לכל תקופה של "מאורעות", עד שנת תש"ח – כמו לכל מלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות – קדמו תקופת דגירה ותקופת הבקעה, שבהן היה אפשר לחזות מראש את הממשמש ובא, לפי ההחרפה במאבק המדיני וביחסים בין הערבים ליהודים, ולפי פעולות הטרור, האנטי-טרור והאנטי-אנטי-טרור.¹ מי שהיו עוקבים אחרי הסימנים המבשרים האלה, יכלו לצפות מראש את מעשי התוקפנות של הערבים, את תגובות היהודים וגם את ההסלמה בשדות-הקרב. ובכל זאת הופתעו היהודים, במידה זאת או אחרת, בכל העימותים, משנת 1920 עד הנה, בשנת 2014. ²

אלה שמסכמים את תשעים וארבע שנות המלחמה היהודית-ערבית, מאז מאורעות 1920, עשויים להגיע למסקנה, שאילו הובאה בחשבון מראש ודאות העימותים והמלחמות, היו היהודים מגייסים לקראתם יותר משאבים לאומיים, ומגיעים אליהם מוכנים יותר. אבל לא זה מה שקרה. אפילו לאחר שפרצה מלחמת העצמאות, עדיין לא ראו, בעלי עמדות בכירות, את האותות, וסברו כי הם מבשרים רק "מאורעות" במתכונת סוף שנות השלושים. מעין המשך לתהליך הידרדרות יחסי יהודים-ערבים. ³

אחרי דיכוי "המרד הערבי",⁴ בשנת 1939, שמרו ערביי ארץ-ישראל על פרופיל נמוך, כשמונה שנים. זו לא הייתה תוצאה של החלטת מנהיגיהם. בימי המרד הייתה כמות החללים הערבים גדולה מכמות החללים הבריטיים והיהודיים גם יחד (ראוי לזכור שערבים רבים מאוד נהרגו בידי בני-עמם). תבוסת גרמניה במלחמת העולם החלישה את מחנה תומכי משפחת חוסייני. מיד אחרי מלחמת העולם נגררו הערבים לפאסיביות מדינית בנושא ארץ-ישראל, וקיוו להפיק תועלת מהעימות בין היהודים ובין הבריטים. רק אחרי שפורסמו המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית⁵ – ובייחוד אחרי שהביאו הבריטים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם, בפברואר 1947 – הבינו מנהיגי הערבים שכדי לעכב את הקמת המדינה היהודית, עליהם לעשות מעשה מיד. התחיל תהליך של דגירת המלחמה: טרור ואנטי-טרור.

רבים מפיגועי שנת 1947 היו פליליים, רבים מהם היו תוצאות של סכסוכי קרקעות, אבל נאמני המופתי ניצלו את כולם לטיפוח רגשות לאומניים, ושיוו להם משמעות מדינית.⁶ בשלושה בינואר 1947 ניסו תושבי הכפר כארתיה להפריע לחברי קיבוץ נגבה לחרוש את שדותיהם. פרצה תגרה והוחלפו יריות; בסוף אותו החודש רצחו אסירים ערביים חובש יהודי בבית-הכלא בירושלים; בתחילת פברואר רצחו ערבים את אברהם ריספלד בביתו, במושבה רחובות; באמצע פברואר נרצחה רבקה הרצוג, מחסנאית, בידי גנבים ערביים שפרצו לישיבה בבני-ברק; בקיץ 1947 העלו ערבים מהעיירה בית-שאן עדרי פרות על שדות-אספסת של קיבוץ מסילות. עובד המספוא חיים בגון, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, הלך לבדו עד גבולות העיירה הערבית והרג פרה ברובה-ציד. כגמול על הגמול ניסו ערבים להסתנן בלילה לקיבוץ. השומרים גילו אותם והם ברחו.

