אני מאמין ל
יאיר לפיד. אני חושב שתוכנית הדיור שלו טובה. שהיא יכולה לעבוד. כמובן שיש בה דברים שחסרים לי. דיור ציבורי למשל. דירות שהמדינה תקבל לרשותה עבור זכאי הדיור הציבורי, כדי לתת להם בשכ"ד מופחת מאוד להרבה שנים. מה שאני קורא, הדיור הציבורי החדש.
אני מאמין ליאיר לפיד. אני חושב שבסוף יהיו כאן יותר ממאה אלף דירות חדשות לזוגות צעירים, למעמד הביניים, יהיה כאן דיור בר-השגה למכירה, יהיה דיור בר-השגה להשכרה (ותזכרו שעד לפני שנתיים אף אחד בכלל לא רצה להוציא את המילה "להשכרה" מהפה שלו), יהיו כאן פרויקטים מיוחדים שחלקם ימכר בשוק החופשי מיד וחלקם ימסרו להשכרה לתקופה בינונית בשכר דירה מופחת שלאחריה ניתן יהיה לרכוש את הדירה במחיר ריאלי.
אבל שזה יקרה והחלום הגדול של כולנו לשינוי שוק הדיור אכן יגיע גם עלינו מוטלת אחריות לא קטנה. כזו שאומרת מהיום לא קונים. מהיום לא שוכרים בכל מחיר. מתווכחים. תיקחו אותי למשל. כבר שבע שנים גר באותה דירה שכורה בירושלים. לא גדולה, לא מפוארת, במקום טוב. כשחתמתי על חוזה השכירות שלי שילמתי 2,700 ש"ח. 600 דולר. לא בשמיים. לפני 10 ימים בדיוק שילמתי את הצ'ק הראשון לשנה השמינית. על הנייר התנוססו הספרות 4,300 ש"ח. כמעט 100% עלייה. כבר לפני שנתיים חשבתי שזו שערורייה לבקש סכום כזה, אבל אז הבנתי שאם זה לא יהיה אני זה יהיה מישהו אחר.
הבנתי שאם אגיד לבעל הבית שלי שאני לא מקבל את התנאים שלו אז בתוך עשר דקות, אולי פחות תעמוד מחוץ לדלת שורה ארוכה של אזרחים ישראלים, אנשים עובדים, שיריבו ביניהם מי יהיה הראשון להכנס פנימה ולחתום על הסכם השכירות החדש של הדירה שלי. כן כן שלי. כך אני חש אחרי 7 שנות מגורים בה.
ואני, שאומר, כמו שר האוצר "באתי לשנות", נתקעתי. לא הייתי מסוגל לזוז ולחשוב שאולי יהיה לי קצת לא נוח אם אצטרך לחפש מקום מגורים אחר, אולי לגור בשותף, אולי לבקש מההורים לרבוץ אצלם בחדר האורחים כמה חודשים. אולי קצת יותר, עד שאארגן עוד כאלה כמוני שפשוט יגידו לא. כי זה כל מה שצריך לעשות. להגיד לא.
בקיץ 2011 יצאנו למאבק על הדיור. מה בעצם הייתה המטרה. מה רצינו להשיג. להוריד את שכר הדירה? לגרום לממשלה לסבסד שכר דירה לסטודנטים וזוגות צעירים? לחייב את הקבלנים והיזמים לבנות דירות קטנות שימכרו במחיר נמוך? להפוך את צפון תל אביב לאזור בו יש תמהיל חברתי שונה מהקיים בו היום?
הבעיה הגדולה היא מחירי שכר הדירה. זו גם הבעיה שגם אם ראש הממשלה יודיע היום או מחר או בעוד שלושה ימים שהוא מתכוון לפתור הרי שהיא לא תבוא לסיום מוצלח לפני שיחלפו שנה או שנתיים ואפילו יותר. אז מה עושים? את הדבר היחידי והבסיסי שכולנו יכולים לעשות. אומרים לא. כי בעצם מה הבעיה עם שכר הדירה הגבוה. הבעיה היא שבעלי הדירות יודעים שהם יכולים לקבל מאיתנו כמעט כל סכום שיבקשו. למה? כי אנחנו לא מאוחדים, כי בעלי הדירות יודעים שאם אני, או אתה או את לא נהייה מוכנים לשלם, יבוא מיד מישהו או מישהי אחרת וישלמו, זה יקח בדיוק חמש דקות לא יותר.
אז איך עושים את עכשיו? זה הזמן שהתאחדויות והסתדרויות הסטודנטים יודיעו להנהלות האוניברסיטאות המכללות ושאר המוסדות להשכלה גבוהה שבגלל בעיית שכר הדירה חלק גדול מהסטודנטים לא יוכל למצוא לעצמו מקום מגורים לקראת שנת הלימודים הבאה ולכן הסטודנטים לא יתנו לפתוח את שנת הלימודים עד אשר ירדו מחירי שכר הדירה.
זה הרגע המכונן, זה הרגע בו הלחץ יעבור, באחת, אל מקבלי ההחלטות, בתחילה במערכת החינוך, לאחר מכן לבכירי הממשלה ומשם הוא יתגלגל במהירות הבזק לפתח דלתם של בעלי הדירות שיבינו שבקרוב הם יהפכו להיות אויבי העם, האנשים שפוגעים בעתידה של המדינה ומעבר לכך הם פשוט יבינו שהיום הגיע, שהסטודנטים מתאחדים ובכל אחד גדול הם אומרים לא!!!.
זו האפשרות שלכם היום, הסטודנטים, להוביל את המהפכה האמיתית בדיור. אתם יכולים להיות היום "כוחות השוק", אתם יכולים לגרום לבעלי הדירות להוריד מחירים, השלב הבא ירדו גם מחירי הדירות למכירה. למה? כי כולנו פשוט נגיד לא. וכשאומרים לא ולא מוכנים לשלם אז למוכרים לא תהייה ברירה, הם יצטרכו להתפשר על פחות.
היום יש הזדמנות אמיתית למהפכת מחירים בתחום הדיור. אנחנו כבר יודעים שלהקים ערי האוהלים הם השלב הראשון והכי קשה. עכשיו צריך לעבור לשלב השני. המכריע ולהגיד ביחד, לא!!!!
