרוצה, הנערה תוכל לעזור לה גם בעבודות הבית. ואם לא תהיה מרוצה ממנה, אחרי שבוע יהיה אפשר להחזיר אותה לאִמה. הרי העיר לא רחוקה מכאן.
״ואיך תצא אותה יהודייה עם בתה מהגטו? שמעתי שהגרמנים הגבירו את השמירה והם יורים בכל מי שמנסה לצאת. אם יתפסו את השתיים, יירו בהן בו–במקום״.
״אני סומן על האם, היא אישה פיקחית, אמיצה וזריזה. היא תצליח לצאת עם בתה בלא שהגרמנים יגלו אותן״.
״ואם לא תמצא דרך נסתרת מעיני הגרמנים? הרי אנחנו כבר מוציאים את הפרות למרעה?״
״לא משנה אם הפרות תעמודנה עוד יום ברפת. חוץ מזה, אין כל בעיה להשיג רועה אחר, אם צריך".
אימא נאנחה. ״טוב, אתה מבטיח לי שאם לא אהיה מרוצה מהיהודייה, אתה תחזיר אותה לעיר״.

״מריה, מריה, אל תדאגי, אם לא תהיי מרוצה אחזיר אותה״. הדברים האחרונים הרגיעו את אמא. היא הבינה שאין מקום להמשיך להתווכח עם אבא. העניין הוחלט. אבל ישנה דרך להיפטר מהנערה היהודייה.

אבא אמר: ״מריה, את צריכה פעם להגיע לעיר ולראות את היהודים הסגורים בגטו ואת האיכרים הנכנסים פנימה עם עגלות עמוסות מזון. הם אומנם מרוויחים הון בסכנם את חייהם, אבל בכך גם מצילים את היהודים הגוועים ברעב״.

אימא אמרה שאינה יכולה לראות אנשים סובלים ומתענים ולכן לא תלך לראות את היהודים הכלואים בגטו. היא זוכרת אותם מלפני המלחמה, כשהיו באים לבית הוריה, מביאים מכל טוב הארץ. הם היו סוחרים הגונים. אִמא שלה אהבה לקנות אצלם, וכאשר גדלה, קנתה גם היא אצל אותם יהודים.

״הנה את רואה, מריה, זו שתבוא מחר, היא בתה של אותה יהודייה שאת היית קונה אצלה".

״באמת?״

עכשיו היה אבא משוכנע שאם לא תתנגד להביא את הנערה. אולי אף תתייחס אליה כאל בת של מכרים ותיקים, שפעם חיו בטוב ובאו להם היום זמנים קשים.

אימא אמרה שהייתה חוזרת לקנות אצלה אבל מאז שפרצה המלחמה היא לא מגיעה לעיר כי היא פוחדת מהשודדים בדרכים.אמנם סוחרים יהודיים עודם מסתובבים בכפרים, אבל רק מעט סחורה נותרה בידיהם.

״אחרי המלחמה ישובו היהודים לעסוק במסחר,״ אמר אבא, ״ותחזרי לקנות אצלם״.

עכשיו כבר היה צליל אחר בקולה של אמא: ״טוב תעשה האישה אם תביא אלינו את בתה בסתיו, כאשר איש מאנשי הכפר לא יראה אותה״.
״סמכי על האם שתנהל את העניינים על הצד הטוב ביותר״.
בבת-אחת שינתה אימא את דעתה. ״באמת צריך לעזור ליהודייה המסכנה. רחמנות עליהם, מה שעושים להם הגרמנים. טוב״, סיכמה את העניין לעצמה, ״נִראה מחר״.

רגילים היינו כל קיץ להביא רועֶה מהעיר, אך מעולם לא היה הדבר אפוף סודות ולחישות. ולא הבנתי את הדאגה של אימא ואת דברי ההרגעה של אבא. השתדלתי לקלוט היטב את דבריהם. בנשימה עצורה שמעתי את המילה יהודייה. בכפר לא גרו יהודים ולא ידעתי במי מדובר ומיהם היהודים, היכן הם גרים ומה הם עושים, מה הם לובשים, אוכלים, ובמה הם מאמינים. איזו שפה הם מדברים, אם יש עליהם סימנים מיוחדים, אם הם דומים לפולנים. איך הגיעו לפולין ומדוע סוגרים אותם הגרמנים ומענים בגטו. ״מחר״, אמרתי בלבי, ״מחר אראה נערה יהודייה ואדע יותר״.

למחרת היום, כאשר חזרתי מבית-הספר, ראיתי נערה עומדת ליד אמא, מקשיבה להוראותיה ומניעה בראשה לאות הסכמה והבנה. הסתכלתי בה מהצד. היא הייתה די גבוהה ביחס לנערה בת שלוש-עשרה. שערה בהיר כדבש. פניה עגולות, חיוורות מאוד, כאילו לא ראו את אור השמש ימים רבים. עיניה היו בצבע ירוק-אפור מעורב בחום, אפה סולד וסנטרה מעוגל. היא דמתה לבנות עירוניות שלמדו איתי בכיתה, רק רזה יותר, ולבושה שמלה בלוייה ודהויה. ראיתי אותה מחייכת חיוך נעים לאמא, וכל הזמן מהנהנת בראשה לאות הבנה ואינה אומרת כלום. פניה היו נעימות אך גם הביעו חשיבות עצמית. היא לא נראתה עצובה.