מינואר עד אמצע מאי 1947 נמנו שלוש-מאות ושמונה גניבות ומעשי שוד מיהודים, לרבות חמישים ושלושה מעשי שוד מזויין. אחד-עשר יהודים נרצחו. בחודשים אלה פרצו עשרה סכסוכי-קרקעות אלימים ושבע קטטות והתנגשויות.⁷

ב-27 ביוני 1947 דיווח יוחנן רטנר, היועץ הצבאי של הנהלת הסוכנות, לבן-גוריון, יושב-הראש שלה, שצפויות מהומות, והמליץ "לתקן במהירות, ההזנחה בביצור היישובים וסידורי הביטחון בהם".⁸ באותו היום כינס בן-גוריון את "מועצת המלחמה העליונה", כהגדרת רטנר. חברים קבועים בפורום היו בן-גוריון עצמו, רטנר, גלילי, ראש המפקדה הארצית, והרמטכ"ל דורי. היה ידוע, שהערבים מתכוננים ל"מאורעות", ובן-גוריון חשש שה"הגנה" תיגרר לפעולות אמנעה, גמול ואנטי-טרור, ותוסט ממשימתה העיקרית: התכוננות למלחמה סדירה. "ארגון ה'הגנה' אינו הולם את תפקידו", אמר בן-גוריון לחבריו. "זו אינה ביקורת על העבר, אלא דאגה לעתיד". לפיכך, ביקש להקים מטה לטיפול בבעיות הביטחון השוטף ולהפנות את מרב מאמצי ה"הגנה" לארגונה מחדש, לקראת המבחן הצבאי העיקרי, שיבוא אחרי ה"מאורעות", שאותם מתכננים חאג' אמין אלחוסייני ונאמניו. "המהומות הצפויות ... ישמשו רק אמצעי מדיני נגד או"ם, במקרה שההחלטה לא תהיה לטובת הערבים. הפעולה נגדנו עלולה לבוא כעבור זמן יותר רב", אמר בן-גוריון והציע שבתקריות הצפויות יטפלו נוטרים שיתוגברו במפקדים מן הפלמ"ח. הצעותיו של בן-גוריון נדחו. עדיין לא היה אז בכוחו לכפות את דעתו. גלילי הסביר את ההתנגדות: "אין להתחיל עכשיו בערעור הכלים הקיימים. המסובים, ליבם שלם עם שינוי המבנה המוצע, אבל בצמרת יש התנגדות לשינוי המבנה".⁹

יותר מאשר המשתתפים האחרים בוויכוח ההוא, הבין בן-גוריון שהטרור מבשר מלחמה ושהוא אמצעי להשפעה מדינית על המעצמות ועל או"ם. בן-גוריון אבחן את הסכנה שבהתרכזות בלוחמה נגד הטרור, כאשר מלחמה סדירה בשער; לא כך האחרים. חילוקי-דעות דומים נתגלעו גם במהלך מלחמת העצמאות ואחריה, ובכל המקרים התנגדו אנשי הצבא הבכירים לשינויים. אחרי חמישה חודשים, כשפרצה מלחמת העצמאות, עדיין פעלה ה"הגנה" בשיטות הלוחמה הזעירה, שלא התאימו לנסיבות החדשות (גם אחרי מלחמת ששת הימים, ובייחוד אחרי מלחמת ההתשה, בתחילת שנות השבעים, נגרר צה"ל ללוחמה אינטנסיבית נגד הטרור הפלשתינאי והזניח את ההכנות למלחמה הבאה, וכשתקפו מצרים וסוריה את ישראל באוקטובר 1973, לא היה צה"ל מוכן למלחמה, ומדינת ישראל הופתעה).

