ראש וראשון לכולם: תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. כתבתי על כך רבות בשבועות האחרונים, בעיקר אגב משפט הולילנד ובמיוחד בעניינו של אורי לופוליאנסקי. התיקון הזה כבל את ידיו של השופט דוד רוזן ולא אפשר לו להתחשב במצבו הרפואי הקשה של ראש עיריית ירושלים לשעבר, אלא רק להטיל עליו את העונש הנמוך ביותר במתחם שקבע (וגם בקביעת המתחם יש לחוק הנחיות נוקשות למדי).

שופטים ומשפטנים הציעו דרכים שונות להתגבר על המכשלה האכזרית הזאת, במסגרתה אפילו מי שימיו ספורים עלול להישלח לכלא, וידיו של השופט יהיו קצרות מלהושיע. ההצעה הטובה ביותר היא של הרכב הערעורים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בראשות הנשיאה דבורה ברלינר: להוסיף סעיף שיאפשר לבית המשפט, במקרים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו, לחרוג כלפי מטה מן המתחם. סעיף כזה קיים בחוקים אחרים, ציינה ברלינר, ולא צריך בכלל לגעת בתיקון כולו כדי להכניס אותו.

אבל מה הסיכוי שזה יקרה? קלוש למדי. משרד המשפטים, אביו של תיקון 113, לא ימהר לשנותו – משום שבכובעו כפרקליטות המדינה, הוא דווקא מבסוט מההחמרה בענישה (שלדעת רבים הייתה המטרה האמיתית של התיקון). הנה לנו דוגמה מובהקת לניגוד העניינים שבכפל תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה – גם כמי שמייעץ לחקיקה וגם כמי שעומד בראש התביעה.

מורשעי משפט הולילנד מתחילים להגיש את ערעוריהם לבית המשפט העליון, ולצידם – בקשות לעיכוב ריצוי עונשי המאסר עד להכרעה בערעור. לטעמי, זה צריך להיות הכלל וראוי שכך ייקבע בחוק. אני לא מדבר על מורשעים המסוכנים לציבור; הללו ממילא מצויים בדרך כלל לפחות במעצר בית אם לא במעצר עד תום ההליכים. הדברים אמורים רק במי שאין סכנה שיפשע שוב, שישבש את ההליכים נגדו או שיברח מן הארץ; ושאם יש סכנה כזו, אי-אפשר למנוע אותה - כמו לפני הרשעתו - באמצעות מעצר בית.

ההיגיון שמאחורי ריצוי מיידי של העונש אומר, שהענישה צריכה להיות סמוכה לעבירה כדי שתהיה אפקטיבית. מצד שני, עדיין לא מדובר בגזר דין חלוט וקיימת האפשרות שהנאשם יזוכה או שעונשו יוקל. אז למה לשלוח אותו לכלא לפני שהעונש סגור וחתום? האם משום שהמערכת אינה מסוגלת לשמוע את הערעורים במהירות, היא רשאית לשלול את חרותו של אדם לפני שאשמתו ועונשו נקבעו סופית? לדעתי, התשובה היא שלילית.

נכון שהיה יותר "סקסי" להתעסק במחיר הקפה והעוגה בנתב"ג, ומחירי הספרים נותנים יופי של כותרות, אבל ראוי שלפחות חבר כנסת אחד ידחף פתרון לנושא הרבה-הרבה יותר רציני: הצפת מקצוע עריכת הדין. כי אם נחכה שמשרד המשפטים ולשכת עורכי הדין יטפלו בזה, יש סיכוי לגמרי לא רע שנחכה עד שיהיו כאן 100,000 עורכי דין.

הלשכה מצויה בניגוד עניינים מובנה – היא רוצה יותר עורכי דין כי זה יותר כוח, היא רוצה פחות עורכי דין כדי שתהיה פחות תחרות. משרד המשפטים גורר את רגליו כבר שנים, אולי משום שאינו רוצה להתמודד מול הלשכה ועסקניה. את המחיר כולנו משלמים, כל יום, בדמות הליכי סרק ותביעות סחטניות וייצוג כושל וסחבת מעיקה.

מדובר בכשל שוק מובהק והרסני, בו יש מקום ואף חובה להתערבות חקיקתית. צריך להעלות את ציון המעבר בבחינות. צריך לחייב את המכללות לערוך למועמדים בחינות פסיכומטריות. צריך לקבוע ציון מינימום בבגרות כתנאי ללימודי משפטים. צריך להאריך את ההתמחות ולוודא שהיא משמשת להכשרה ולא לעבדות. יש ודאי עוד רעיונות; הכי חשוב הוא להפסיק לברבר ולהתחיל לפעול.

