ירח נצחי בראש צלול

המציאות היא כמו זָר במסבאה: אתה מביט בעיניה רק כשהיא דורכת עליך. ידיד חכם אחד קורא לזה 'עולם העובדות'. אז לקחתי לי תעצומה והלכתי לפתוח תיק במס הכנסה.

בקומה 17 של המגדל הממשלתי, בחדר מבהיק מניקיון ומן התכלת התכליתית של ביכורי קיץ, הזורח מעל תל אביב כאסון זִיוָנִי, ישבו שתי פקידות ושתקו בכובד ראש עמלני. רק נצנוץ משקפיהן הסגיר מפעם לפעם מבט מהיר שהעיפו בי, המפקפק ביכולתי למלא את הטופס כהלכה. ואמנם, הבטתי בטופס במבוכה הנובעת משעשוע, ואולי בשעשוע הנובע ממבוכה.

אני: בטוח שאני נחשבת "עסק"? אני בסך הכול עובדת בבית על מחשב שמורכב מאיזה 20 טרנטות. אין לי מושג באיזה פלא החלקים שלו מדברים ביניהם.
הפקידה: את נחשבת עסק לכל דבר.
אני: מוטב שלא אגלה לגולם שלי שהוא נחשב "עסק", הוא עלול להתפוצץ מרוב הפתעה או חשיבות עצמית. אלו מושגים סותרים, אגב. ועכשיו כשהבית שלי הוא "עסק", אני צריכה אולי לישון בעניבה. יש עניבות פליס?
הפקידה: חי חי, איזה רעיון. חבל שחמותי לא עשויה מפליס.
אני: תשמעי, בשכר שלי, לא בטוח שכדאי בכלל למס הכנסה להעניק לי שירות כלשהו.
הפקידה: זה בסדר, יש הרבה עסקים זעירים כמוך. אנחנו רגילים.
אני: אבל מדרגת המס שלי נמוכה כל כך שצריך סונאר כדי למצוא אותה.
הפקידה מציצה בטופס: כתבת כאן שאת מעניקה "שירותי משרד", אבל לדעתי את צריכה להעניק שירותי בידור.

לא אמרתי לה שבדיחות הן רק קנוקנות שהמלנכוליה מצמיחה כדי להיאחז בחיים ובשמחתם – כפי שהצמח מצמיח מתוכו קנוקנות כדי להיאחז בגדר או בצמח שלצִדו. ואולי לא רק בדיחות הן קנוקנות, אלא השפה בכללותה? הרי בדומה לצמח שמוליד מתוכו זלזלים, גם אנו מצמיחים מתוכנו מילים כדי להרחיב את קיומנו, להזין אותו, ואף כדי לאשר את קיומנו (צורך שאנשים כותבים רואים בו קללה יפהפייה). מילים, כך חש כל אדם שרוחו איננה עשויה אזבסט, נוטות לנו חסד מעולם אחר. אך כמו אצל אייסכילוס, זהו חסד אכזר: אם אתה נפתה לו, אתה הופך עֶבֶד נרצה של צֵל החרות שהוא מציע.

ובדומה לעולם הצומח, קנוקנות-המילים שאנו מצמיחים מתוכנו הן גם אמצעי וגם מטרה – כפי שהעץ הוא צינורות ההזנה של העץ. וגם אצלנו, ייצורן של קנוקנות-המילים כרוך בהמרה: הצמחים ממירים אור ומים לכדי קנוקנות, ואילו אנו ממירים רגש, מחשבה, כָּסָחִים וחסכים לכדי מילים. מי שאינו מסתפק בכך ומעוניין להמיר את המציאות כולה במילים, צריך להיות המשורר אברהם בן-יצחק. והמִשרה הזו תפוסה כבר.

מכיוון שמילים הן אצלי חיות מחמד מועדפות (לצד כלבי, כלבתי וקרדית הזמן), הייתי סקרנית לצפות בסרט על פילוסוף הלשון נועם חומסקי בשם 'האם האדם הגבוה מאושר?'. אך התקווה שוּפְּדָה אל קרן הצבי: במקום שיחה מרתקת עם "הבלשן האנרכיסט", כפי שהבטיחה סקירה מוקדמת בעיתון 'הארץ' – פיזז על המסך סרט אנימציה חינני-כפייתי. הבמאי מישל גונדרי, החתום על רב-הצֶפֶה 'שמש נצחית בראש צלול', החליט שסדרת השיחות שלו עם חומסקי לא תצולם, חלילה, בשיטה סטנדרטית כלשהי, וליווה את קולו של הבלשן במאות או באלפי איורים קופצניים פרי עטו. כך התגלה שמקוריוּת המאוהבת בעצמה עשויה להיות טרחנית לא פחות מהשמרנות שממנה היא מנסה לברוח.