בחמישה ביולי 1947 כתב חבר המטכ"ל, צבי איילון, (לישצ'ינר) תזכיר על התכוננות הערבים ל"מאורעות", וציין שהוועד הערבי העליון החליט "לבצע פעולות-כוח נגדנו בחודשים הקרובים". הוא העריך שיש לערבים סיכוי להצליח, והציע לגייס יחידות של ה"הגנה" להגברת עבודת המודיעין, ולתכנון פעולות גמול. שוב התנגד בן-גוריון להעסקת המטכ"ל בביטחון שוטף, דרש שהוא יעסוק בהכנות למלחמה, והציע למנות קצין לביטחון שוטף במטכ"ל ה"הגנה".¹⁰ קצין כזה מונה רק אחרי הפיגוע בבית הקפה "גן הוואי", ליד גשר הירקון בתל אביב, בחודש אוגוסט.

באוקטובר 1947 נפגעה ניצנים מן הטרור הערבי: נרצח חבר הקיבוץ, אברהם זלצמן, שהיה הקורבן הראשון, לא רק של ניצנים, אלא של היישוב היהודי בתש"ח. הוא נולד בכ"ג באדר א' תרפ"א (3.3.1921) בעיירה אוסטרוג שבווהלין, אוקראינה. הוא גדל באווירה של שנאת יהודים מבחוץ, וחום ולבביות בקרב יהודי העיירה, אנשי עמל ברובם. בגיל צעיר הצטרף לקן המקומי של "הנוער הציוני", ובו הותוותה דרכו לעתיד.

בן שבע-עשרה, והוא עלם חסון בגופו ואיתן ברוחו, יצא להכשרה חלוצית בחווה החקלאית של תנועתו בצ'נסוטנייב. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע לעיר וילנה, שבה התרכזו אז חברים רבים מתנועות הנוער הציוניות בפולין ובליטא, ובשנת 1941, לאחר טלטולים רבים, עלה ארצה, והתקבל למוסד החינוכי החקלאי במגדיאל. כאן רכש ידע והשכלה, ועם זאת התבלט כפועל חזק וחרוץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייס לפלמ"ח ושירת בו שלוש שנים, וגם כאן זכה לאהדה ולהערכה.

לאחר השירות שב לקבוצת ניצנים ושוב שיקע עצמו בעבודות המשק. כעדות חבריו: "ידו הייתה בכול. מוכשר לעבודה, בעל מרץ שופע, חיוך נצחי על שפתותיו ...". בצד עבודתו המשיך את פעילותו בפלמ"ח והיה גם יוצא לפעולות שונות. מן הפעולות היה חוזר שקט, צנוע, ללא-אומר.

רק פעם אחת אמר: "כאשר אני חושב על המוות, רק דבר אחד מדאיג אותי. יחידי שרדתי מכל משפחתי הגדולה, ואם אמות בלי להשאיר ילדים, הרי שבעולם כולו לא יישאר זכר למשפחת זלצמן הענפה מאוסטרוג, ווהלין".

ב-23 באוקטובר 1947 השתתף בכנס חברי הפלמ"ח בגבעת-ברנר. למחרת היום יצא לביתו כשהוא עושה דרכו ברגל, מסיבוב מג'דל לכיוון קיבוץ ניצנים. 200 מטר מתחנת הנוטרים – "שומרי הרכבת" הערביים – פגע בו כדור מרצחים. גווייתו נמצאה במקום בשעות הערב על-ידי שוטרים בריטיים. הוא הובא למנוחות בבית הקברות של קיבוץ ניצנים.

בדברי הספד לזכרו נאמר: "...ובאם זה אמת, אם זאת לא טעות, המותר להרפות את הידיים, להתייאש, לחדול מלהאמין בכל דבר יקר וקדוש בסדר העולם? לפנינו החיים, לפנינו תפקידים ענקיים. מוכרחים אנו להצמיד את השפתיים, עד זוב דם אפילו, לכבוש את עצמינו, להתגבר על כל כאב ולהמשיך במה שהתחלנו. מה שהיה יקר לפנים, פי מאה צריך להיות יקר לנו – כעת".¹¹