שני מקרים צדו את עיני בתוך יום אחד השבוע. השופטת מרים נאור התייחסה לעבריין בנייה שלא קיים עד היום צו הריסה משנת 1999, ובחוצפתו כי רבה – ביקש משפט חוזר. שופט השלום הישאם אבו-שחאדה עסק בעניינו של בעלי משקים בכפר טרומן, שחגג במשך למעלה מעשור עם אלפי מ"ר של שימושים בלתי חוקיים, וגם הוא לא קיים צווי הריסה. אבו-שחאדה נתן לו ארכה נוספת, עד 1.3.15.

אני מנסה ומשתדל ומתאמץ להבין – ולא מצליח. אדם עבר על החוק. הוא קיבל התראה. ועוד התראה. ואז בא כתב אישום. ואז היה דיון. ולבסוף בא פסק דין ואחריו גזר דין. למה אחרי כל זה, עוד צריך לתת לו חודשים ושנים להרוס את הבנייה הבלתי-חוקית? למה אחרי כל זה, עוד צריך לאפשר לו להרוויח ממנה לפני שיואיל בטובו – אם בכלל – להפסיק את ביצוע העבירה? החוק כאן צריך להיות חד-משמעי: הריסה מיד. רק כך יש אולי איזשהו סיכוי שמכת המדינה של בנייה בלתי חוקית, תתחיל איכשהו להצטמצם.

90 עמודים הקדיש השופט רם וינוגרד לדחיית תביעה של סוכנות הרכב הירושלמית חיים לוי נגד היבואנית קרסו. 90 עמודים – שבסופם לא זיכה את קרסו אפילו בשקל אחד של הוצאות. למה? – כי היא נתנה ללוי התראה של חצי שנה בלבד על ביטול ההסכם, והיה צורך בהתערבותו של בית המשפט כדי להאריך אותה לשנה.

אני לא מבין מה הקשר. וינוגרד מראה, פיסקה אחרי פיסקה, עמוד אחרי עמוד, שהתביעה של לוי הייתה חסרת כל בסיס הגיוני ומנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון. אז נכון, קרסו עשתה פאול – אבל לוי ניסתה לשבור לה את הרגל. לכל היותר אפשר היה לצמצם את הסכום שייפסק לטובתה, ולא למנוע לחלוטין החזר כלשהו של הוצאות העתק שגרמה לה תביעה חסרת שחר.

ראו מה עשו רון שפירא ושרה דברת, בתביעות סרק של דייגי הקישון ותושבי אזור רמת חובב: הם הטילו הוצאות של מיליוני שקלים על מי שניסו לסחוט כספים שלא הגיעו להם. כך ראוי שייעשה. מאחר שהשופטים לא תמיד מפעילים את כלי ההוצאות, ובוודאי לא בצורה אחידה כלשהי, יש מקום לשקול הגדרות ברורות יותר בחוק.

אין זה סוד שאני חסיד גדול של חופש הביטוי בכלל ושל פומביות הדיון המשפטי בפרט. אבל דווקא מתוך עמדה זו, אני סבור שיש לקונה בחוק המאפשרת פרסום במקום בו ראוי לאסור אותו: על זהותם של קורבנות אלימות במשפחה. אין שום סיבה שבעולם, שאישה מוכה תלך למכולת ושכנותיה יצביעו עליה ויתלחשו ואולי גם יצחקקו. מי שמסתבך באלימות סתם ברחוב – אין סיבה לאסור את פרסום שמו, כחלק מאותם עקרונות יסוד שציינתי במשפט הראשון. אבל מי שנופל קורבן לבן-זוג אלים (כנ"ל לגבי בת-זוג אלימה) – אין שום מקום להוסיף לו את הלבנת הפנים על הצלקות והחבורות.

יש הטוענים, כי פרסום השם ירתיע את הצד האלים. אני לא מאמין בזה. מי שלא מפחד מהכלא, לא יפחד מהפרסום; מי שמוכן לשבור עצמות, לא שם קצוץ על שמו הטוב. חוץ מזה, המחוקק כבר נתן את דעתו על סוגיות דומות – בנושא עבירות מין ובנושא עבירות אלימות כלפי קטינים – וקבע שפרטיותם חשובה בהרבה, גם כדי שלא להרתיע אותם מלהתלונן. כך צריך להיות גם ביתר עבירות האלימות במשפחה.