גונדרי נימק את השימוש המופרז באנימציה בכך ש"סרט תיעודי רגיל יוצר אצל הצופה את האשליה כאילו הוא אמת לאמיתה, תוך הסתרה של מניפולציות עריכה מגמתיות. האנימציה שלי מזכירה לצופה שגם בסרט תיעודי יש אלמנטים של מניפולציה!". בחוג לספרות קוראים לתעלול אמנותי זה 'חשיפת התחבולה', אך הבמאי הצרפתי הגזים קצת: הוא דיבר על "מניפולטיביוּת היוצר" בהיסטריה ילדותית, כאילו מדובר בנגיף האבולה. ובעוד סגנונו של הסרט עודף, תוכנו חסר: חומסקי, עייף ושבע הכרה, לא נידב למראיין שלו תובנות מעניינות במיוחד, ורק רפרף בעייפות על פני השטח של משנתו.

מאוכזבת פניתי חזרה אל 'פביאן', אחד משני הספרים היחידים שאריך קסטנר כתב למבוגרים. הגיבור, פביאן, הוא צעיר גרמני "בעל מוסר" המתפרנס כפרסומאי של שוקולד וסיגריות. הוא מסתובב בברלין המסואבת וההוללת של תקופת ויימאר אחוז חידלון וייאוש, לנוכח הפער שבין ציפיותיו הנעלות מהאנושות ובין "אופיו של האדם". אומנם גם פביאן עצמו נסחף בין בית בושת ובית מִמְזָג, אך את הכול הוא עושה במין זָרוּת פסיבית האופיינית לתייר, חתול או סופר. לרגע נדמה שהוא ייגאל בזכות האהבה, אך אורותיו של רגע זה רוחקים במהירות כאורותיה של רכבת לילה.

אך לא בגלל העלילה נלפתה העין בספר ישן ונדיר זה, שהוצאת 'שטיבל' הדפיסה בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, אלא בגלל התרגום הארכאי של אפרים ברוידא. ארכאיות זו מייגעת קמעה, אך מקסימה קִמְעָתָּיים. חז"ל אמרו "לפום צערא אגרא", לפי הצער – השכר. החיים לא ממהרים לציית לַכלל, אך הספרות נענית לו ברצון ומתגמלת את הקורא על 'סבלותיו' בבואו לפענח מילים או תחביר החורגים מהמקובל בזמנו. חומסקי אמר בסרט ש"התחביר הוא העֶצֶב של המחשבה" (עגנון ידע היטב את הסוד). גם התחביר של 'פביאן' נוסך דיכאון פורה – לא מעט בזכות המתרגם ברוידא. הנה דוגמה:

"פביאן ישב דומם. היום החשיך והלך. הלב דווה. הוא לפת את כותרת הכורסה כמבקש לעמוד על נפשו בפני דמויות הקמות עליו ללוכדו. הוא חזר ונתאושש. המכתב היה מוטל למטה על המרבד והבהיק בחשכה.(...) מבט היה דרוך, אך הלב עוּלָף. שעה ארוכה ישב בחדרו המרוהט. אֵישהו בעיר כבירה זו שכבה עכשיו קורנליה עם גבר בן חמישים במיטה ועצמה עיניה במסירות".

העברית הנהדרה הזו של אפרים ברוידא היא בת 80 שנה. האם בעוד 80 שנה ייקח מישהו לידיו ספר שנכתב היום, נניח על-ידי תמר גלבץ או אתגר קרת – ויתפעל מהעברית העשירה, הפיוטית והאפלולית שלו? ההיקסמות מהתרגום הנושן של 'פביאן' – שלפעמים אפשר, אמנם, לשמוע דרכו את גלגלי השיניים הכבדים של הגרמנית – רומזת שאין סיבות רבות להתפעם מהעברית בת זמננו. העברית העכשווית, כך נדמה, נצמדת יותר אל התכלית מאשר אל התכלת. אולי משום כך העין מתענגת על הביטוי 'עששית תנועה', התרגום של ברוידא ל'רמזור', או על משפט כמו: "הוא הביט מתוך כובד ראש ועֲתֶרֶת-אופי".

אולי משום כך לא הלכתי השנה ליריד הספר אלא למס הכנסה.