רצח אברהם זלצמן היה הכתובת על הקיר. אבל לניצנים ולתנועת ההתיישבות של "העובד הציוני" לא היו האמצעים להתכונן לבאות, והמנהיגות הביטחונית שהחלה את הכנותיה למלחמה, באיחור, עסקה בבעיות קשות הרבה יותר. היעד – רצף של ישובים יהודיים – לא הושג לפני פרוץ מלחמת העצמאות. היהודים לא נאחזו בכמה אזורי-מפתח, בגלל האילוצים מבחוץ, בגלל הערכות שגויות של המנהיגים, ועקב מיעוט כוח אדם ומשאבים, כך שהישובים שהספיקו להקים עד שנת 1947 קבעו את גבולות החלוקה והשפיעו על אופייה של מלחמת העצמאות, לפחות עד אחרי ההפוגה הראשונה וקרבות "עשרת הימים". תנאי המלחמה הבלתי נסבלים בשפלה הדרומית, ובייחוד בגזרת קיבוץ ניצנים, היו כתוצאה ממיעוט היישובים היהודיים.

לפי תוכנית החלוקה, שאושרה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, 33 ישובים עבריים נידונו להיכלל בשטח המדינה הערבית. ניצנים ביניהם. מיד פרצה מלחמה. כבר ביום המלחמה הראשון חזרו המכוניות לקיבוץ בדרך עקיפין ולא דרך הכפרים הערביים. למחרת הגיע אוטובוס של חברת "דרום יהודה", ושמשותיו מנופצות. שתי נערות מקבוצת עליית הנוער, שהתגוררו בקיבוץ, נפצעו. מחלקת עליית הנוער של הסוכנות היהודית הורתה לקיבוץ לפנות את כל הקבוצה. חברי הקיבוץ מצאו את עצמם נצורים ומבודדים.¹²

חמישה ימים אחרי שפרצה המלחמה, ביטא בן-גוריון את חרדתו לגורל האזורים דלילי-היישובים – עליהם נמנתה ניצנים – במכתב אל חברי המרכז החקלאי: "יש עניין שאינו סובל דיחוי, כי לאחר התחלת 'הביצוע' ייתכן שלא יינתן לנו לעשות דבר. העניין נוגע לשלוש קבוצות של ישובים: בדרום המערבי (שפת החוף והנגב), בדרום המזרחי (כפר-עציון ובנותיה) ובגליל המערבי. שאלת הביטחון בכל הישובים האלה היא קודם כול הגדלת הישוב, הכפלה, השלושה, עד קצה היכולת. לפי הצעת ועדת הרוב, ¹³ אסור יהיה ליהודי להתיישב בשטח הערבי בתקופת המעבר, ואם לא נעשה דבר במהירות, נאחר אולי המועד. יש אפוא צורך לעבד מיד תוכנית הגדלת הישובים, ויחד עם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות לבדוק מה האמצעים הדרושים לכך. בלי קפלן¹⁴ איני יכול להבטיח שהכסף יימצא, אבל כשתהיה תוכנית מבוססת, פחות או יותר, מן הצורך יהיה לעשות מאמץ כספי מיוחד. היות שאין צורך לעשות לכם תעמולה בעניין זה, אסתפק בנ"ל".¹⁵


יישובי-הספר, לרבות ניצנים, היו הכלים החזקים של הפיקוד היהודי העליון על לוח השחמט של המערכה הצבאית העתידה. היהודים הגיעו אל המלחמה עם אסטרטגיה הגנתית, מספר יחידותיהם בעלות יכולת התקפית היה מועט, לכן מילאו היישובים החקלאיים תפקידים צבאיים, לא רק כבסיסי הגנה (על עצמם), כתחנות-מעבר וכבסיסים לוגיסטיים, אלא גם כמעוזי-בלימה על ציר הפלישה של צבאות ערביים סדירים, כעמדות זינוק וכיחידות של לחימה בספר. וכיוון שיישובי הספר לא הוכנו למשימה, הם שילמו מחיר כבד מאוד.