״אירקה", הצביעה אם לעבר ערמת כלים, הניחה לפניה קערת מים וסבון והורתה לה לשטוף. אירקה שטפה את הצלחות בשקט ולא ביקשה הסבר נוסף. אימא הסתכלה על ידיה הרזות כאומרת: ״מה אלה יכולות לעשות? אומנם בנות כפר צעירות ממנה עובדות בבית ובשדה, אבל היא עושה רושם שלא שטפה כלים אפילו בביתה״.

הסתכלתי באירקה בתמיהה ושאלתי את עצמי: ״איך אפשר לדעת שהיא יהודייה?״ חיפשתי סימנים מיוחדים, משהו יוצא-דופן המגלה את זהותה. במה היא שונה מבנות העיר והכפר? אולי סימן כלשהו על המצח, הלחי, השפתיים, סימן המוכיח שהיא יהודייה.

אירקה הניחה את הכלים על הכן. אימא הורתה לה לערוך את השולחן בחדר הגדול, ליוותה את צעדיה היחפים, מתבוננת ברגליה הרזות, בוחנת היטב את מעשיה. אימא נראתה מרוצה אבל לא אמרה כלום.
רק כעת הבחינה אימא שאני עומד בפתח.

״יאנק ילדי!״ חיבקה אותי חזק בזרועותיה, נשקה ושאלה: ״איך היה בבית-הספר? לך לחדרך, שים את הילקוט ובוא לאכול משהו״.
אבל אני עמדתי והסתכלתי על אירקה, מחפש בה סימנים, אולי בכל זאת אגלה משהו משונה, מוזר, אחר, המבדיל אותה מאתנו, המוכיח את היותה יהודייה. אני מסתכל, מחפש ולא מוצא שום דבר המעיד שאירקה יהודייה. שום דבר המבדיל בינינו. אבל חשבתי שבמשך הזמן אמצא, הרי היא באה אלינו לכל הקיץ, אולי תישאר עד תחילת הסתיו, אולי גם לחורף, יהיה לי מספיק זמן להכיר אותה ובוודאי אגלה משהו שהיא מסתירה ושיש רק ליהודייה.

הנחתי את הילקוט בחדרי, הסתתרתי מאחורי הדלת והסתכלתי מבעד לחריץ לעבר אירקה - כיצד היא הולכת לדיר החזירים, נותנת אוכל ושוטפת את הסיר, מסתובבת בחצר ומשתדלת לגלות אם תרנגולת הטילה ביצה, מעמיסה על זרועותיה גזרי עצים, וחוזרת למטבח. עקבתי אחר מעשיה בדממה. לא גרעתי עין ממנה, חיפשתי אך לא מצאתי דבר. שום סימן מיוחד, כלום.

הוצאתי את הספרים והמחברות כדי להכין את שיעורי-הבית, אך לא יכולתי להתרכז. כל הזמן הייתי עסוק במחשבה איך אפשר לגלות שאירקה יהודייה. אולי היא מאומנת להסתיר זאת? אני חייב להבין מדוע היא נמצאת אצלנו בעילום שם, בהסתר, למה אסור לה לגלות את שמה האמיתי, מדוע הכול סביבה כה סודי, שמור, מסתורי. מדוע אימא צריכה להשגיח עליה?

והתגנבה מחשבה משונה לראשי, אולי אִמה הוציאה אותה מהבית בגלל התנהגות רעה? רציתי לדעת במה חטאה, למי גרמה נזק, מדוע במקום להכניס אותה למוסד חינוכי, הביאו אותה אלינו? האם כדי שאִימי תשגיח עליה ותתקן את התנהגותה? מדוע הביאה אותה ולא את אחותה הגדולה ממנה בשלוש שנים? אירקה חזרה למטבח. הלכתי אחריה. עמדתי בפתח והתבוננתי בה.

״מה אתה עושה כאן?״ הביטה בי אימא מופתעת. ״לך תגמור את שיעורי-הבית!״ פקדה עליי.
לא הלכתי. המשכתי לעמוד, מסתכל על אירקה.
״לך ילדי״.

מאחר שלא הלכתי, רמזה לי אימא שאני מפריע לאירקה בעבודתה. ״יאנק, עוד מעט יגיעו כולם ושום דבר עוד לא מוכן! לך!״ והפעם בקול רוגז על כך שאני עומד בפתח וסוגר את המעבר. לאירקה אמרה שתלך לחדר הגדול לערוך את השולחן. ושוב ציוותה עליי ללכת לחדרי מפני שאני מסתובב במטבח ומעכב את ההכנות לארוחת הצהרים. אבל אני הלכתי לחדר הגדול, עמדתי על הסף והמשכתי להסתכל באירקה, אולי אגלה פתאום משהו מיוחד שלא הבחנתי בו עד כה.

אירקה מיהרה בעבודתה ועשתה כל מה שפקדה עליה אמא. רציתי לדעת אם אירקה יודעת פולנית. אולי היא ממלאה אחר הוראותיה של אימא על-פי תנועותיה בלבד, מנחשת את המובן לפי השפתיים?

״אירקה, לכי לחצר והביאי לי עצים! אני צריכה להגביר את האש בתנור! ותשתדלי שיהיו יבשים!״

״גברת, איפה מונחים העצים?״ הפולנית הצחה של אירקה הייתה במבטא עירוני, כשל בנות העיר שבכיתתי. אירקה יודעת פולנית. היא מבינה את השפה שלנו. אם כן, במה היא שונה?