1. ראו נתנאל לורך, מלחמת ישראל, כתר, 1978. עמ' 265. לורך כתב, שלטרור "הייתה השפעה מבשרת של המאורעות. במלחמת העצמאות קדמה תקופה של פעולות טרור לפלישתם של צבאות ערב הסדירים, והכשירה מבחינה פסיכולוגית את הקרקע במדינות ערב לפלישה".
2. למלחמת יום הכיפורים קדמו פעולות טרור (חטיפת מטוסי "אל-על", הרצח בלוד והרצח באולימפיאדה במינכן) ופעולות נגד-טרור וגמול (הפעילות המאסיווית של צה"ל ב"פתחלנד" בדרום לבנון, הפלת מטוסים סוריים, הפגיעה במטוס הלובי, יירוט מטוס לבנוני בניסיון-נפל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש, והריגת שלושה מראשי המחבלים בדירותיהם בביירות, במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973. ראה אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים ד' – אביב נעורים, שלגי, 1987). למלחמת לבנון הראשונה קדמו טרור קטיושות בגליל, עד הפסקת-האש בקיץ 1981, ופציעת שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה, ביוני 1982. הפתעת ישראל במלחמת יום הכיפורים היא מן המפורסמות. במלחמת לבנון לא הופתע צה"ל, שהיה יוזם ההתקפה. אך ישראלים רבים – לרבות אנשי מילואים – הופתעו והגיבו בעוינות על היוזמה הישראלית. למבצעים "עופרת יצוקה" ב-2009-2008 ו"עמוד ענן" ב-2012 קדם טרור קסאמים מרצועת עזה.
3. בתשעה בדצמבר 1947, למחרת ההתקפה מכפר-סלאמה על שכונת התקווה, ועשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה, כתב בן-גוריון ביומנו, שראש המחלקה הערבית כסוכנות היהודית, אליהו ששון, אמר לו: "המצב אינו שיש רק קבוצות שכירות של המופתי, אלא אנו עומדים כבר בתוך המאורעות". הוא דיבר על מלחמה.
4. המרד הערבי הגדול היה מרד מאורגן שפרץ בארץ-ישראל בשנת 1936, ונמשך שלוש שנים. הוא כלל תקיפות נגד חיילים, נגד מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, ופעולות איבה אלימות של ערבים נגד יהודים. נהרגו בו יותר מ-5,000 ערבים, 400 יהודים ו-200 בריטים.
5. על ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ-ישראל הוטל להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל ולבעיית היהודים העקורים באירופה. את ההצעה להקמתה העלה ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, בשלושה-עשר בנובמבר 1945, והיא פעלה בשנת 1946. המלצותיה פורסמו בשלושים באפריל 1946.
6. מסמכי משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטיים מאותה התקופה, FO 371/61834, מלמדים שעסקנים ערביים מארץ-ישראל עלו לרגל לביתו של חאג' אמין אלחוסייני, מנהיג ערביי ארץ-ישראל, ליד קהיר, ותכננו את הפיגועים יחד אתו.
7. ארכיון צה"ל, 1947: "קטטות והתנגשויות", "קטטות קרקע חריש מרעה, מים", "יהודים שנהרגו על-ידי ערבים"; ראיונות מוקלטים עם חיים באגון ועם מאיר שפיר ב-1982 – בארכיון המחבר.
8. בן-גוריון, יומן מלחמה, 27 ביוני 1947.
9. בן-גוריון, יומן מלחמה, 27 ביוני 1947.
10. ארכיון תולדות ה"הגנה", 73/95 "תזכיר בועז", 5 ביולי 1947.
11. אתר גלעד.
12. הראיון הנ"ל עם שאול אילני.
13. שאושרה באו"ם.
14. אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית ושר האוצר אחרי הקמת המדינה.
15. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמבר 1947–מאי 1948, ד. בן-גוריון אל חברי מרכז החקלאי, 4 בדצמבר 1947, גנזך המדינה תש"ם, תעודה 12, עמ' 26.